דו-קרב

דו־קרב או דוקרב הוא עימות, לרוב מזוין, בין שני אנשים, שנועד להשיג הכרעה בנושא שבמחלוקת. בהשאלה, מתייחס המונח לסכסוך בין כוחות מנוגדים או תחרות עזה בין יריבים. הגדרה כללית זו נכונה למספר סוגי דו־קרב שלמרות ההתאמה לקוי המתאר הכללים הם שונים מהותית במטרה שלמענה נערך הדו־קרב.

איור מימי הביניים המתאר קרב אלופים בין ז'אן הרביעי דוכס ברטאן לבין לואי הראשון רוזן אנז'ו על השליטה בחבל ברטאן.

דו־קרב אקדחים. ציור מאת איליה רפין משנת 1899 לספר יבגני אונייגין מאת אלכסנדר פושקין.

לאורך ההיסטוריה שימש דו־קרב כאמצעי להכרעת סכסוכים וחילוקי דעות. קרב אלופים, שהוא צורה מסוימת של דו־קרב דוגמת הקרב בין דוד וגוליית, שימש להכרעת סכסוך גדול בין שני צבאות. דו־קרב במסגרת משפט האל שימש להכרעות בסכסוכים משפטיים.

בדרך כלל המונח מתייחס לקרב פנים אל פנים המאורגן מראש ומתנהל בהסכמה, ועל פי כללים שנקבעו בין שני מתמודדים, תוך שימוש בנשק קר או בנשק חם ולעיתים באמנויות לחימה ללא נשק. דו־קרב מסוג זה נערך במטרה להוכיח נחישות ונכונות להקריב חיים על הגנת הכבוד, ומסתיים כאשר אחד הצדדים הגיע לידי סיפוק או כאשר לכל היותר אחד מהצדדים נהרג. בצורה זו הדו־קרב נערך בין שני לוחמים גברים, בדרך כלל מהמעמדות הגבוהים, ושימש להכרעת סכסוכים אישיים, משפטיים ופוליטיים. שורשיו נעוצים בקוד האבירות של מעמד האבירים בימי הביניים והיה חלק מהמערכת החברתית ובעיקר הצבאית, עד לתחילת המאה ה-20, אף על פי שמסוף המאה ה-17 הוצא הדו־קרב אל מחוץ לחוק.

במקביל התקיים הדו־קרב כענף ספורט ובידור ששורשיו בלחימת גלדיאטורים ברומא והטורנירים של אבירים באירופה של ימי הביניים, עיסוק זה שינה את פניו בעת המודרנית אך שימר את רוח הדו־קרב בענפי ספורט שונים ובראש וראשונה הסיף.

מקומו המרכזי של הדו־קרב בתרבות האנושית לאורך התקופות ובאופן חוצה תרבויות השאיר את חותמו על האמנות כתיאור אולטימטיבי של מאבק וכמטאפורה לעימות התמידי בין ניגודים שהעיקרי שבהם הוא בין הטוב לרוע. סוגת המערבון שמציבה את הדו־קרב במרכזה, על רקע המערב הפרוע בארצות הברית מהווה דוגמה מודרנית בולטת, אך שורשיה נעוצים ביצירות ספרות ומיתוסים קדומים.

סוגי דו־קרב

הביטוי העברי דו־קרב מתאר את כל סוגי הקרבות שבהם נפגשים שני מתמודדים לצורך הכרעה. ניתן לחלק באופן גס עימותי דו־קרב למספר סוגים להם מאפיינים ברורים וייחודיים:

• קרב בודד או קרב יחיד (אנגלית: Single combat): דו־קרב שנערך בדרך כלל במסגרת צבאית של קרב בין שתי יחידות צבאיות, בדרך כלל בין שני לוחמים אך לעיתים גם בין שתי קבוצות לוחמים בגודל זהה. הדו־קרב נערך במקום מוסכם מראש, בדרך כלל בשטח הפקר, ומשמש כ"הקדמה" לעימות הראשי. גרסה נוספת של קרב בודד נערכה במהלך הקרב עצמו על ידי קצינים ואצילים שרצו להאדיר את שמם בשדה הקרב, ולזכות בשריונו וברכושו של המפסיד. הלוחמים הללו יצאו משורות המבנה הקרבי לערוך קרבות בודדים עם יריבים נבחרים (וראויים) במהלך הקרב.
• קרב אלופים (אנגלית: Champion warfare): מקרה מיוחד של קרב בודד, בדרך כלל נערך במסגרת צבאית וכחלק מקרב בין יחידות צבאיות. קרבות אלו ידועים בעיקר מתוך שירה אפית, מיתולוגיה והיסטוריה עתיקה. במקרים אלו הדו־קרב נערך ללא כללים מלבד ההסכמה על ההשלכות שיהיו לתוצאותיו, שבדרך כלל קבעו את המנצח בעימות כולו.
• קרבות מבוימים המפורסמים שבקרבות אלו הם קרבות גלדיאטורים שכללו קרבות בין הלוחמים לבין עצמם או מול חיות טרף. לעיתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור. קרבות של גלדיאטורים התקיימו בערים רבות של הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, לרוב במבנים שנבנו במיוחד לכך. המשחקים הגיעו לשיאם בין המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה ה-2 לספירה, והם דעכו לבסוף במהלך המאה החמישית המוקדמת, לאחר אימוץ הנצרות כדת המדינה, אם כי אירועי "ציד חיות" (venationes) נמשכו אל תוך המאה ה-6.
• משפט על ידי דו־קרב (אנגלית: Trial by combat או judicial duel): דו־קרב כחלק מהליך משפטי במסגרת משפט האל. שימש בעיקר בקודקס המשפטי העתיק של השבטים הגרמאניים כאבן בוחן במקרה של חילוקי דעות בין שני צדדים בלי ראיות המאפשרות הכרעה, המנצח בקרב היה נחשב לצד שהצדק והאמת לצדו.
• דו־קרב (אנגלית: duel, מלטינית: duellum; בתרגום לעברית: קרב בין שניים): עימות מוסדר מראש בין שני מתמודדים חמושים בכלי נשק מאותו סוג, על שאלת כבוד. קרבות אלו היו כפופים למערכת חוקים וכללים נוקשים שקבעו את מהלך האירוע מתחילתו ועד סופו. לעיתים גם נקרא דו־קרב של כבוד (אנגלית: Duel of honor).
• סיוף סטודנטיאלי (גרמנית: Akademisches Fechten או Mensur) מקרה מיוחד של דו־קרב שהיה נפוץ ועדיין מקובל בקרב חברים באגודת סטודנטים (Studentenverbindungen) בגרמניה, באוסטריה ובשווייץ. קרב מסורתי זה נערך תחת רגולציה מחמירה בין שני גברים החמושים בחרב. בתחילה היה דו־קרב זה גורם למוות או לפציעות חמורות אך עם הגברת הפיקוח והאכיפה הפך למעין ספורט במטרה לאמן סייפים, ומתוך אמונה כי דו־קרב הוא כלי לפיתוח כישורים אישיים.
• טורניר (אנגלית tournament, tourney, צרפתית tournoi) קרב מוסדר כחלק מאירוע ציבורי לצורכי שעשוע או ספורט. ימי הביניים שבמהלכו בוים קרב או דו־קרב. הקרבות נערכו בדרך כלל עם נשק מיוחד לא-קטלני. משתתפי הטורניר היו אבירים ובני לווייתם. בעת החדשה, הספורט האולימפי סיוף הוא דו־קרב מסוגנן ומוגבל שבו מנסים שני מתחרים לפגוע זה בזה באמצעות נשק בתנועת דקירה או הצלפה.

דו־קרב בעת העתיקה

שורשים מיתיים ולוחמה הרואית

דוד מול גולית; ליתוגרפיה של אוסמר שינדלר 1888

הקטור נלחם באכילס; ציור עם נאיבי יווני

קרבות בין לוחמים בודדים מתועדים בספרות העולם העתיק בהקשרים שונים אך בדרך כלל במסגרת של מיתוסים וסיפורים של גיבורים אגדתיים שייתכן ומכילים מידה של אמת היסטורית, אך ברובם הם בעיקר תיאורים בעלי משקל ספרותי. הקרבות המתוארים בסיפורים אלו הם בדרך כלל מסוג קרב בודד וקרבות אלופים. במחקר מקיף והשוואתי שפורסם בשם "בין שני צבאות - מקומו של הדו־קרב בתרבות אפית" קובע החוקר ויקטור מוריס אודין (Victor Udwin) המתמחה בספרות השוואתית, כי תיאורים של קרבות בודדים וקרבות אלופים חוזרים במיתוסים של עמים רבים ולהם קווי דמיון משמעותיים, לדבריו "תרבות אפית" זאת התירה לכוחות לא שווים בעוצמתם להיפגש בשדה הקרב אך להגיע להכרעת העימות על ידי דו־קרב, זאת על אף שבמונחים מעשיים ובוודאי במונחים של אדם מודרני אין מקום לצד החזק לוותר על יתרונו ולבחור בדו־קרב.

לחימה בעת העתיקה ובזמנים המתוארים במיתוסים מתייחסת בעיקר ללחימה מוגבלת המונעת על ידי דחפים בסיסיים של מאבק על צרכים חומריים כמו מקורות מזון, מאבק על נשים או פשיטות לשם שוד. עם עלייתם לבמת ההיסטוריה של חברות אנושיות עם משאבים עודפים על צורכי היום-יום התאפשרה גם הקמת צבאות קבע, כפי שניתן לראות בתרבות של אור השומרית, מצרים העתיקה והצבאות היווניים. צבאות אלו היו מוגבלים בדרך כלל וניהלו עונות מלחמה במקביל לזמנים שקבעה העונה החקלאית. רוב החיילים היו חסרי אימון, אספקת החימוש לא הייתה סדירה, ורמתו הייתה בדרך כלל ירודה. על רקע זה ניתן לבסס את ההיגיון והיתרון הטקטי בניהול עימותים מוגבלים, דו־קרבות, כדי להכריע מערכה.

ההשקעה שנדרשה בקרבות אלופים הייתה נמוכה יחסית בראייה מערכתית, אך הצריכה קיום של לוחמי עילית בהם רוכזו רוב משאבי הצבא. בהתאם לתפיסה זו, האלופים הסיניים בתקופת המדינות הלוחמות (475 לפנה"ס - 221 לפנה"ס), לחמו בקרבות אלופים כקשתים על גבי סוסי מלחמה מאומנים ויקרי ערך, לוחמים יווניים בתקופה המכוסה על ידי סיפורי הומרוס לבשו חליפת שריון ברונזה יקרת ערך ולוחמים-אבירים ביפן הקדומה היו מוגנים על ידי שריון ומצוידים בקשתות ארוכות וחרבות. בניגוד ללוחמים מקצועיים אלו שאר הצבא היה מצויד בשריונות ובכלי נשק פשוטים יותר.

לוחם מאומן וחמוש היטב עם מערך תמיכה מוגבל אך אפקטיבי של מספר נושאי כלים נבחר ללחום מול לוחם מהצד השני של המתרס. קרבות מסוג זה יכלו להתקיים בין שני צדדים בעלי רקע תרבותי דומה, או לחלופין יכול היה צבא חזק לכפות את תנאי קרב האלופים. הסינים, היפנים, הפרסים, הבבלים והרומאים נהגו לערוך דו־קרבות בדרך כלל כאימון צבאי ולעיתים כדרך להכרעת סכסוכים.

היוונים המעיטו להשתמש בחרב, שהייתה נשק משני, אם כי לעיתים לקחו שיעורי סיף אצל הופלומאכוי (Hoplomachus) (אומני לוחמה) כלי הנשק העיקריים בשימוש הלוחם היווני החל מהתקופה הארכאית (ראשית המאה ה-9 לפנה"ס בקירוב) היו חניתות, וחרבות קצרות שימשו לקרבות פנים אל פנים לאחר שהחנית נשברה, החרב והדו־קרב היו האמצעי האחרון. היוונים ראו חשיבות עליונה בשמירה על המבנה והקדישו משאבים מועטים באימון לקרב פנים-אל-פנים, ודו־קרבות נערכו בעיקר בין אלופים או מפקדים בקרבות בודדים, למעט עימותים מסוג זה לא התנהלו דו־קרבות בין לוחמים בודדים.

היסטוריונים רומאים שתיעדו את מנהגי הלחימה של הקלטים מתארים מנהגים ששמו דגש על טקסיות יותר מאשר על טקטיקה. על פי תיאורים אלו היו הקלטים צועדים אל שדה הקרב ללא שריון, חלקם אפילו בעירום. הקלטים השקיעו אנרגיה רבה בשימוש בכלי נשיפה והצגת כוחם הפיזי מול פני האויב - לעיתים מתוך אמונה כי לטקסים אלו חשיבות זהה ללחימה של ממש בעוד ההכרעה הושגה, לעיתים, על ידי דו־קרב בין אלופים.

יוון העתיקה

השירה האפית של הומרוס, האיליאדה והאודיסאה, שמתארות אירועים סביב מלחמת טרויה בשלהי תקופת יוון המיקנית או ראשית תקופת המעבר (המאה ה-12 לפנה"ס) היא המקור היחיד לתיאור דרכי הלחימה ביוון הארכאית.

האיליאדה גדושה בתיאורים גרפיים ומדוקדקים של דו־קרבות רבים, התיאורים אינם חותרים לקידום העלילה ורובם כתובים בפורמט קבוע. באיליאדה מתוארים שני קרבות שתנאיהם נקבעו מראש - קרבות אלופים - בין מנלאוס מלך ספרטה לפאריס על גורלה של הלנה והשני בין איאס הגדול להקטור. דו־קרב נוסף בין דיאומדס לאיאס נערך במסגרת משחקי לוויה. עם זאת, מרבית הקרבות הם קרבות יחידים שהמפורסם בהם בין אכילס והקטור. על פי הכללים, גיבור מרכזי ובעל מעמד גבוה נתקל בגיבור בעל מעמד נמוך או בעל חשיבות משנית, הגיבורים נפגשים ומחליפים איומים ולעיתים מתפארים בשושלת המשפחתית. מתחולל ביניהם קרב והגיבור המשני מת. לעיתים המנצח בדו־קרב מפשיט את גופת המנוצח משריונו.

הדו־קרב המתואר באיליאדה נועד לגבש את דמות הגיבור מול הערכים ההומריים, הגיבורים מתחרים זה מול זה ומדורגים בסדרת תחרויות שבה כל אחד שואף לזכות בבכורה על יריבו מהמחנה היווני ומהמחנה הטרויאני, עברו של הגיבור וייחוסו המשפחתי יוצרים את נקודת ההתחלה ונקודת המבט של הקורא, אך המבחן החשוב ביותר הוא מבחן הדו־קרב בו יבחן הגיבור מול המידות ההומריות - כוח פיזי, מיומנות, אומץ וקלות רגליים, אך גם חוכמה ועורמה. בסוף הדו־קרב יזכה הגיבור לתהילה אישית, והערצת חבריו, דרגה גבוהה, כבוד, ערך עצמי וערך חברתי או מוות. גם מידותיו הטובות וייחוסו המשפחתי של היריב הם בעלי חשיבות במהלך הדו־קרב ובעלי השלכה ישירה על מידת התהילה לה יזכה המנצח בתום הקרב, ברגע זה עשוי המנצח לשאת נאום מתרברב במהלכו ימנה את מעלות יריבו מאחר שתהילת הניצחון תלויה גם באיכות היריב ולחימתו. כך, מול יריב מסוכן ובעל מוניטין יעדיף הגיבור שלא להילחם באופן "אבירי" ולא יבחל בהרג מרחוק או בהפתעה או כאשר היריב המום או כאשר דעתו מוסחת.

החשיבות של כתבי הומרוס והשפעתם על תפיסת העולם היוונית והמחשבה הצבאית הייתה רבה. ספרים אלו היו מיסודות ההשכלה היוונית הקלאסית ואנשי רוח ומשכילים ציטטו בעל פה קטעים נבחרים מהם. השפעתם המשיכה אל מעבר לתחומי ההשפעה היוונית אל התקופה ההלניסטית והרומאית. במהלך ההיסטוריה של יוון הקלאסית הפכו יצירות אלו מיצירות ספרותיות והיסטוריות למודל מוסרי ולמקור האתי של הטבע התחרותי המובהק של היוונים. הטקסטים הנערצים של העבר היו מושא לחיקוי ליוונים בהווה.

ביוון הארכאית הלחימה בין הפולייס היווניות התבססה על מערך טקטי צפוף הידוע בשם פלנקס שהורכב מההופליטים. נשק ההתקפה העיקרי היה חנית דקירה בשם דורי (Dory (spear)), ובנוסף לה נשאו הלוחמים חרב בשם קסיפוס כנשק משני. הלחימה בין שני מערכי הפלנקס נשענה על כללים וטקסים קשיחים למדי שהכתיבו את מהלך הלחימה או כל אספקט אחר בהרכבו. הקרב בין המבנים נערך לעיתים קרובות בשדה קרב מוסכם מראש ונוח ללחימת פלנקס, ללא שימוש בתכסיסים טקטיים כגון מארב, וללא שימוש בתמרונים. הלחימה של ההופליטים נשלטה על ידי טקסים וכללים שנועדו לכאורה להבטיח קרב הוגן בין שני הצדדים. ההיסטוריון הבריטי מתיו סירס קובע במחקרו על תורת הלחימה של יון העתיקה כי קרבות אלו בין 2 מבנים של פלנקס היו למעשה צורה ייחודית של דו־קרב בין 2 ערי מדינה שהיה מקביל מכל בחינה לדו־קרב של התקופה ההירואית.

הספרות היוונית העוסקת במלחמה המשיכה לפחות עד המאה החמישית לפנה"ס לתאר קרבות הופליטים בפלנקס תוך שימוש בתיאורים שנלקחו ממיתוס האיליאדה, יתר על כן תיאורים של קרבות באמנות יוון העתיקה הם נדירים מאוד, דמויות שנושאות נשק ושריון של הופליטים מתוארים בציורים כאשר הן נלחמות בדו־קרב כדמויות מהמיתוס ההומרי. מיתוס זה והדו־קרבות המקודשים בו סייע לשמר ולהעביר לאורך הדורות את רוח התחרות היוונית והציג מודל ללחימה הרואית שדורות של יוונים חיקו אם לא במעשה ישיר אזי ברוח. לא ניתן לקבוע בוודאות אם הלחימה ביון העתיקה אכן התנהלה כפי שמתואר הדו־קרב בין פאריס למנלאוס אך ברור כי האימפקט של אירוע זה על הלחימה ביון היה משמעותי, לוחמים יונים בתקופה הקלאסית וההלניסטית ידעו בעל-פה את השורות מהאיליאדה והקרב ההומרי היה הבסיס לתפיסת הקרב והמלחמה ביון.

המשיכה וההשפעה של מיתוסים הומריים הייתה חזקה בבית המלוכה של מוקדון, בתחילה נחשבה מוקדון ארץ ברברית או, במקרה הטוב, ברברית למחצה בעיני היוונים. עם זאת, התרבות המוקדונית העתיקה הייתה קרובה ואולי אף זהה לתרבות היוונית העתיקה. התרבות התחרותית שהניעה את כל היוונים הייתה חזקה במיוחד במוקדון. במהלך מסעות מלחמה היו מריבות, על עניינים של מה-בכך, פורצות לעיתים קרובות בין החיילים ומוכרעות למחרת על ידי דו־קרב פורמלי בין הניצים מול קהל גדול.

אלכסנדר הגדול, מייסד האימפריה המוקדונית ומי שהעביר את העולם העתיק אל התקופה ההלניסטית ראה עצמו מקורב מתחרה וממשיך דרכו של הגיבור אכילס. עם נחיתתו בחוף אסיה הקטנה, אסף אלכסנדר שריון עתיק שהיה מיוחס לאכילס ממקדש אתנה בטרויה איתו נלחם בקרב גרניקוס. לאחר קרב זה היה השריון מלווה אותו - לצדו בכל אחד מהקרבות. במהלך קרבות אלו חיפש אלכסנדר את מפקדי צבא היריב מתוך מטרה להרוג אותם בקרב פנים אל פנים בדומה לקרב הבודד של אכילס והקטור. השיא אירע בקרב גאוגמלה המכריע, אז חיפש אלכסנדר את יריבו דריווש השלישי, המלך הפרסי, כדי להילחם נגדו פנים אל פנים בקרב בודד. דריווש ברח מהעימות ומשדה הקרב והביא להתפוררות מערך צבאו ולתבוסה פרסית. הדחף לערוך דו־קרבות לא היה נחלת שדרת הפיקוד בלבד. החיילים הפשוטים והלא לוחמים נהגו לערוך "המחזות" של הקרבות. בראש המחנות עמדו דמויות שהתחפשו ל"אלכסנדר" ומצד שני המלך הפרסי "דריווש" שנלחמו בדו־קרב זה מול זה. בנוסף לדו־קרבות במהלך הלחימה ולדו־קרבות שבשגרת חיי היום יום במחנה ערכו המוקדונים תחרויות ומשחקים ובהם עשר תחרויות של משחקי אתלטיקה מסורתיים.

דו־קרבות בין מפקדים של צבאות הלניסטיים היו חיזיון נפוץ. קצינים מכל הדרגות ייחלו לניצחון הן על ידי הפעלת אינטלקט והן במעשה - בקרב פנים אל פנים. הן מתוך קשר ורצון לחקות את אלכסנדר, אבל גם מתוך תחושת קשר ישיר עם הדו־קרבות והערכים המתוארים במיתוסים ההומריים. פירוס, אחד מהמפורסמים במצביאי העולם ההלניסטי האמין כי הוא צאצא של אכילס ונהג לתאר את הגיבור המיתולוגי על מטבעות שהנפיק וחתר לעימות עם קציני צבא האויב בדו־קרב.הכוח של המיתוס ההומרי ומקומו המרכזי של הדו־קרב בו וההערצה לאלכסנדר הגדול דחפו מצביאים הלניסטיים לנסות לשלב שתי מגמות אלו ומוכיחות את האחיזה האיתנה של המיתוס על החשיבה ותפיסת העולם היוונית. פוליביוס מציין כי בכך גנרלים הלניסטיים סיכנו את חייהם ואת גורל המערכה שהושמה בידם, אך מאידך דבריו מלאים הערכה ללוחמים שסיכנו את חייהם בדו־קרב.

בתרבות היוונית שמור מקום מיוחד לריסון עצמי (יוונית: σωφροσύνη בכתיב אנגלי: (Sophrosyne) בעברית: סופרוסינה), מוסכמה חברתית הנובעת מהאסכולה הסטואית, שהתקיימה לצד תפיסת הכבוד והתחרות. מוסכמה זו הייתה הגורם הראשוני לעובדה שאלימות בין אצילים ודו־קרבות אישיים על רקע של כבוד או נקמת דם היו אירועים נדירים בחיי יום-יום. התהליך ההיסטורי בו התגבשה מוסכמה חברתית זו, שהחלה לפני תקופת הומרוס, איננו ברור, אך בתקופות מאוחרות יותר ובעיקר בתקופה ההלניסטית ויוון הרומאית נדרשו האצילים לנהל את חייהם לפי מוסכמה זו, בני האריסטוקרטיה אומנו מגיל צעיר להתנהג בריסון, התנהגות שלוחת רסן נחשבה למבישה.

רומא העתיקה

הרומאים שחיו לאחר התגבשות סיפורי הגבורה המיתולוגיים האמינו שדו־קרב במערכות צבאיות הוא מסורת מקודשת ששורשיה נעוצים בסְפּוֹלְיָה אוֹפִּימָה (בלטינית: spolia opima, מילולית: השלל הנהדר) מנהג שלכאורה מקורו בגיבור המיתולוגי רוֹמוּלוּס ומתייחס לשריון, לכלי הנשק ולחפצים נוספים שהסיר שר-צבא רומי מעל גופת מצביא האויב לאחר שהכריעו והרגו במו ידיו בקרב פנים אל פנים. מבין הסוגים השונים של שלל מלחמה שהכירו הרומאים, כמו נסי הצבא או אילי הניגוח של אניותיו, נחשב הספוליה אופימה לשלל האישי הנעלה ביותר, והנחיל למצביא רומאי כבוד שאין למעלה ממנו. סיפור מיתולוגי נוסף תיאר קרב בין ערי המדינה רומא לאלבה לונגה שהוכרע בדו־קרב בין שלישיית אחים מכל צד, כדי להימנע משפיכות דמים המונית שתחליש את שתי הערים ותחזק את האויב המשותף - האטרוסקים. לאחר שהאלופים הרומאים ניצחו את האלבנים, התמזגה אלבה לונגה אל תוך רומא. על סמך מסורת זו הרומאים של הרפובליקה הרומית ושל הקיסרות הרומית האמינו כי מסורת אבותיהם קובעת ולעיתים דורשת קיום של דו־קרבות, הם ראו בעיני רוחם תרבות של גיבורים רומאיים הקרובה ברוחה לתרבות המתוארת באיליאדה. אמונות אלו הזינו ומאוחר יותר ניזונו מתיאורים היסטוריים של המלחמה הפונית השנייה בהם אלופים רומאיים ניהלו דו־קרבות עם אלופי האויב וזכו בניצחונות ותהילה, והמפורסם שבהם מרקוס קלאודיוס מרקלוס אף זכה לחזור לרומא כמנצח ובידיו הספוליה אופימה.

אצילים-קצינים רומאיים בתקופת הרפובליקה נהגו לפשוט את השריון ואת כלי הנשק של יריביהם לדו־קרב והיו זכאים לתלות את השריון על קירות בתיהם כעדות לאומץ לבם בקרב. החוק הרומאי קבע כי תצוגת השלל תישאר על קירות הבית לתצוגה ציבורית גם אם הבית יימכר. מנהג זה זכה לשם הלטיני ספוליה פרובוקטוריה (לטינית: spolia provocatoria). זאת בניגוד לשלל אחר שנחשב למביא מזל רע אם יוכנס אל תוך חומות העיר הרומית. ההצטיינות בדו־קרב והזכות להציג ברבים יכולת זו הייתה לעיתים אבן-קפיצה של אריסטוקרטים רומאיים צעירים לקריירה פוליטית. ההיסטוריון היווני-הלניסטי פוליביוס שעסק רבות בתורת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה בספרו "עלייתה של האימפריה הרומית" מתאר את הדו־קרב ואת השאיפה של אצילים רומאיים לנצח ב"קרב בודד" כמאפיין חשוב של הלחימה הרומית.

הדחף להגיע למעמד ייחודי והצורך להתבלט בין שורות הצבא היו מושרשים בחברה הרומאית כאידיאל גבריות, וירטוס (לטינית virtus, נגזר מן המלה הלטינית לגבר, Vir). שאיפה בוערת, בעיקר בקרב אריסטוקרטים רומאים צעירים, להצטיין על פי האידיאל של הווירטוס, מצאה את הדו־קרב והקרב הבודד כאמצעי מימוש אידיאלי. החייל הרומאי של המאה הראשונה לפנה"ס ראה את חבריו ליחידה הצבאית כמתחרים על תהילה ושלל. מנגד, לעיתים כאמצעי ריסון מכוון, עמד האידיאל של המשמעת (לטינית: disciplina) שחייבה קוד התנהגות ולחימה מוסדר והיררכי. המיתוס של טיטוס מאנליוס טורקוואטוס (Titus Manlius Imperiosus Torquatus) מספר כי הוא הוציא להורג את בנו שהרג יריב בקרב בודד במהלך קרב ובניגוד להוראות האב. אידיאל זה הוא שאיפשר לרומאים להילחם במבנים אותם העתיקו תחילה מהיוונים ובראש ובראשונה במבנה הפלנקס שחייב משמעת ועבודת צוות. מבנה המאניפולוס (בלטינית: Manipulus) הרומאי שהחליף את הפלנקס עוצב על פי תפיסת הלחימה הרומאית ופעל לסינתזה בין הצורך במשמעת ובשיתוף פעולה לבין האתוס האגרסיבי של הרומאים, במבנה המאפשר הפעלת כוחות גמישה. המאניפולוס הורכב משורות של חיילים: השורה הראשונה הווליטים, הייתה של חיילים צעירים בעלי ניסיון מוגבל וציוד פשוט וכך בסדר עולה עד לשורה הרביעית של חיילים מבוגרים בעלי מעמד, מיגון טוב וכלי נשק משובחים. הווליטים לחמו כשהם לבושים בעור זאב וענדו סימני זיהוי ייחודיים כך שהקצינים יוכלו לזהות מי הצטיין והראה גבורה במהלך הקרב. פוליביוס מתאר את הקריטריונים להצטיינות ופרסים ללוחמים:

”כידון ניתן לחייל שפצע את יריבו בקרב. חייל שהרג את יריבו והפשיט אותו מנשקו - אם הוא חייל רגלי יקבל גביע ופרש יקבל קישוטים לסוס... פרסים אלו אינם ניתנים לחייל הנלחם במבנה או בעת מצור על העיר, ופצע את יריבו או הרגו, אלא לאלו שנלחמו בשדה בקרב או בנסיבות דומות בהן אין צורך להילחם בקרב יחיד ומרצונם החופשי הציבו עצמם מול הסכנה.”

המאניפולוס אורגן כך שהווליטים יכלו לערוך דו־קרבות לפני פריצת הקרב המכריע. על פי כללי הווירטוס, וכאשר העימות הצבאי לא הביא לכלל קרב מכריע, הווליטים יכלו לתקוף את הכוחות הקלים של האויב בשטח ההפקר שבין שני המחנות. תקופות של מעשי איבה "בעצימות נמוכה" במהלכם אספו הווליטים מידע ואספקה, ניהלו דו־קרבות עם כוחות חלוץ וסיור של האויב יכלו להמשך ימים וחודשים בטרם יתאספו הכוחות לשדה הקרב. המפקדים הרומאיים התירו ועודדו דו־קרבות במהלך תקופות אלו, פרשים קלים שניהלו דו־קרבות זכו גם הם לעידוד ופרסים. קרבות אלו החלו בדרך כלל כעימות בין פרשים אך הדו־קרב התנהל כאשר הצדדים ירדו מהסוס וניהלו את הדו־קרב כחיילים רגלים ולעיתים אך הצטרפו לווליטים בדו־קרבות מול חיילי אויב - הוכחה לחשיבות ולייחוד הלחימה של הווליטים.

המשמעת הטקטית והמבנה של הצבא הרומי הפכו את קרב האלופים לאפיזודה חסרת חשיבות בהכרעה בשדה הקרב. כך במהלך מלחמת הקימברים והטווטונים, שהייתה מלחמה שנערכה בין הרפובליקה הרומית לבין השבטים הגרמאניים של הקימברים והטווטונים, נפגש המנהיג הקימברי עם המפקד הרומי גאיוס מריוס והציע לו - ערב הקרב המכריע בשנת 102 לפני הספירה - להכריע את גורל המערכה (והמדינה הרומית) בדו־קרב. מריוס סירב ואמר כי זו אינה הדרך הרומית להכריע קרב. ואכן ניהול טקטי נבון הביא לניצחון רומאי מוחץ בקרב, ובסופו של דבר לניצחונה המוחלט של רומא, ובחיסולם המוחלט של הקימברים והטווטונים.

פלוטרכוס מתאר בספרו "חיי אישים" את המאבק בין מרקוס אנטוניוס לבין אוגוסטוס קיסר (באותה תקופה ידוע בשם אוקטביאנוס). על פי הסיפור, בצר לו פנה מרקוס אנטוניוס אל הקיסר והציע כי הסכסוך ביניהם יוכרע בדו־קרב. תשובתו של אוגוסטוס מתווה את ההשקפה המעשית של האימפריה הרומית:

”פעם נוספת הציע מרקוס אנטוניוס לאוקטביאנוס להילחם נגדו בדו-קרב, אך אוקטביאנוס ענה כי רבות הן הדרכים בהן יכול מרקוס אנטוניוס למצוא את מותו.”

דו־קרב במערב אירופה ובמרכזה בימי הביניים

לאחר נפילת האימפריה הרומית הפכה החרב לכלי הנשק העיקרי, וייחסו לה כוחות מיתיים כמי שמכילה את מהות הלוחם הנושא אותה וכסמל לכוח ואצילות. החרב עמדה במרכז קוד הכבוד והאבירות של ימי הביניים, וככלי הנשק העיקרי בעת דו־קרב. קודים של כבוד הכתיבו את התנהגות האביר בעת דו־קרב שנערך בדרך כלל במסגרת טורניר. המשתתף נדרש להציג הוכחה למוצאו האציל ובעת המפגש הרימו האבירים את מגני הפנים בקסדה וחשפו את פניהם - מנהג שנשתמר ככל הנראה בצורת ההצדעה הצבאית ובתחרות הסיף המודרניות.

השימוש בחרבות כבדות ושריון שכיסה את כל הגוף חייב את המשתתפים לנהל את הקרבות בתנועות פשוטות ומכות בודדות. בתחילת הדו־קרב היה אחד המתמודדים מכה את יריבו על פי תור, אם הדו־קרב החל בקריאת תיגר הייתה הזכות למכה ראשונה שמורה לצד שקיבל את האתגר. תחילת הקרב הייתה בדרך כלל סדרת מכות ותנועות גישוש. כאשר אביר אחד תקף האביר השני ניסה להתחמק מהמכה או לספוג אותה במגנו. בשלב הבא התחלפו היוצרות והצד התוקף הפך למותקף. התפתחות הדו־קרב חייבה את המתמודדים לנסות תמרונים מורכבים יותר כגון שינוי כיוון של תנועת החרב כאשר היריב ביצע תנועת התחמקות, כך עלה ערכן של חרבות קלות יותר. מעבר לשריון לוחות בתקופת הרנסאנס הפך את המגן לבלתי נחוץ, והחרבות שימשו להדיפת התקפות היריב - תמרון שגרם נזק ללהב וחייב פיתוח חרבות מסגסוגות חזקות יותר, ופיתוח שיטת לחימה שבה נעשה שימוש בתמרוני דקירה במקום תמרוני חיתוך במטרה לחדור דרך נקודות תורפה בשריון היריב.

קרבות אלופים וקרבות בודדים היו חלק ממערכת הערכים ותורת הלחימה של אירופה הפיאודלית. הלחימה בין צבאות נשברה בדרך לכלל לסדרת קרבות בודדים בין פרשים, והקרבות נערכו בדרך כלל בקנה מידה קטן יחסית. עם זאת התאולוגיה הנוצרית ראתה את ניהול מערכת ההחלטות הצבאיות או כל מערכת אחרת על ידי דו־קרב כנוגדת את רוח הנצרות וכסוג של הימור. הגישה, כפי שהוכתבה על ידי הוגי דעות כמו תומאס אקווינס, שללה את המזל או כוחות על-טבעיים וקבעה כי השימוש בקרבות בודדים או משפט על ידי דו־קרב הם לא-נוצריים בעליל. לאחר מלחמת מאה השנים השתנתה התמונה, היקף הצבאות והיקף המערכות האזרחיות שהושפעו מהמלחמה הביאו להכרה כי גורלם של קרבות לא יכול להיות מוכרע על ידי דו־קרב.

פה ד'ארם

שיחזור של פה ד'ארמס שנערך בשנת 2006 בגרמניה

פה ד'ארם (צרפתית: Pas d'armes מילולית מעבר עם נשק) היה סוג של דו־קרב בתקופת ימי הביניים ובעיקר במהלך המאה ה-15. אביר או קבוצת אבירים היו תופסים עמדה השולטת על נתיב תחבורה, בדרך כלל גשר או שער של עיר, ודורשים שכל אביר החפץ לעבור צריך לעשות זאת תוך כדי או לאחר דו־קרב או לאבד מכבודו. אביר שסירב להילחם אולץ להשאיר במקום את דורבנותיו כאות להשפלתו. אם גבירה (אישה ממעמד האצולה) עברה בדרך ללא ליווי של אביר היא נדרשה להשאיר אחריה כפפה או צעיף כדי שבעתיד אביר העובר דרך המחסום ינסה ל"חלץ" את החפץ במהלך דו־קרב.

הפה ד'ארם היה ההתגלמות של דרך החיים על פי קוד האבירות, אלא שבתקופה האמורה היה מעמד האבירים בדעיכה, קוד האבירות שהכתיב את חיי האביר ודרך הלחימה ששמה דגש על הקרבה מחד וחיפוש תהילה וכבוד מאידך נתקלה במהלך מלחמת מאה השנים בדרכי לחימה מנוגדות מול פשוטי העם חמושים בקשתות שהשתמשו בשיטות לחימה "ללא כבוד" וקטלו בשורות האבירים-פרשים. הדיסוננס בין האתוס האבירי למציאות המשתנה הביא לעריכת הפה ד'ארם - מציאות מבוימת על פי תפיסת העולם של קוד האבירות, ואחד מאבות הדו־קרב המודרני.

משפט על ידי דו־קרב

ציור מאמצע המאה ה-16 המתאר משפט על ידי דו־קרב שנערך בשנת 1409

משפט על ידי דו־קרב היה חלק מהמסורת המשפטית של החוק של השבטים הגרמאניים ושימש כדרך להכריע סכסוכים משפטיים שלא יכלו להגיע לכלל פסק דין מחוסר בעדות או ראיות. אז לחמו שני הצדדים בדו־קרב כדי להכריע לצד מי ייטו כפות מאזני הצדק. שיטה זו זכתה לפופולריות באירופה של ימי הביניים עד המאה ה-16. בניגוד למקרים אחרים של משפט האל, שגרסאות שונות שלו ידועות בתרבויות ברחבי העולם העתיק, דו־קרב משפטי היה חלק מהמערכת של המשפט הגרמני העתיק ואין לו מקבילות במסורות אירופאיות אחרות, בחוקים של המשפט העברי או חוקים ממסופוטמיה.

הלומברדים, השבט גרמאני מצפון אירופה שפלש לחצי האי האפניני שהיה תחת שליטת האימפריה הביזנטית בשנת 568, הפכו את המשפט על ידי דו־קרב לחלק מהקוד המשפטי של איטליה. עד המאה ה-7 לא היו ללומברדים חוקים כתובים, ורק בשנת 643 פרסם המלך רותארי (Rothari) קובץ כתוב בלטינית ובו העלה על הכתב את מנהגי וחוקי הלומברדים ובו מפורטים כללי הדו־קרב המשפטי שתחילה לא הצריכו ראיה שפשע אכן בוצע. שליטים לומברדים מאוחרים הוסיפו על הכללים ושינו את תחולתו הרחבה של המנהג. כיבוש הממלכה הלומברדית על ידי הפרנקים בראשות קרל הגדול הביא להכנסת איטליה לתחומי ההשפעה של הקיסרות הרומית הקדושה (במחצית השנייה של המאה ה-8) ולהתפתחות נוספת של קוד הדו־קרב המשפטי.

על פי קביעת קרל הגדול הדו־קרב שימש כאבן-בוחן להכרעה במקרים של חשד בעדות שקר, יורשו על כיסא המלוכה באיטליה, ולאחר מכן על כיסא האימפריה, לואי השני, מלך איטליה, הרחיב את השימוש בדו־קרב לצורך הכרעה במקרים של עדויות סותרות. אוטו הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה קבע בשנת 967 כי החוק של השבטים הגרמניים יהיה בעל תוקף משפטי בתחום האימפריה, למרות ההבדלים המהותיים בין חוק זה לחוק הרומאי, וחזר וקבע את מעמדו המרכזי של הדו־קרב המשפטי. יורשו, אוטו השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הרחיב את השימוש בדו־קרב תחילה ככלי לקבוע את אמיתות מסמך המוצג בפני בית המשפט, ולאחר מכן ככלי לקבוע בעלות על קרקע, להכריע בהאשמות של גנבה ובדרישתו של עבד לקבל את חירותו.

כן קבע הקיסר כי תביעות נגד הכנסייה ובמקרים מיוחדים אחרים -למשל בעל המאשים את אשתו בניסיון לרצחו, צריכים להתנהל כדו־קרב בין נציגים של הצדדים הניצים. נציגים אלו היו תחילה בני משפחה או חברים בארגון העומד למשפט. לאחר מכן היו הנציגים שכירי חרב שהשכירו את שירותיהם למרבה במחיר, ולעיתים היה שכרם מוגבל וקבוע בחוק המקומי. בתחילה נציגים שהובסו בקרב הוצאו להורג, אך בשלבים מאוחרים יותר הם הוענשו בקטיעת ידם - העונש המקובל במקרים של עדות שקר. ההיגיון מאחרי המעשה קבע כי מאחר שהנציג היה נשבע לפני הקרב שהוא נלחם לצד הצדק והאמת, ובמקרה שהנציג הפסיד בדו־קרב היה ברור כי דיבר שקר. במקרים מיוחדים הותר לאישה להילחם מול גבר בדו־קרב משפטי, מאחר שהקרבות התנהלו לכאורה תחת הקו המנחה של לחימה בין שווים עמד הגבר בתוך בור עד למותניו והקרב התנהל כאשר הלוחמים מחזיקים במקל ולעיתים הותר לגבר להשתמש רק בידו השמאלית.

בשיא מעמדו כהליך משפטי בימי הביניים היה הדו־קרב המשפטי מקובל על כל המעמדות החופשיים בני האצולה והמעמד השלישי - פשוטי העם וכלל את האיכרים, הבורגנים ובעלי המלאכה. איסור חל על ניהול דו־קרב בין קרובי משפחה. הירידה במעמדו של הדו־קרב המשפטי החלה במהלך המאה ה-11, אז נקבע הכלל כי רק השליט או האדון הפיאודלי יכול לאשר את ההליך. הערים החופשיות אסרו על דו־קרב משפטי בכלל, הראשונה בהן ג'נובה בשנת 1056. הצו של אוטו הראשון היה בתוקף עד לועידת לטראנו הרביעית של הכנסייה הקתולית בשנת 1215. בוועידה זו בוטל הדו־קרב המשפטי ושנה לאחר מכן ציווה האפיפיור הונוריוס השלישי על אבירי המסדר הטבטוני להפסיק את הנוהג של הכרעת סכסוכים משפטיים באמצעות דו־קרב. למרות הצווים הברורים והאיסור המפורש לא הצליחה הכנסייה לשרש את המנהג ולהתגבר על חוקים מקומיים עד לסוף המאה ה-16.

קובץ החוקים הגרמניים החשוב ביותר של ימי הביניים, שנכתב במחצית השנייה של המאה ה-13, הסקסנשפיגל (גרמנית: (Sachsenspiegel)), הכיר בדו־קרב כדרך קבילה וחשובה לקבוע את פסק הדין ולקבוע חפות או אשמה במקרים של עלבון, פציעה וגנבה. הצד התובע - המאשים היה אמור לחכות לצד המשיב במקום שנקבע לצורך הקרב, אם הצד המשיב לא הופיע לקרב לאחר שזומן שלוש פעמים נחשב התובע כמי שזכה במשפט.

במהלך הקרב הצדדים הניצים נלחמו זה בזה בחרב ומגן, אך ראשיהם ורגליהם חשופים. אף על פי ששיטה זו נתנה יתרון לא הוגן לצד שהיה חזק יותר ואף על פי שבחלק מהמקומות נאסר על קיום דו־קרב כדרך להכרעה משפטית, המשיך המנהג להיות פופולרי במאות ה-14 וה-15. בקוד החוקים תוט (Thott codex) משנת 1459 נקבע כי בשבע עבירות יוכרע הדין בדו־קרב בהיעדר ראיות : רצח, בגידה, מינות, "נטישת האלוהים", חטיפה, עדות שקר ואונס.

על פי המנהג הגרמני על פשוטי העם היה להביא את תביעתם בפני שופט, ורק אז נקבע האם תינתן ההכרעה באמצעות דו־קרב. אצילים, לעומת זאת, יכלו להזמין זה את זה לדו־קרב ללא תיווך הרשות השופטת. ההפרדה שנוצרה בין הדו־קרב לצו שיפוטי הובילה בסיכומו של דבר ליצירת מסורת הדו־קרב בין שני גברים ג'נטלמנים, במטרה להכריע, מחוץ למסגרת ההליכים הפורמליים, בשאלות של כבוד אישי או של כבוד במסגרת מעמד חברתי.

משפט על ידי דו־קרב (אנגלית: Wager of battle) נכנס למערכת המשפט המקובל האנגלי במהלך הכיבוש הנורמני של אנגליה על ידי ויליאם הראשון, מלך אנגליה בשנת 1066 והיה חלק ממערכת המשפט במהלך כל ימי הביניים. דו־קרב אחרון שנערך כחלק מהליך משפטי באנגליה התרחש בשנת 1446, בסקוטלנד ובאירלנד המשיכו במסורת של משפט על ידי דו־קרב עד למאה ה-16.

על פי המשפט המקובל האנגלי הזכות למשפט על ידי דו־קרב לא הייתה נתונה למי שהואשם ברצח, אם נתפס בעת ביצוע העבירה, אם ניסה להימלט מהכלא או אם הראיות הצביעו על אשמתו ללא צל של ספק. נשים, גברים מעל לגיל 60, קטינים ונכים או עיוורים לא יכלו להיקרא לדו־קרב ומשפטם היה מוכרע על ידי חבר מושבעים, אלא אם כן הם בחרו באלוף - לוחם שיכול להילחם בשמם. אנשי חצר ובעלי תארים רמים, כמרים ואזרחים של העיר לונדון יכלו לסרב לקריאה לדו־קרב.

הדו־קרב נערך בזירה מיוחדת ששטחה כ-60 מטר מרובע. בטרם תחילת הקרב המתמודדים נשבעו שאין הם מעורבים בכישוף, והחליפו כפפות לוודא שלא הוטלה קללה - מכאן נולד הביטוי "להשליך את הכפפה" (אנגלית: throwing down the gauntlet) כדימוי להצגת אתגר בפני יריב. הקרב נערך כאשר המתמודדים יכלו ללבוש חליפת שריון עור ולשאת מגן פשוט מעור, הרגליים והידיים החשופים כוסו בגדים מבד אדום, לרשותם עמדו מספר אפשרויות לכלי נשק ובהם פטישים, מקלות או אלות. עם תום הקרב, אם המשיב הובס אך נשאר בחיים, הוא הוצא להורג בתלייה לאלתר. לעומת זאת אם הוא הביס את התובע או הצליח להדוף את ההתקפות עליו מזריחה עד שקיעה שוחרר המשיב וזוכה מכל אשמה. אם התובע אמר "craven" כלומר "אני נכנע", והפסיק להילחם, ניטלו ממנו כל זכויותיו והוא עתיד היה לשלם את הנזקים שנגרמו ליריבו.

הלוחמים נעזרו בעוזר ("משנה") (squire) שתפקידו היה תחילה לדאוג לצדדים המנהליים של הקרב, אך תפקידו התפתח ובהמשך ניסו המשנים להיפגש בטרם החל הדו־קרב ולנסות ליישר את ההדורים וליישב את המחלוקת ללא שפיכות דמים. עיקר המגעים התנהלו בטקסים שלפני הקרב במהלכם נבדקו חלקי הלבוש של הלוחמים או סוסיהם לבדוק האם לא הוחבאו בהם קמעות ופיסות קלף עם תפילות או קללות. תפקיד זה המשיך, בשינויים המתבקשים מהתקופה ותפיסת העולם, ללוות את הדו־קרב הג'נטלמני. בשנת 1818 נערך משפט אשפורד נגד ת'ורנטון (אנגלית: Ashford v Thornton) במהלכו קבע השופט כי דו־קרב הוא דרך מקובלת וקבילה לקביעת תוצאות של משפט, ולאחר שהתובע סירב להשתתף בדו־קרב שוחרר המשיב ממעצר. בשנת 1819 הוציא הפרלמנט צו המבטל את קבילות הדו־קרב בהליך משפטי.

הכרעה משפטית על ידי דו־קרב הייתה חלק ממערכת המשפט הצרפתית עוד בתחילת ימי הביניים. קרל הגדול הביע אמון בדו־קרב כדרך להכריע מחלוקות, ובמקביל השתדל לשכנע את קציני צבאו למצוא דרכי פשרה להכרעת סכסוכים, כדי לצמצם שפיכות דמים בתוך המערכת הצבאית של האימפריה הפרנקית.

בשנת 1258 הוציא לואי התשיעי, מלך צרפת צו מלכותי המגביל את המשפט על ידי דו־קרב. על פי צו זה הותר קיום הדו־קרב רק במקרים שבהם לא ניתן להוכיח את אשמת הנאשם או חפותו בדרכים משפטיות מקובלות. בנו של לואי התשיעי, פיליפ השלישי, מלך צרפת, הוציא בשנת 1306 צו הקובע את שייעשה לצד שהפסיד במשפט על ידי דו־קרב:

"אם המפסיד בקרב ימות גופתו תימסר לידי מרשל עד שהמלך יחליט האם לחון אותו או למסור אותו לידי הצדק (כלומר לתלות אותו מרגליו על גרדום). אם המפסיד בקרב נותר בחיים הוא יפורק מנשקו יופשט מבגדיו וימתין לגזר דינו של המלך שיחליט האם לחון אותו או למסור אותו לידי הצדק. כל רכושו של המפסיד בקרב יימסר לידי המלך לאחר שינוכו ממנו נזקי הצד המנצח".

המשפט על ידי דו־קרב המתועד האחרון נערך בצרפת ב-10 ביולי 1547 ועד לתקופת שלטונו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת בתחילת המאה ה-17 הופסקו אלה לחלוטין.

הולמגנג

קרב הולמגנג בין אגיל סקאלגרימיסון לאויבו. ציור מודרני של הצייר הדני-נורווגי יוהנס פלינטו

הולמגנג (שוודית: holmgång), הוא סוג של דו־קרב שהיה חלק מהמסורת הסקנדינבית בתחילת ימי הביניים, כדרך ליישוב סכסוכים בין שני גברים. קרבות אלו היו אחד המקורות להתפתחות תרבות הדו־קרב האירופאי של תקופת הרנסאנס והעת החדשה. מקורם של קרבות ההולמגנג נעוץ בסיפורי המיתולוגיה הנורדית ובעיקר סאגת אגיל סקאלאגרמיסון (שוודית: Egil Skallagrimssons) המתארת קרב הולמגנג בין הגיבור לאויבו.

כל אדם יכול היה לדרוש כי עניינו יוכרע בדו־קרב הולמגנג ובכל עניין - כבוד אישי, שאלת בעלות על רכוש ודרישה להחזר חוב או כפיצוי על נזק ולעיתים גם כחלק מנקמת דם. קרבות ההולמגנג נערכו בדרך כלל כשבוע לאחר ההזמנה לקרב, אם אחד הצדדים לא הגיע למקום הקרב נחשב הצד השני כמי שהצדק לצדו. קרבות הסתיימו בדרך כלל במוות או בנכות של אחד הצדדים. במקרה מסוג זה לא נחשב המנצח למי שביצע רצח ולא היה חשוף לנקמת דם, עונש או קנס בגין אובדן חיים או נכות (שוודית: Weregild).

במהלך ההיסטוריה השתנה הדו־קרב ולעיתים הסתיים הקרב עם פציעת אחד המתמודדים והמנצח קיבל פרס כספי אלא אם הסכסוך נסב על רכוש בסכום נקוב. כך נמנעו אובדן חיים מיותר ובריחה של מתמודדים חלשים משדה הקרב. קרנו של ההולמגנג ירדה עוד בימי הביניים כאשר לוחמים מקצועיים השתמשו בדו־קרב כדי להשיג בעלות על אדמה, נשים ורכוש ולהוכיח את נכונות תביעתם בדו־קרב על חשבונו של בעל הרכוש החוקי. על רקע זה הופסק המנהג באיסלנד בשנת 1006 ובנורווגיה בשנת 1014.

דו־קרב של כבוד

הדו־קרב בין המילטון לבר

בתרבות המערבית - החברה האנושית שערכיה נוצקו בעיקר באירופה המערבית והשפעתה חזקה ביותר ביבשת זו וביבשת אמריקה, נוצר המונח הפורמלי של הדו־קרב ממקורות שעיקרם מערכת המשפט על ידי דו־קרב וההולמגנג הסקנדינבי. הדו־קרב הפורמלי או דו־קרב של כבוד זכה למעמד של מוסכמה חברתית, תחליף לעימותים ללא כללים או כאלו העלולים לצאת מכלל שליטה כגון נקמת דם. קרבות אלו שימשו ליישוב סכסוכים על רקע של פגיעה בכבוד בין גברים, בדרך כלל מהמעמד הגבוה. בימי הביניים המאוחרים, הרנסאנס ותחילת העת החדשה קרבות דו־קרב היו חלק ממהלך החיים החברתיים, המשתתפים לא גונו והמנצח לא עמד בפני הליך משפטי אלא זכה לכך שמעמדו החברתי השתפר.

כללי הדו־קרב הפורמלי התפרסמו בשם קוד דואלו (לטינית: code duello). קובץ כללים זה, שהראשון שבהם פורסם באיטליה בתקופת הרנסאנס, נועד לתת לדו־קרב מעמד פורמלי וחברתי ולהגביל את הנזק האישי והפיזי למשתתפים בדו־קרב כולל הבטחת טיפול רפואי לנפגעים, וכן לדאוג לנוכחות עדים שיפקחו על ההגינות במהלך הקרב ויוכלו לתת עדות בפני שלטונות החוק בעת חקירת נסיבות מוות. בשנת 1836 כתב האציל הצרפתי הרוזן שאטווילר (צרפתית: comte de Chateauvillard) ספר ובו כ-500 עמודים בשם "מסה על הדו־קרב" (צרפתית: Essai sur le duel), שהוא מחקר מקיף על הדו־קרב, ובו סיכם את כללי הדו־קרב המודרני לזמנו ובו נוסחה מדויקת ומדוקדקת של הקוד דואלו, קוד זה הפך לבסיס לקודים שפורסמו בארצות אירופה.

בשיא התופעה - תחילת העת החדשה - גבה הדו־קרב קרבנות כבדים. החוקר האמריקאי אריאל רות' קבע, במחקר שפורסם בכתב העת הנוצרי "Geoscience Research Institute", כי בתקופת שלטונו של אנרי הרביעי, מלך צרפת בין השנים 1589–1610 נהרגו למעלה מ-4,000 אנשים במהלך דו־קרב, רובם מבני המעמד העליון. במהלך שנות שלטונו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת, שעלה לשלטון לאחר מכן ומלך עד לשנת 1643, נהרגו 8,000 בני המעמד העליון. קציר הדמים בדו־קרבות שנערכו בדרום ארצות הברית נאמד באלפי הרוגים שמתו "בהגנה על מה שהאמינו שהוא כבודם".

ההתנגדות לדו־קרב לא הצליחה לעקור את המנהג, ועונשים חמורים ואפילו חוקים דרקוניים הצליחו לצמצם את התופעה רק במעט. בתי המשפט וחבר מושבעים התנגדו לחוסר ההבחנה בין מעשה רצח לבין דו־קרב שנערך בהסכמת הצדדים והעדיפו לזכות את הנאשם מאשר לדון אותו למוות. על פי תפיסה זו לא היה הדו־קרב מעשה ברברי, אלא טקס מורכב שמטרתו הייתה לשכך אלימות ולמנוע מעימות מלגלוש לקיצוניות.

הפילוסוף הגרמני פרידריך נִיטְשֶׁה קבעכי:

”אם קיים קוד של כבוד שמאפשר לדם להחליף מוות, אם הלב יכול להרגיש הקלה לאחר דו-קרב שנערך על פי הקוד, זו ברכה גדולה”

עבור רבים המטרה של הדו־קרב לא הייתה הרג היריב אלא היישרת מבט אל המוות ואל הגורל האישי. בטקסטים רבים מובע הרעיון כי אדם יכול להשיג סיפוק אישי עמוק מהידיעה שעבר את הניסיון ונותר לספר על כך. היו שפשוט ראו בו אמצעי לעשיית צדק, אף אם לא שכלתני ותואם את הקוד התרבותי המקובל. ההיסטוריונית הבריטית ססיל וודהאם סמית' (אנגלית: Cecil Woodham Smith) כתבה בספרה "הסיבה":

”אף על פי שהמחשבה על דו-קרב עוררה חיל ורעדה, היה לדו-קרב טעם של צדק פראי ופואטי”

כללי הדו־קרב

עלבון או פגיעה בכבוד של אדם היו הסיבה העיקרית להזמנה לדו־קרב ודרישה מקורבן העלבון כי הוא יוכל להשיב את כבודו או להגיע לסיפוקו (satisfaction) מול הצד הפוגע. הדרישה יכולה לבוא בצורת מעשה כגון השלכת כפפה. הכללים ומנהג המקום קבעו כי כל צד בחר את נציגיו (ה"משנה" או באנגלית "second" ולעיתים גם "עד") שהגיעו להסכמה על מקום עריכת הקרב וכן בחרו את כלי הנשק בשימוש הצדדים הלוחמים. בתהליך זה נתנו דגש לשוויון בין כלי הנשק כדי להבטיח קרב שבו לשני הצדדים סיכוי שווה לפחות מהצד הטכני של העימות. נוכחותם של המשנים לא הייתה הכרחית ותפקידם השתנה עם הזמן, במהלך המאה ה-16 הם היו לא רק עדים לקרב אלא אף השתתפו בו באופן פעיל כשהם נלחמים זה בזה. רק מאוחר יותר הפכו המשנים לצד משקיף. קרבות רבים לא יצאו לפועל משום שהמשתתפים בדו־קרב לא הצליחו, במקרה או במכוון, להגיע להסכמה בנוגע לתנאי הקרב.

הדו־קרב נערך בזירה שזכתה לשם שדה של כבוד (אנגלית: field of honour) שנבחרה בקפידה לפני הקרב. על המקום היה להיות מבודד כך שרשויות החוק לא היו מחויבות להתערב. העמימות המשפטית נשמרה בזכות בחירת מיקום הדו־קרב, בשטחי הפקר בין סמכויות, כמו איים או נהרות שחצו גבולות בין רשויות. שעות השחר נבחרו בדרך כלל לעריכת הדו־קרב, ככל הנראה לשמור על חשאיות האירוע ולמנוע אפשרות מעוברי אורח ואורחים לא רצויים להבחין היטב במתרחש. לחימה בתנאי חושך למחצה התאפשרה בעזרתן של מנורות, וספרי הדרכה לסיף מהמאה ה-18 הכילו פרקים שהדריכו כיצד להילחם עם מנורה ביד אחת וחרב בשנייה.

הצד הפגוע ויוזם הדו־קרב קבע את האירוע שיביא את הדו־קרב לסופו:

• עד לפציעה ראשונה (אנגלית: To first blood) כלומר הדו־קרב הופסק עם פציעתו של אחד המתמודדים
• עד לרגע בו אחד הצדדים לא יוכל להמשיך בקרב מחמת פגיעותיו
• עד למוות (אנגלית וצרפתית: "à l'outrance", 'עד כלות')

עם כניסת כלי הנשק החמים וזניחת השימוש בחרבות נקבע הכלל כי כל צד ירה ירייה אחת, בשלב זה יכול היה הצד היוזם לטעון כי הוא הגיע לידי סיפוקו גם אם היריות לא פגעו במטרתן, והדו־קרב הגיע לסיום. אם היוזם לא הגיע לידי סיפוקו הקרב המשיך עד לפציעת אחד הצדדים או מות אחד הצדדים, אך בדרך כלל דו־קרב שנמשך מעבר לשלושה סיבובים של חילופי יריות נחשב ברברי. במקרה שאיש לא פגע ביריבו היה הדו־קרב נחשב לאירוע נלעג.

על פי הכללים דו־קרב אקדחים נערך לאחר הסכמה על המרחק ממנו יירו הצדדים הניצים זה בזה. לעיתים נמדד המרחק בצעדים אותם צעדו המתמודדים זה מזה, ולעיתים נמדד המרחק לפני הקרב על ידי העדים והמקומות מהם יירו המתמודדים סומנו מראש על ידי מקלות או חרבות שננעצו בקרקע (אנגלית: "points"). בדרך כלל ככל שהעלבון או הפגיעה בכבוד היו קשים יותר כך התקצר המרחק בין היורים. הקרב נפתח עם מתן סימן מוסכם מראש - כגון קריאה בקול או הנפת דגל (או ממחטה) - אז פתחו המתמודדים באש זה על זה, לעיתים ועל פי סיכום מראש יכלו המתמודדים לירות זה על זה לסירוגין.

אף על פי שקודים של דו־קרב אסרו על ירי מתוך כוונה להחטיא - מתוך הגישה שמעשה מסוג זה הוא בגדר משחק ומביע חוסר כבוד, בחרו לעיתים מתמודדים בדו־קרב לירות שלא לכיוון יריבם, בדרך כלל אל הקרקע, מתוך רצון שלא להיגרר לשפיכות דמים מחד ומבלי לאבד את כבודם כמי שלא הופיעו לקרב מאידך, ואזי היו העדים מפסיקים את הדו־קרב לאלתר. מעשה זה זכה לשם דלופ (מצרפתית: Delope בתרגום: להשליך). על פי הכללים היה על הצד שבחר לנקוט ב"דלופ" לתת ליריבו לירות את הירייה הראשונה, ומאידך ציפו מהצד השני לחדול מהקרב, ירייה שנייה נחשבה לסימן לצימאון דם ולא מכובדת.

דו־קרב באירופה ואמריקה

תיאור אמנותי של דו־קרב שנערך ביער בולון ב-1874. הלוחמים משתמשים בחרב קטנה

דו־קרב שנערך בשנת 1888 בין ראש הממשלה הצרפתי פלוקט והגנרל בולנז'ר שנפצע קשה בצווארו הפסיד בקרב אך נותר בחיים.

דו־קרב שנערך במסגרת בית ספר לסיוף. המתמודדים חמושים בחרב פוייל ונועלים נעלי סיוף. תמונה משנת 1787

שימוש בכלי נשק קרים כמו סכינים וחרבות לא היה נדיר באירופה של ימי הביניים המאוחרים ובתקופת הרנסאנס. מעשי האיבה שליוו את הרפורמציה הפרוטסטנטית ואת מלחמת שלושים השנים לא הוגבלו לשדות קרב וצבאות סדירים, האלימות הקשה סחפה את כלל הציבור באירופה המערבית בעיקר בגרמניה, אך למעשה התפשטה בכל היבשת והחיים במרחב הציבורי היו אלימים ומסוכנים.

דו־קרב היה חיזיון נפוץ ולעיתים קרובות התלקחו קרבות באופן ספונטני והתנהלו בברוטליות. קרבות אלו זכו לכינוי "מפגש" (אנגלית וצרפתית rencontre). מאידך ההתפתחות של המלחמה לאירוע גדול ממדים בו משתתפים כוחות גדולים וכלי נשק חמים ובעלי קליבר גדול הפכו את לוחמת האבירים ולוחמת הפרשים לעניין שאבד עליו הכלח. לאריסטוקרט הלוחם לא היו הזדמנויות של ממש לקנות לעצמו שם כמו שניתן היה בעבר תוך כדי קרב בודדים. בסוף תקופת הרנסאנס עברה זירת הדו־קרב האריסטוקרטי משדה הקרב עם שריון גוף ועל סוס לדו־קרב קטלני לא פחות בסיוף עם חרבות מיוחדות, ללא שריון אך עדיין תחת ההילה של נוסטלגיה אבירית.

במטרה למתן את האלימות נבנתה מערכת הכללים שהובילה להתגבשות הדו־קרב המוכר מהספרות הרומנטית. גורם נוסף שאפשר את ניהול הדו־קרב היה ההתפתחות בתחום כלי הנשק. מכלי נשק צבאיים שאינם נוחים לשימוש, שהכתיבו לחימה בחרב בעיקר בטכניקת חיתוך ושימוש בשריון מלא, התפתחו החרבות לכלי נשק קלים ונוחים לשימוש בלוחמה במסגרת אורבנית ואזרחית.

בגרמניה של המאה ה-16 התפתחה תורת סיוף מודרנית, הניצים השתמשו בחרב סיף הידועה בשם רפייר (אנגלית Rapier וצרפתית: Rapière) - חרב דקה בעלת חוד, אידיאלית להתקפות דקירה. חרב זו הוחלפה בהמשך בחרב קטנה יותר הידועה בשם חרב קטנה (אנגלית: small sword או בצרפתית: épée de cour בתרגום: חרב החצר). חרב זו, שהייתה קטנה במידה ובמשקל מהרפייר, הפכה לפופולרית בקרב אצילים ובני מעמד הבורגנות באירופה של המאה ה-18 וסייפים בדו־קרב.

לאחר המהפכה הצרפתית ענידת חרבות בפומבי יצאה מהאופנה ולאחר מכן אף נאסרה בחוק ברוב ארצות אירופה. עובדה זו צמצמה והעלימה את הקרבות הספונטניים ורק דו־קרבות רשמיים ומתוזמנים מראש נותרו כדרך למלחמה על כבוד. בתקופה זו הפכה חרב הסייף "פוייל" (אנגלית וצרפתית: Foil) לחרב המועדפת על המתמודדים בדו־קרב בעיקר בשל ממדיה הקטנים יחסית.

עם כניסת כלי הנשק החמים לשימוש נרחב הפך האקדח לכלי הנשק הנבחר בדו־קרב. אף על פי שכל זוג אקדחים יכול היה לספק את המתמודדים התפתחה תעשייה סביב ייצור אקדחים מיוחדים לדו־קרב שזכו לשם "אקדחי דו־קרב" (אנגלית: duelling pistol). אקדחים אלו יוצרו בעבודת יד ובזוגות זהים כדי להבטיח כי לשני המתמודדים יהיו כלי נשק זהים. האקדחים היו נטענים דרך הלוע ובדרך כלל בעלי מנגנון ירי שעשה שימוש בבריח צור. אקדחים אלה היו בעלי קנה כבד וקדח חלק שירו כדור מתכת בקוטר גדול, כמקובל בתקופה. עם התחלת הייצור של אקדחים ותחמושת במפעלים בייצור המוני חלף הצורך באקדחי דו־קרב זהים.

איטליה

מספר מחקרים היסטוריים מצביעים על איטליה ותקופת הרנסאנס באיטליה כמקום ממנו צמח והתפשט הדו־קרב המודרני. אף על פי שדו־קרב בין לוחמים בודדים לפתרון עימותים ו"לסגירת חשבון" היה חלק מהזהות של האריסטוקרטיה עוד במהלך ימי הביניים, הגלגול האחרון ה"מודרני" של הדו־קרב כמנהג או דרך לסלק עניינים של "כבוד" אישי התפתח במהלך המאות ה-16 והמאה ה-17.

הדו־קרב החליף את הוונדטה בתהליך שלמעשה הפחית את רמת האלימות - כבודו של אדם הפך לעניין פרטי ומעגל ההרג של נקמת דם ונקמה הופסק. המחקרים מצביעים על כך שהפרוצדורות הכרוכות בדו־קרב הפכו לקודים חברתיים בעיקר באיטליה, ומשם התפשטו לכל רחבי אירופה בעזרת עשרות ספרים שנכתבו באיטליה בתקופת הרנסאנס על הקוד של הדו־קרב (קוד דואלו). ספרי לימוד לסיף וכתבים נוספים העוסקים בנושא הפילוסופי-עקרוני של שאלת הכבוד יצרו את הקרקע והתנופה למערכת החברתית בה היה מקום לדו־קרב.

מיתוסים ואקסיומות יצרו תמונה אידיאלית של חיים אציליים של אנשים רמי מעלה שמילתם היא זהב, שתמיד יעמדו לצד החלש והנדכא ולעולם לא יאפשרו לעלבון על כבודם או כבוד משפחתם לעבור ללא תגובה. בשלב מאוחר יותר הפך הדו־קרב והקודים החברתיים שנקשרו סביבו לטקס שהתרחק מהאלימות של העימות והתרכז בתהליך ומציין ההיסטוריון דונלד ויינשטיין:

"...מילים ומעשים היו חלק היו חלק מהעימות שמטרתו הייתה לבייש את אויביו של המתמודד בדו־קרב ולהגן, להציג ולהאדיר את כבודו. הדו־קרב המדומה (והדו־קרב שנמנע) היו אמתיים ורציניים כמו דו־קרבות שנערכו, חילופי המהלומות היה חלק בהצגה כמו חילופי העלבונות. שניהם היו הופעות וירטואוזיות ששוחקו לפני העולם של ג'נטלמנים ואבירים - העולם החשוב מכולם".

במהלך המאה ה-16 זכה הדו־קרב לכינוי "משלח היד של הג'נטלמן" (scienza cavalleresca), והקונסטבל של נאפולי יסד מסדר צבאי תחת החסות של גאורגיוס הקדוש במטרה לקדם ולהגן על "העיסוק המכובד" (של הדו־קרב). החל מאמצע המאה חל שינוי באופי הלחימה, פורסמו ספרונים רבים שעסקו בדו־קרב בהדגשה של אופיו האישי של העימות וחלקו של הכבוד האישי. עם כניסת מושגים אלו ירד ולאחר מכן הופסק השימוש בלוחמים שכירים, "אלופים", שנלחמו במקום הצדדים הניצים.

בסוף המאה ה-19 נערך סקר ולפיו בין השנים 1879 ו-1889 דווח על 2,759 דו־קרבות שנערכו ברחבי איטליה, 93% נערכו תוך שימוש בחרבות והשאר השתמשו באקדחים מסוגים שונים. מתוך דו־קרבות אלו 50 הסתיימו במוות. על פי הסקר שליש מהדו־קרבות נבעו מחילוקי דעות פוליטיים, 19% מחילוקי דעות בעקבות הימורים ומשחקים, 10% מחילוקי דעות על רקע דתי, 8% מעלבונות אישיים. במהלך הקיץ נערכו פי חמישה דו־קרבות מאשר בחורף, ובתקופת הלנט לא נערכו דו־קרבות. 30% מהלוחמים בדו־קרב היו אנשי צבא, 29% עיתונאים, 12% עורכי דין, 4% סטודנטים ו-3% מורים, מהנדסים ועוזרים פרלמנטריים. אנשי מעמד הפועלים ומעמדות חברתיים נמוכים הסתפקו בקרבות סכינים כאמצעי ליישוב סכסוכים.

במהלך העשור הראשון של המאה ה-20 ערכו קציני צבא איטליה 398 דו־קרבות.

אנגליה

בסוף המאה ה-16 הגיע הדו־קרב של כבוד מאיטליה לאנגליה ואיתו מומחים לדו־קרב, בעיקר מאיטליה, שפתחו בתי ספר לסיוף באנגליה. ההיסטוריון הבריטי לורנס סטון מציין במחקר מקיף כי הדו־קרב באנגליה מציין מעבר מאלימות חסרת מעצורים שאפיינה את אנגליה של ימי הביניים לאלימות מוגבלת ונשלטת של תחילת העת החדשה, שינוי הנובע מתפיסה שונה של מהות הכבוד האישי: "... הדו־קרב הצליח להסיט את האצולה מלוחמה של קבוצות מפולגות וכנופיות חמושות מבלי שהדבר יוביל לשבירת המוסכמות החברתיות בגלל לחימה ללא הפסקה על מחלוקות של מה בכך - אמתיות או דמיוניות".

מחקרים חדשים יותר מצביעים על שורשים נוספים לדו־קרב של כבוד באנגליה: תפיסת הכבוד האבירי של ימי הביניים באנגליה בעידן האליזבתני בו חיפשו בני מעמד האריסטוקרטיה מוצא לדחפים האלימים וגאווה אבירית בחברה בה למונחים אלו לא היה יותר מקום. הפופולריות של הדו־קרב ומקרי מוות שבאו בעקבותיו הביאו את ג'יימס הראשון, מלך אנגליה לנסות ולאסור בחוק על עריכת דו־קרב, אך ללא הועיל. המנהג התפשט ממעמד האצולה אל חוגי הצבא עד כדי כך שנעשה ניסיון לקבוע עונש מוות על המשתתפים. למרות זאת המשיכו אצילים ואנשי צבא אנגלים לערוך דו־קרבות.

מלחמת האזרחים האנגלית, שהתרחשה מ-1642 עד 1651, ושלטון היחיד של אוליבר קרומוול הביאו, זמנית, להפסקת המנהג. קרומוול, שהיה נוצרי אדוק, החליט לעקור את המנהג מהשורש, ובעת הצורך אף שלח יחידה צבאית אל תוך השגרירות הפורטוגזית כדי לאסור את אחיו של השגריר באשמה של הריגה במהלך דו־קרב. האסיר נלקח לגבעת מצודת לונדון ושם הוצא להורג. צעדים נחושים אלו הצליחו להפחית משמעותית את מספר הדו־קרבות, אך אלו חזרו למרכז הזירה לאחר מותו של קרומוול בעת הרסטורציה - החזרתו לכס המלוכה של צ'ארלס השני, מלך אנגליה. כל זאת למרות צו מלכותי האוסר על דו־קרבות, האצולה האנגלית שגלתה עם המלך לצרפת הביאה איתה את הקודים הצרפתיים.

בתקופת מלכותו של צ'ארלס השני נערכו 172 קרבות בהם היו מעורבים 344 אנשים. מהם נהרגו 69 ו-96 נפצעו - למרות הצו המלך חנן את כל המעורבים שהובאו לפניו. הקרבות הפכו לפראיים ונערכו במטרה לפתור בעיות מבעיות שונות וסכסוכים ולו הקטנוניים ביותר. בקרבות אלו נהוג היה כי העדים מצטרפים לקרב ולוחמים זה נגד זה. המשורר הבריטי הדגול ג'ון מילטון, בן התקופה, התגאה בשליטתו באמנות הדו־קרב. גם כאשר איבד את מאור עיניו כתב:

”כאשר גילי ודרך חיי אפשרו לא הייתי חסר יכולת בשימוש בחרב ולא הייתי חסר אימון בשימוש יום-יומי. חמוש בחרב כפי שהיה זה ממנהגי החשבתי עצמי יריב ראוי לכל אדם גם מול אלו החזקים ממני. בטוח הייתי מכל עלבון שאדם עלול להטיח באחר”

ההיסטוריון הבריטי בן התקופה אנדרו שטינמץ ( Andrew Steinmetz) מתאר את רוח התקופה:

”אולמות, תיאטראות ורחובות פתוחים הפכו לזירת התגוששות ושפיכות דמים. קובנט גרדן וכיכר לינקולן אין הפכו למקומות מפגש בהן הוכרעו עניינים של כבוד, ובכל שעה משעות הלילה שומעים אזרחים שלווים החוזרים לביתם את קשקוש החרבות, חשופים לפגיעתם הרעה של המלווים. דו-קרב הפך לאפנה ואפילו רופאים בחרו להכריע מחלוקות מקצועיות על חודה של החרב”

בתקופת שלטונו של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת (מ-25 באוקטובר 1760 עד 29 בינואר 1820) תגרות ציבוריות ואלימות הרחוב החלו לדעוך, החל משנת 1790 הפסיקו לשאת חרבות כחלק מהלבוש וכלי נשק חדלו להיות זמינים כל רגע. עם תום המאה ה-18 חלו שינויים של ממש בדרך בה נוהלו קרבות באנגליה. שינויים אלו כללו את השימוש ההולך וגובר באקדחים ככלי הנשק המועדף בדו־קרב, ושינוי בתפקיד המשנה (העד בדו־קרב) שהפך לגורם שתפקידו התרחב והוא היה רשאי לנסות ליזום מהלכים ליישוב הסכסוך בפשרה מוסכמת ולוודא את ניהול הדו־קרב על פי הכללים המקובלים.

שינויים אלו עתידים היו להשפיע על קרבות בכל אירופה וגם להרחיב את מעגל החוגים החברתיים שבהם דו־קרב נחשב לדרך לגיטימית ליישוב סכסוכים ונושאים של כבוד אישי. לאצילים ואנשי צבא וחברים באליטה החברתית העירונית - הגלגול האבולוציוני-סוציולוגי של מעמד הבורגנים, ובהם בנקאים, רופאים ומשפטנים. במהלך המאה ה-19 החלו להישמע קולות תקיפים נגד הדו־קרב ומערכת הערכים שייצג. כך לדוגמה, ב-1809, הדוקרב שניהל לורד קסלרי כנגד שר החוץ ג'ורג' קנינג ספג ביקורת חריפה, וזו הביאה להתפטרות שניהם. ויליאם פיילי (William Paley) תאולוג נוצרי ופילוסוף רב השפעה כתב:

”דו-קרב כעונש הוא אבסורד מאחר ויש סיכוי שווה שהעונש יפול על הפוגע או הנפגע, הדו-קרב גם איננו יעיל כאמצעי לתיקון מאחר ולא ניתן להסביר מה הוא הדרוש לתיקון או כיצד יחזיר את הגלגל לאחור או יציע פיצוי על הנזק שנגרם”

שינויים חברתיים מפליגים באנגליה הביאו לשינוי בגישה הציבורית לדו־קרב שנתפס כפריבילגיה של האריסטוקרטיה שיכלו לבצע עבירות חמורות ואף הרג ללא עונש. בשנת 1844 אישר בית הנבחרים הבריטי צו שנחתם על ידי ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת והפך לחוק חדש נגד דו־קרב. על פי החוק ננקטו סנקציות חמורות, כלכליות בעיקרן, נגד המשתתפים בדו־קרב. הצו כלל שלילת פנסיה ממשפחות קציני צבא שנהרגו בדו־קרב. צו זה, שנאכף בקפדנות, הצליח להוריד את מספר הדו־קרבות באנגליה. אכיפה מוגברת, שינויים חברתיים ששטפו את אנגליה עם כניסת אירופה למאה ה-20 וניפוץ ערכי העולם הישן עם תום שתי מלחמות העולם הביאו לסוף עידן הדו־קרב באנגליה.

צרפת

דו־קרב על כבוד לא היה נפוץ בצרפת לפני המאה ה-16, אך עם כניסתו אל מנהגי האצילים הצרפתיים הוא אומץ בהתלהבות רבה, התהליך הואץ עם החזרה של הנוהג לחגור נשק - בעיקר חרבות מסוגים שונים - כחלק מהלבוש של יום-יום. כבר בשנת 1566 הוציא שארל התשיעי, מלך צרפת צו האוסר על עריכת דו־קרבות ששימש כבסיס לכל הצווים שיצאו אחריו. למרות האיסורים שנשאו עונשים כבדים המשיך מנהג הדו־קרב לצבור פופולריות. אנרי הרביעי, מלך צרפת החל את שלטונו בצו מפורט שקבע כי כל סכסוך בין אצילים יובא בפני המלך שיקבע האם הוא מאשר עריכת דו־קרב, ובמקביל קבע עונשים כבדים על מפרי החוק, אך למעשה היה מתומכי המנהג. כאשר אחד מאציליו ביקש לשחררו מתפקיד כדי שיוכל לערוך דו־קרב מול אציל אחר, פיליפ מסבויה, ענה המלך "לך, ואם לא הייתי מלך הייתי מבקש להיות המשנה שלך".

הדו־קרב שיקף את האלימות שפשתה בחברה הצרפתית. למרות מאמציו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת להוציא מחוץ לחוק ולהפחית את רמת האלימות, מעשיו הפומביים רק ליבו את הלהבות. במהלך 33 שנות שלטונו הפך הדו־קרב מתופעה חברתית לאובססיה חסרת תקדים וללא מקבילות בהיסטוריה חברתית של ארצות אחרות. גברים נלחמו בכל שעה ובכל מקום (יער בולון היה מקום מועדף) וללא כל סיבה או עילה. העדים והמשנים נחשבו לפחדנים אם לא הצטרפו לקרב, והאירוע הידרדר לעיתים קרובות לקרב-רב. ההערכה היא כי כ-6,000 אזרחים צרפתים נהרגו בדו־קרב במהלך המאה ה-17.

ההיסטוריון הצרפתי בן המאה ה-17 אברהם ניקולא אמלו דה לה אוסה (Amelot de La Houssaye) מספר כי בפריז אחזה קדחת הקרבות, וכאשר חברים (בני המעמד הגבוה) נפגשו השאלה הראשונה שעלתה בשיחה הייתה "מי נלחם אתמול? מי יילחם היום?" ואכן הדו־קרבות נערכו בכל שעות היום ובכל מקום אפשרי, כולל ברחובות וכיכרות העיר. את הקרבות הציתו האירועים הקטנים ביותר, מילה שנאמרה בקלות דעת, תנועה לא ברורה או שאלה בנוגע ללבוש היו יכולים להיות עילה להזמנה לדו־קרב. ככל שהעילה הייתה קטנונית יותר הסיכויים שהצדדים יביאו את עניינם בפני המלך הייתה קטנה יותר. לעיתים קרובות הפך הדו־קרב מזירה ליישוב סכסוכים לזירה בה נערכו קרבות לשם הקרב עצמו. המשנים הפכו מעדים למשתתפים פעילים מחשש ששמם וכבודם יוכתמו כמי שחששו להילחם. מאידך היה הדו־קרב כמעין התרסה של עצמאות של מעמד האצולה כנגד המלך.

הקרדינל רישלייה, שהחזיק במושכות הכוח בצרפת החל משנת 1616, התנגד תחילה למנהג הדו־קרב, ועם מותו של אחיו הבכור במהלך דו־קרב הוא יזם את הצו של 1626 שקבע גזר דין מוות על כל מי שהורג את יריבו בדו־קרב, או מי שיזם דו־קרב פעמיים. קנסות והגליה נקבעו לעבירות הקשורות לדו־קרב. לאחר שהוברר כי הצו לא מצליח לעצור את תרבות הדו־קרב החליט רישלייה לפעול בנחישות והפנה את תשומת לבו לרוזן פרנסואה מונמורנסי דה בוטוויל (François de Montmorency-Bouteville), אדם שדו־קרב היה דרך חיים עבורו ועד לאותו זמן השתתף ב-21 קרבות. דה בוטוויל החליט מתוך יהירות גרידא לערוך את הדו־קרב ה-22 שלו בצהרי היום בגנים של פָּאלֶה-רוֹיָאל, מקום מגוריו של הקרדינל. הוא נאסר לאלתר ביחד עם האציל ששימש כמשנה, נשפט על ידי הפרלמנט ונידון למוות. למרות מאמצי משפחתו רבת ההשפעה הוצא הרוזן להורג ביוני 1627, ומותו הצליח לקרר את להט הדו־קרב למשך זמן מה. השפעה גדולה יותר הייתה לצעד שננקט כנגד שני אצילים שנהרגו בדו־קרב 5 שנים לאחר מכן. גופותיהם נתלו עירומות על גרדום בכיכר העיר. הבושה והעלבון הציבורי הוציאו את העוקץ מהמלחמה על כבוד בדו־קרב למשך זמן רב.

לואי הארבעה עשר, מלך צרפת עלה לכס המלוכה בשנת 1643 ושלט בצרפת 72 שנים. בתשע השנים הראשונות לשלטונו נהרגו בדו־קרבות כ-900 אזרחים צרפתים. הצו המלכותי הראשון נגד עריכת דו־קרב הוצא בשנתו הראשונה כמלך, חתום על ידי אמו ששימשה כעוצרת לבנה. צעד זה לווה בהקמת בית דין גבוה לכבוד ובו ישבו המרשלים של צרפת לחרוץ דין בנושאים של כבוד בין אצילים. בסך הכל הוציא המלך עשרה צווים האוסרים על עריכת דו־קרבות, אך האפקט שלהם היה מוגבל, גם משום שהמלך עצמו העניק למעלה מ-7,000 חנינות במהלך 19 השנים הראשונות - ממוצע של חנינה ביום.

בשנת 1679 הוציא המלך צו יוצא דופן בחומרתו ולפיו המשתתפים בדו־קרב יהיו צפויים לעונש מוות כולל העדים, המשנים והרופאים המלווים. רכוש העבריינים יוחרם על ידי הכתר ושלט האצולה שלהם יישבר על ידי התליין - פגיעה אנושה בכבוד האצילים ומשפחתם. לאחר עשרים שנה החל המלך לאכוף את הצו, האצילים והמלך הגיעו להסכמה רשמית על ביטול הדו־קרב וההצהרה הפכה לפומבית עם הוצאת מטבע זיכרון לציון האירוע, אך לא הצליחו לבטל את המנהג לחלוטין.

המהפכה הצרפתית שינתה את הנוף החברתי-פוליטי לחלוטין, תחילה בצרפת ולאחר מכן בכל אירופה. המהפכנים האמינו שהדו־קרב, שהיה חלק מסמלי המשטר הישן והפריבילגיות ושל האריסטוקרטיה, יעלם מעצמו עם היעלמות המשטר המלוכני. תוצאה ראשונה של תפיסת עולם זו הייתה שהצווים המלכותיים בנוגע לדו־קרב בוטלו ומוות במהלך דו־קרב הפך לחלק ממקרים הנכללים בעבירת הרצח במשפט פלילי. כאשר העיתונאי והפוליטיקאי הצרפתי קאמי דמולן נקרא לדו־קרב הוא פשוט סירב באמרו כי יוכיח את ערכו בשדות אחרים ולא ביער בולון. כמו כן הוקמה יחידת שיטור מיוחדת הספאדסיניצידים (Spadassinicide - הורגי "ספדסינים", מאיטלקית: spadaccino, בצרפתית: spadassin סייף או איש-חרב) בת 50 שוטרים שעצם נוכחותם ביטלה את קיום הדו־קרב במקומות ציבוריים.

למרות מגמה זו והעובדה כי כלי נשק חדלו להיות חלק מהמלבושים היום-יומיים, המשיכו אזרחים לערוך דו־קרבות, הדו־קרב הפך ל"דמוקרטי" יותר - בני מעמד הבורגנות החלו להשתתף בלימודי סיוף, שעתה היו פתוחים לקהל הרחב, וקרבות חזרו להתקיים בין היתר בהיעדר חוק האוסר במפורש את עריכתם. חלק מהמשתתפים בדו־קרב, שאימצו את העימות כדרך לפתרון אלים של סכסוך, אך לא את ההקשר של הכבוד, נהגו לעיתים ללבוש שריון שרשראות מתחת לחולצה. פעמים נצבע השריון בצבע העור לשיפור ההסוואה, וכדי למנוע זאת, השתרש המנהג להילחם ללא חולצה או כל בגד עליון אחר. עם הקמת הקיסרות הראשונה בתחילת המאה ה-19 ותקופת שלטונו של נפוליאון חזר הדו־קרב לאופנה. אחד מקציניו הבכירים מישל נה היה אדם חם-מזג ונמהר ומתמכר לדו־קרב, שפעם אף קרא לדו־קרב את כל הגברים באולם תיאטרון בו שהה, למרות ניסיונו של נפוליאון להפסיק את המנהג שפגע בשורות קציני צבאו. באותה מאה, במכתב לארוסתו, כתב ויקטור הוגו לאחר שהשתתף בדו־קרב את הלך הרוחות של גבר בן התקופה:

”כאשר אדם בר-דעת נאלץ להילחם לצערו בדו-קרב הוא חייב להסתיר את דעתו כי הדו-קרב רע הוא... הדו-קרב בזוי הוא וזו דעתי אך אני חייב להוסיף שיש מקרים בהם אדם ישר לא יכול להימנע מצעד טיפשי זה”

עם זאת בחיפוש אחר מודל מוסרי-לאומי מול האיום של גרמניה המתאחדת ומתוך אכזבה מהמערכת הדתית, פנו הצרפתים לערכים שמקורם בקוד האבירות בתקווה למצוא בהם השראה. מגמה זו התחזקה לאחר תבוסתם במלחמת צרפת–פרוסיה (1870 – 1871). הרגש הלאומי היה של אובדן הכבוד הלאומי. הסופר ז'ול ז'אנן כתב: "אנחנו עדיין אנשי תרבות מאחר ששימרנו את הדו־קרב", הסופר הבריטי רוברט ניי הגדיר את צרפת כסובלת מ"משבר זהות גברית" על פי תאוריה זו העיסוק בדו־קרב חצה את כל הגבולות החברתיים ויצר מיני-יקום גברי ובו הונצחו האינדיבידואליזם והשוויון. אנטול פראנס, הסופר זוכה פרס נובל, כתב:

”דו-קרב הוא הכלי הראשוני של התרבות האנושית, האמצעי היחיד שהאדם מצא שיכול לאזן בין דחפים אלימים והרעיון של צדק.”

אנטול פראנס מסכם את קריירת הסיוף והפוליטיקה שלו: "אני מעולם לא האמנתי שעוול יכול להיות מתוקן על ידי כדור או אבחת חרב, אבל על פי החינוך שקיבלתי תמיד עמדתי על שלי והגבתי במקום בו דו־קרב היה בלתי נמנע, כתוצאה מכך השארתי את חותמי מספר פעמים עם אקדח וחרב וגם אני נושא צלקות ממפגשים אלו".

עידן המלחמות המודרניות, ובעיקר מלחמות העולם של המאה ה-20, הביאו לדעיכה בתרבות הדו־קרב בצרפת בעיקר בזירה הציבורית, קרבות עדיין נערכו בחשאי - הקרבות האחרונים עליהם ידוע נערכו בשנת 1958 בין סרז' ליפר וז'ורז ברתולין, שניהם מנהלי להקות בלט, ובין גסטון דפר, ראש עיריית מרסיי, ורנה ריבייר, חבר המפלגה הגוליסטית, בשנת 1967.

רוסיה

מסורת הדו־קרב כדרך להגן על כבודו של אדם הגיעה לרוסיה ככל הנראה במהלך המאה ה-17 ואומצה בהתלהבות למרות אבדות כבדות שנגרמו במהלך הקרבות. הצאר הרוסי פיוטר הגדול ניסה לעצור את התופעה בהכריזו כי כל המשתתף בדו־קרב דינו הוצאה להורג בתלייה. חרף זאת הפך דו־קרב למסורת בחוגי הצבא הרוסי, וקרבות נוהלו לפי חוקים לא כתובים אבל נוקשים ומפורטים שפורסמו בכתב רק בשנת 1908. על פי כללים אלו נקבע, למשל, כי הצדדים הלוחמים יהיו בעלי אותה דרגה ונאסר על דו־קרב בין קצינים בעלי דרגות שונות. להגנת כבודם "נאלצו" קצינים בכירים לסמוך על נכונותם של פקודיהם להזמין לדו־קרב את הקצין הפוגע.

בתקופת שלטונה של יקטרינה הגדולה, במהלך המאה ה-18, החל הדו־קרב להכות שורשים של ממש בחברה הרוסית והצארינה ניסתה לשרש מנהג זה, שבו ראתה "נטע זר", על ידי הטלת קנסות וגלות לסיביר על המשתתפים בדו־קרב, אך ללא הצלחה.

במהלך המאה ה-19 התהפכו היוצרות - עריכת דו־קרב הפכה לנחלת הכלל ובעיקר בקרב קצינים בצבא, החוק הצבאי הרוסי החזיר את הליך המשפט על ידי דו־קרב אל ההליכים החוקיים. מהלך הדו־קרב בגרסתו הרוסית קיבל תפנית קיצונית ואלימה. בעוד הדו־קרב בארצות מערב אירופה (לו קראו הרוסים "אופרטה") אפשר למתמודדים להפסיק את העימות כמעט מיד וללא פגיעה ממשית - מתוך ההכרה כי ההשתתפות בקרב כשלעצמה עונה על הצורך של החזרת הכבוד הפגוע, נערך הדו־קרב הרוסי בטווחים קצרים והסתיים בדרך כלל במות אחד המשתתפים. במקביל התפתחו סוגים ייחודיים של דו־קרבות אקדחים אכזריים במיוחד שהבטיחו את מות אחד המשתתפים:

• אקדח למצח - המתמודדים עמדו במרחק של 5–8 צעדים אחד מהשני, אחד האקדחים היה טעון והשני ריק מתחמושת, המתמודדים נטלו את כלי הנשק באופן מקרי וירו זה אל זה על פי אות ממנהל הדו־קרב.
• קנה לקנה - בגרסה זו שני האקדחים היו טעונים והמתמודדים עמדו במרחק של מספר צעדים זה מזה וירו על פי אות. דו־קרבות מסוג זה הסתיימו בדרך כלל במות שני המתמודדים.
• דו־קרב אמריקאי - גרסה מיוחדת של הדו־קרב וקרובה יותר למעשה התאבדות על פי הטלת גורל. המתמודדים לא עמדו זה מול זה, אלא על פי הטלת גורל נקבע מי מהם ימות, והוא היה חייב להתאבד תוך ימים ספורים. שיטה זו ננקטה כאשר מכל סיבה שהיא לא ניתן היה לקיים דו־קרב רגיל, למשל בגין הבדלי מעמדות גדולים, מגבלות פיזיות או חוקיות, וכאשר הצדדים לא היו מוכנים לוותר על כבודם או להגיע לפשרה.

מסורת הדו־קרב חלחלה משורות הצבא והאצולה אל חוגי האליטה האזרחית. סופרים, משוררים ופוליטיקאים קידמו והיללו בכתביהם את עריכת דו־קרב כאמצעי לשמירה על הכבוד והוכחת מידות "גבריות". המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין חי במערכת ערכים נוקשה, שדו־קרב היה חלק בלתי נפרד ממנה, הוא השתתף ב-29 דו־קרבות ומת כתוצאה מפציעה אנושה בדו־קרב האחרון. מסורת הדו־קרב ירדה מגדולתה ברוסיה עם ירידת קרנו של המעמד הגבוה החל מסוף המאה ה-19 ועד למהפכה הרוסית חדלו הדו־קרבות מלהיות חלק מהקוד החברתי-ציבורי.

ארצות הברית

הסגנון האירופי של הדו־קרב ומקומו החברתי הגיעו גם אל המושבות האירופיות ובראשן יבשת אמריקה הצפונית, שבה המנהג מיוחס למסורות שהביאו אתם מהגרים מצרפת ומגרמניה. הדו־קרב הראשון מתועד לשנת 1621 ובשנת 1754 העביר בית המחוקקים של מדינת מסצ'וסטס חוק כנגד עריכת דו־קרבות, לפי חוק זה נשללו זכויות אזרחיות ופוליטיות של המשתתפים בדו־קרב.

במושבות הבריטיות שעתידות להפוך לארצות הברית היה הדו־קרב לא רק תשובה לעלבון או על כבוד, אלא גם דרך להתמודד עם יריבים פוליטיים, מגמה שהתחזקה במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. בחברה שכלכלתה התבססה על עבדות שימש הדו־קרב כאמצעי להדגיש ולהמחיש סמכות. אדם בעל מעמד לא ערך דו־קרבות עם עבדים או אלו שהיו נחותים ממנו במעמד חברתי. האריסטוקרטים הענישו אותם באמצעות מקל או שוט. גם לאחר ש-18 ממדינות הברית אסרו עריכת דו־קרב המשיכו בני האליטה וקציני צבא להתמודד בדו־קרבות. רק בתחילת המאה ה-20 הופסקו הקרבות. הדו־קרב שימש ככלי למיתון האלימות בחברה שבבסיסה הייתה אלימה וקידשה אלימות. אלימות זו קרעה את מרקם חי הקהילה והזינה סכסוכים בתוך המשפחה ובין חברים. דו־קרב לעומת זאת היה מהלך טקסי ומובנה במהלכו ה"משנים" או העדים שימשו כשופטים והבטיחו הגינות בתוך העימות. יתר על כן דחיית ההתפרצות האלימה הביאה לעיתים קרובות להרגעה בעוד הצדדים מקבלים פסק זמן ליישור ההדורים בדרכי שלום. הדו־קרב שימש ככלי להגדרת האלימות שהחברה קיבלה ובכך הוציא אל מחוץ לגבולות ההסכמה החברתית קרבות רחוב ומעשי רצח מתוך להט הרגע הוגדרו כלא מוסריים. בחברה בעלת מבנה חברתי נוקשה היה לגורמים אלו משקל של ממש ובכך הקנה הדו־קרב מקום מסודר מוגדר ומובן לאלימות ועזר להגביל את שפיכות הדמים. אלכסיס דה טוקוויל, הוגה דעות והיסטוריון צרפתי כתב בשנת 1831 על הדו־קרב באמריקה: "באירופה אדם נלחם בדו־קרב כדי לומר שעשה זאת. העלבון הוא בדרך כלל כתם מוסרי שאדם רוצה לנקות ובדרך כלל מתנקה בהוצאה קטנה בלבד. באמריקה אדם נלחם במטרה להרוג, אדם נלחם כי הוא אינו רואה סיכוי לקבל פסק דין מוות כנגד יריבו".

אחד המקרים המפורסמים בהיסטוריה של ארצות הברית היה הדו־קרב בין ארון בר לאלכסנדר המילטון. הדו־קרב היה שיאה של מערכת מורכבת בין ידידים שהפכו ליריבים פוליטיים וסימל את יחסה המורכב של הפוליטיקה האמריקאית לאלימות הממוסדת והמקובלת בחברה האמריקאית ככלי לגיטימי ליישוב סכסוכים. הדו־קרב החל עם שחר 11 ביולי 1804, וסגן הנשיא בר ירה בהמילטון מתחת לחזה. המילטון ירה באוויר, והחטיא בכוונה. בעקבות מותו המפתיע של שר האוצר לשעבר בידי סגן הנשיא, הואשם בר במספר פשעים חמורים, ביניהם רצח, אך מעולם לא הועמד לדין עליהם. במחזמר המודרני המילטון הכניס הכותב בן המאה ה-20 את "קולו" של בר מקונן שעל אף ששרד, הוא מקולל בכך שלנצח ייזכר כנבל בהיסטוריה, ותמיד ייזכר רק כאיש שהרג את אלכסנדר המילטון.

ההיסטוריון האמריקאי ברטרם וייאט-בראון, שהתמחה בחקר מדינות דרום ארצות הברית, מתאר את המקום המיוחד שתפס הדו־קרב בתרבות ובמרקם החברתי של דרום ארצות הברית. הוא טוען כי במקביל להכנסת האורחים ואהבת המשחק וההימורים היה הדו־קרב חלק מהדרך בה מיצב עצמו האדם בחברה הדרומית. אף על פי שעל פניו היה הדו־קרב כלי להגנה על כבוד-עצמי היה כבודו של האדם לא יותר מהשתקפות מערכת הערכים שעל פי תפיסת החברה "מרכיבה" את המונח "גבר". על פי המחקר שימש לעיתים הדו־קרב כדרך בה יכול היה אדם ממעמד נמוך להיכנס (ב"דלת אחורית") אל שורות החברה הגבוהה על ידי רכישת מעמד ויוקרה, וכך בדרך אותה מכנה החוקר "אירונית" היה הדו־קרב כלי דמוקרטי.

מארצות הברית יצא המודל המפורסם של דו־קרב בין אקדוחנים (אנגלית: Gunfighter או gunslinger) בתקופת המערב הפרוע, תת-תרבות זו, שגיבוריה תפקדו על הקו שבין החוק לפשע, רוממה את מקומו של הדו־קרב לאור היום וברחובה הראשי של העיר. המעמד של אקדוחן התייחס לאדם ששירותיו נשכרו כדי לייצג את שולחיהם בעימותים אלימים או עבריינים. דמויות כמו בילי הנער מצד הפשע, פאט גארט שסיפר את סיפורו של הנער והרג אותו, וואייט ארפ שניצח בקרב האקדחים באו. קיי. קוראל עיצבו את דמותו של האקדוחן ואת האתוס של הדו־קרב בצהרי היום.

דו קרבות אלו ואורח החיים של המערב הפרוע הפכו למיתוס בו קשה להפריד בין האגדה למחקר ההיסטורי. על פי התיאור המקובל והשתקפותו במערבונים הדו־קרב התנהל בין שני גברים והוכרע על ידי השולף המהיר ביותר. במציאות רוב הקרבות ניצתו ברגע, אחד הצדדים שלף אקדח וירה והצד השני ניסה להגיב, לעיתים התפתח קרב יריות פרוע בו ניסו שני הצדדים לתפוס מחסה ולירות זה אל זה. הקרבות נערכו לעיתים בתנאים לא נוחים, הלוחמים היו לעיתים שיכורים והחטיאו את מטרתם. אקדוחנים "מקצועיים", שחיו על חרבם והמוניטין שרכשו, ניסו להימנע מקרבות מול אקדוחנים בעלי שם אחרים והעדיפו שלא לקחת סיכונים מיותרים ולהילחם מול יריבים אלמונים בעלי סיכויים נמוכים.

סיוף סטודנטיאלי ("מנסור")

סטודנטים עורכים דו־קרב במסגרת "מנסור" 1900

עם תום המאה ה-18 התפתח ענף מיוחד של דו־קרב בקרב אגודות סטודנטים (גרמנית: Studentenverbindungen) גרמניות ואוסטריות שכונה "סיוף סטודנטיאלי" או "סיוף אקדמי" (גרמנית: Akademisches Fechten) ו"מנסור" (גרמנית: Mensur). הענף זכה לפופולריות במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. קרבות מנסור נערכים עד היום.

סיוף סטודנטיאלי איננו דו־קרב במובן המקובל של המילה - קרב פרטי על כבוד, והוא איננו ספורט. קרב זה התפתח מדרך מסורתית של אימון וככלי לפיתוח משמעת ואופי, ולכן בקרב מנסור אין מנצח ומפסיד. בניגוד לספורט הסיוף, הלוחמים עומדים במקומות קבועים ונלחמים במרחק קבוע זה מזה, בדרך כלל כאורך זרוע, תוך ניסיון לפגוע בחלקים הלא מוגנים בגוף היריב - הפנים והראש.

למתמודדים אסור להתחמק ממכה או להירתע מהתקפה מתוך מטרה לקבל כל פגיעה בגוף בשלווה. בתחילה נערך הקרב ללא שריון או בגד מגן ולאחר מכן הוכנס לשימוש מגן לזרועות, פלג גוף עליון והצוואר, ובעת החדשה הורחבה ההגנה לשריון-קשקשים המגן על הגוף, הצוואר והגפיים, ומשקפי מגן מיוחדים הכוללים מגן-אף. בקרבות נוכחים שני רופאים (אחד לכל מתמודד).

המתמודדים (גרמנית: Paukanten) משתמשים בחרבות מיוחדות (גרמנית: Mensurschläger) ובקצה החרב נמצא מגן המונע חדירת הלהב אל גוף הסייפים (גרמנית: Korbschläger). קרבות מנסור גורמות לצלקות אופייניות בפני המתמודדים (גרמנית: Schmiss) – צלקת סיף, שבדרך כלל הופיעו בצד שמאל של הפנים, ולעיתים נדירות יותר על הלחי והסנטר. צלקות אלו נחשבו על ידי המתמודדים כאות של כבוד, בעיקר בקרבות שנערכו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. השיפור הניכר בטכנולוגיה הרפואית, יחד עם שינויים תרבותיים, הקטין את מספר הצלקות.

במהלך המאה ה-19 הפך המנסור לחלק בלתי נפרד מחיי הסטודנט הגבר הגרמני, ואגודות סטודנטים חייבו את חבריהן לערוך לפחות קרב אחד במהלך לימודיהם. השיטה הפכה לרשמית יותר עם בניית מערכת שקבעה את זהות המתחרים על בסיס של גודל פיזי ויכולת סיוף שווים. סיוף אקדמי הוצא אל מחוץ לחוק באופן זמני בתקופת הרייך השלישי, אך לאחר מלחמת העולם השנייה חזרו אגודות הסטודנטים להיות גורם מרכזי בעולם האקדמי הגרמני, ובמסגרות אלו יכולים סטודנטים להתמודד בקרבות מנסור.

דו־קרב באסיה

שתי התרבויות הבולטות והמשפיעות באסיה, יפן וסין, פיתחו תרבות לחימה ענפה. באופן טבעי הפך הדו־קרב לחלק מתרבות הלחימה ולחלק מהמהלך החברתי בתרבויות אלו, עם זאת ההבדלים המהותיים בין תרבויות המזרח לתרבות המערב - ובעיקר ההבדל בתפיסת מקומו של היחיד בחברה ומהות המושג כבוד, יצרו הבדלים של ממש הן בדרך שבה נערכו הדו־קרבות והן בסיבות בהן החל הדו־קרב.

למרות הקשר האמיץ בין תרבות סין ליפן והשפעת הבודהיזם על תפיסת העולם, ההבדלים בין השתיים הם מהותיים בכל הנוגע ללחימה ודו־קרבות. בעוד שבסין, אף על פי שבני האריסטוקרטיה יכלו, בזמנים מסוימים, לשאת חרבות, מקצוע הלוחם נחשב לנחות וגבוה במקצת ממעמדו של רוצח שכיר. גם בספרות ובמיתולוגיה לא מוצגות החרבות כסמלים מיתיים או בעלות ערך משל עצמן. מקומו של היחיד ומחויבותו היו במסגרת המשפחתית או של קלאן. ביפן נדרש היחיד לנאמנות למערכות שלטון, והדו־קרב נתפס כתהליך של העצמה אישית ומסע רוחני.

יפן

אימון קנדו בדוג'ו ביפן 2006

דו־קרב בין שני סמוראים במהלך מלחמת גֶנפֵּיי (1180–1185)

הדו־קרב אינו זר לתרבות היפנית, אך שואב את מקורותיו מתרבות מקומית, שהייתה מנותקת לחלוטין מהשפעות סביבתה וממבנה חברתי ייחודי. בהיסטוריה של יפן אין תקדים של דו־קרב משפטי, בתרבות היפנית המחויבות הראשונית של אינדיבידואל היא כלפי מנהיג בית-האב או האציל וכלפי כללי הבושידו והשיוך המעמדי. מטרת הדו־קרב אינה לתיקון עלבונות או דיבה אלא כדי להוכיח את עליונותו כסייף של הלוחם.

ההיסטוריה של החרב, הדו־קרב ויפן קשורים ישירות להתהוות מעמד הלוחמים הידוע כסמוראים. בשנת 1274 ולאחר מכן בשנת 1281 ערכו השליטים המונגולים של סין שתי פלישות לכיבוש יפן. סדרת הקרבות הביאה למהפכה בלחימה היפנית, שעד לאותה תקופה התנהלה ללא מבנים טקטיים. בשדה הקרב לחמו מאות או אלפי לוחמים זה מול זה, כל לוחם חתר לדו־קרב מול לוחם אויב ששווה לו במעמד ובדרגה ובסוף יום הקרב הביאו המנצחים לאוהל המצביא את הראשים של האויבים שנהרגו בדו־קרבות.

באופן מסורתי גויסו הסמוראים הראשונים מאוכלוסיית הכפרים, הם היו בתחילה לוחמים שכירים בודדים שלחמו על מנת לקדם אינטרסים אישיים, לוחמים אלו התגבשו סביב אדונים פיאודליים. כשהפכו אלה לאצילים עם שאיפות נרחבות יותר התפתחו היחידות של הסמוראים למעמד של לוחמים וצבא מקצועי. ערכו של הסמוראי נמדד בשליטתו בחרב, היא הייתה הכלי לשיישין טנרן - חישול נפשי שדרכו היה הלוחם ממרק את כל מגרעותיו ומשיג סאטורי (יפנית: 悟り) - שלמות רוחנית.

בשנת 1588 הוציא השוגון הוראה לאסוף את כל כלי הנשק שבידי האוכלוסייה היפנית שאיננה ממעמד הסמוראים, וההבדל בין מעמד הלוחמים לאזרחים הפך לברור ובלתי ניתן לגישור. לאחר קרב סקיגהארה שהתרחש ב-21 באוקטובר 1600 נוסדה שוגונות טוקוגאווה, השוגונות האחרונה בהיסטוריה של יפן ואיתה תקופה של שלום ושגשוג. השלטון הפך לריכוזי ופיאודלי ומעמד הסמוראים הפך לקאסטה סגורה. סיום הלוחמה גרם לכך שסמוראים רבים נותרו ללא פטרון וללא עבודה. הם זכו לשם רונין. לוחמים אלו מצאו עצמם חסרי מקום בחברה בעלת ערכים נוקשים אך נותרו עם הדחף ללחימה. לכן התיר השוגון לרונין לנהל דו־קרבות אישיים וקרבות בין בתי ספר לתורת לחימה, שפרחו ביפן. מוסדות אלו נקראו גיו ובהם לימדו את הקנדו (תורת השימוש בחרב). תורה זו הייתה חלק מהבושידו (武士道) שמשמעותו ביפנית היא "דרכו של לוחם" - קוד התנהגות של הסמוראים.

בבתי הספר לסיף ותורת לחימה רכשו הסמוראים מיומנות שזכתה לשם קנג'וצו. כאשר תלמיד הצליח להשיג שליטה בסגנון סיוף מסוים הוא התקדם וזכה להדריך אחרים, סייף מוכשר במיוחד היה עוזב את בית-הספר, נודד ברחבי יפן ועורך דו־קרבות עם סייפים אחרים. הסייף שהפסיד בדו־קרב זכה להיות תלמידו של המנצח. על פי הבושידו ההפסד בדו־קרב כשלעצמו לא היה מכתים את הלוחם המובס כנחות למנצח ולא דרש נקמה, אך תפיסת עולם נעלה זו לא תמיד עמדה במבחן המציאות. הפסד בדו־קרב יכול היה להביא להרס כלכלי - מורה לסיוף שבבעלותו בית-ספר משגשג יכול היה לאבד את מטה-לחמו לסמוראי נודד.

דו־קרבות התנהלו בתדירות גבוהה ובכל מקום אפשרי - באולמות הדוג'ו, בחזית מקדשים, ברחובות ציבוריים או בתוך טירות ונמשכו לעיתים עד לפציעתו הקשה או מותו של אחד הלוחמים. בדו־קרב לא היו משנים או עדים כמקובל באירופה. למרות הדרישות של הבושידו השתמשו הלוחמים בכל תכסיס אפשרי ולעיתים הפרו הבנות שהושגו לפני הקרב וניסו להשיג יתרון במטרה להבטיח את תוצאות הדו־קרב. ירידת מעמד הסמוראים במהלך תקופת מייג'י הביאה תחילה על איסור נשיאת חרבות לבסוף לאיסור מפורש על עריכת דו־קרבות, הסמוראים נעלמו מעל במת ההיסטוריה ואתם הדו־קרב ביפן.

אירועים ציבוריים

גלדיאטורים

ערך מורחב – גלדיאטור

גלדיאטורים בזירת הקרב, בציורו של ז'אן-לאון ז'רום מ-1872

גלדיאטור (בלטינית: Gladiator), היה לוחם ברומא העתיקה ובמקומות אחרים שעסק במופעי בידור, שכללו דו־קרבות בין גלדיאטורים לבין עצמם או בין גלדיאטורים לבין חיות מסוכנות. לעיתים קרובות הסתיימו קרבות אלה במות הגלדיאטור. הקרבות התקיימו בערים רבות של הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית, לרוב במבנים שנבנו במיוחד לכך, כדוגמת זירות או אמפיתיאטרונים כמו הקולוסיאום. מחקר מודרני מצביע על העלייה בפופולריות של הגלדיאטורים ככלים לייצוג מופשט של רעיונות ואידאות רומאיות, על ידי "המחזה" של דו־קרבות וקרבות בודדים מתקופת הרפקובליקה הרומאית שזכו למעמד של אתוס רומאי. משלא יכול היה האידיאל של הגבריות הרומאית למצוא ביטוי הולם בשדה הקרב האמיתי עם המעבר ללחימה במבנים והטלת משמעת ברזל הפכו קרבות הגלדיאטורים לייצוג סמלי של אידיאלים ומיתוסים עתיקים ושימשו ככלי לאישוש בעקיפין של תפיסת העולם המיליטריסטית והמצ'ואיסטיות שהייתה מרכיב חשוב בתרבות הרומאית.

בקרבות הגלדיאטורים מוות נחשב לתוצאה מקובלת וצפויה של הקרב. שיעור ההרוגים באירוע עמד על כרבע עד מחצית מהמשתתפים הקרבות פורסמו לעיתים בתור "עד המוות" (לטינית: sine missione). כאשר הביקוש לגלדיאטורים עלה קרבות "עד המוות" נאסרו על ידי אוגוסטוס, ובאופן רשמי ברוב הנסיבות גלדיאטור שנלחם היטב חסו על חייו. רוב הגלדיאטורים המנוסים השתתפו בשניים או שלושה אירועים בשנה. מספר לא ידוע מתו בקרב הראשון שלהם ואחדים נלחמו עד 150 קרבות. קרב בודד נמשך לכל היותר בין 10 ל-15 דקות. הצופים העדיפו הצמדת יריבים עם סגנונות לחימה משלימים אך שילובים אחרים התקיימו, כגון גלדיאטורים הנלחמים ביחד או החלפה של המפסיד בקרב על ידי גלדיאטור חדש, אשר יילחם נגד הזוכה.

המנצחים קיבלו את כף התמר ופרס מהעורך. לוחם מצטיין היה עשוי לקבל כתר עלי דפנה, וכסף מהקהל כאות הערכה, אך עבור מי שנידון לזירה (ad ludum) הפרס הגדול ביותר היה הענקת חירות (Manumission), המסומלת על ידי הענקת חרב אימון מעץ או מוט (rudis) כמתנה מהעורך. מרטיאליס מתאר קרב בין פריסקוס וורוס שלחמו בגבורה ובאופן זהה לאורך זמן רב, כך שכאשר שניהם הודו בתבוסה באותו הרגע טיטוס העניק ניצחון וחירות לשניהם. לגלדיאטור בשם פלאמה הוענק מוט ארבע פעמים, אך הוא בחר להישאר גלדיאטור. על מצבתו בסיציליה כתוב: "פלאמה, סקיוטור, חי 30 שנה, נלחם 34 פעמים, ניצח 21 פעמים, נלחם עד תיקו 9 פעמים, הפסיד 4 פעמים, סורי לפי לאום. דליקאטוס עשה זאת עבור חברו לנשק".

בשלהי הרפובליקה הרומית או בתחילת ימי הפרינפיקט החלו החלו נשים להופיע כלוחמות. בשנת 66 לספירה יזם נירון קיסר קרב בין נשים, גברים וילדים אתיופים כדי להרשים את טירידאטס הראשון, מלך ארמניה. בהליקרנסוס נמצא תבליט מהמאה השנייה המתאר שתי לוחמות בשם "אמזון" ו"אקיליה". הקרב שלהן הסתיים בתיקו. באותה המאה, אפיגרף מאוסטיה מהלל אדם מהאליטה המקומית בתור הראשון "שחימש נשים" בהיסטוריה של המשחקים שלה. ככל הנראה הגלדיאטריקס עברו אותה ההכשרה כמו עמיתיהן הגברים. הופעת הגלדיאטריקס בזירה נאסרה החל משנת 200 לספירה.

המשחקים הגיעו לשיאם בין המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה השנייה לספירה, והם דעכו לבסוף במהלך המאה החמישית המוקדמת, לאחר אימוץ הנצרות כדת המדינה, אם כי אירועי "ציד חיות" (venationes) נמשכו אל תוך המאה ה-6.

טורניר

קרב רומחים מסוף המאה ה-13 כפי שתועד בקודקס מנס

ערך מורחב – טורניר

טורניר (מצרפתית עתיקה: torneiement או tornei) הוא שם של אירועים ציבוריים, משחקי מלחמה שנערכו בציבור בתקופת ימי הביניים והרנסאנס (מהמאה ה-12 עד למאה ה-16) כחלק ממסורת רחבה יותר של משחקים שנקראו הסטילוד ( אנגלית וצרפתית: Hastilude). הטורנירים כללו מספר אירועים מיוחדים כאשר הגדול והמרכזי שבהם היה קרב רב (אנגלית וצרפתית Melee), במהלכו לחמו קבוצות של אבירים ולוחמים אחרים במשך ימים מספר זה נגד זה ובין היתר גם תחרות הפלה ברומח (אנגלית: ג'אוסט - Joust צרפתית Joute équestre), בין שני אבירים רכובים על-גבי סוס, כאשר מטרת כל אחד מהם היא להפיל את יריבו מהסוס ברומח. הטורנירים וקרבות הרומח התגבשו ממסורת קרבות ותחרויות אימון של הצבא הרומי והפכו לבילוי ציבורי פופולרי. תחילה בצרפת של המאה ה-12 ולאחר מכן התפשט המנהג מצפון-צרפת לאנגליה ולחבל הריין, בשנת 1160 נערכו טורנירים בכל צרפת ובאנגליה ובשנת 1175 כבר נערכו טורנירים בכל אירופה עד לגבולות פולין.

בתחרות הג'אוסט האבירים צוידו לרוב בשלושה כלי נשק - רומח, חרב ורונדל (מעין פגיון). אביר אשר הפיל את יריבו מהסוס הוכרז כמנצח לאותו סיבוב. אם נפלו מסוסם שני האבירים הסיבוב הוכרז כשוויון וההכרעה לגביו התבצעה בדו־קרב חרבות. על פי רוב, המוביל לאחר שלושה סיבובים נקבע כמנצח בתחרות. וריאציות עיקריות של התחרות - א פלזאנס (à plaisance - "בעונג", "בעדינות") מתייחס לתחרויות למטרות תענוג של המתחרים והקהל בטורניר, בהן נעשה שימוש ברומחים קהי-קצוות. א אוטראנס (à outrance - 'עד כלות') התרחש לרוב בעתות מלחמה בשדה הקרב - נעשה בו שימוש ברומחים חדי-קצוות, והוא נמשך עד מות אחד הלוחמים (או שניהם). עם זאת, גם בקרבות "מעודנים" נגרמו פציעות קשות ואף מוות.

למרות הפופולריות הרבה היו הרשויות הדתיות והאזרחיות נלהבות פחות, בשנת 1130 קבע האפיפיור אינוקנטיוס השני בוועידת הכנסייה בקלרמון כי הוא מגנה את הטורנירים ואוסר לקבור את אלו שנהרגו במהלכם בקבורה נוצרית מאחר שמשחקי מלחמה אלו מסיטים את תשומת הלב של האבירים מחובתם לצאת למלחמה ולהגן על הצלב והאינטרסים של הכנסייה. הנרי השני, מלך אנגליה אסר על קיום טורנירים באנגליה בתחילת שלטונו מחשש לפגיעה בסדר הציבורי וריצ'רד הראשון, מלך אנגליה ("לב הארי") אישר מחדש את קיומם בשישה מקומות מיוחדים שנועדו לכך. בצרפת אסר לואי התשיעי, מלך צרפת על קיום טורנירים החל משנת 1260, איסור שנשמר מאז על ידי יורשיו. לתחרות הג'אוסט היו אוהדים נלהבים והחל משנת 1220 התקיימו תחרויות נפרדות מטורנירים.

הטורניר המשיך להתקיים באנגליה תחת שלטונו של אדוארד הראשון, מלך אנגליה (1272–1307) וזכה לפופולריות מחודשת עד לימי שלטונו של אדוארד השלישי, מלך אנגליה (1327 – 1377). הטורניר האחרון נערך באנגליה בשנת 1342 ובאירופה המערבית בשנת 1379. הג'אוסט המשיך להיות ספורט בחירה של מעמד האצולה באנגליה ובגרמניה עד למאה ה-17. בצרפת הופסק הג'אוסט לאחר מותו בתחרות של אנרי השני, מלך צרפת. החל משנות ה-70 של המאה ה-20 החלה התעניינות מחודשת אם כי מוגבלת בג'אוסט כספורט.

דו־קרב בתרבות

דו־קרב לסוגיו השונים תפס מקום של כבוד ורבים תיאוריו בתרבות האנושית בכלל ובכל דרכי היצירה והביטוי האמנותי, כתיאור אלגורי או כרגע האמת בו נפגשים זה מול זה הכוחות או הגיבורים המסובבים את היצירה. הדו־קרב הוא ארכיטיפ של מצב בו נפגשים-נלחמים הניגודים הבסיסיים בקיום האנושי: רוע מול טוב, אדם נגד אויבו או נגד עצמו ומערכות חברתיות נגד התוהו ואנרכיה. הדמויות המופיעות כארכיטיפ בדו־קרב הן בדרך כלל מסוג גיבור, אנטי גיבור ואנטגוניסט. דו־קרב האצילות בוואדוץ נחשב לאחד מסממנים של פמיניזם.

מיתוס

בעת העתיקה שימש הדו־קרב במיתולוגיה לבניית דמותו של הגיבור ושימש יסוד לסיפורים עם מוסר השכל. סיפורי עם ומיתוסים הרכיבו את הסיפור הארכיטיפי (מונומיתוס) של מסע הגיבור (quest) סיפורים אלו נבנו בדרך כלל ממספר שלבים זהים למרות ההבדלים במקור הסיפור: הפרידה, החניכה, שבדרך כלל הייתה דרך רצופת מבחנים שחלקם כללו דו־קרבות עם אויבים שונים והביאו לתהליך של לימוד העצמי, ולבסוף החזרה. המיתוס של מלחמת טרויה ובעיקר סיפורו של אודיסאוס הוא דוגמה לסיפור עתיק מסוג זה.

התנ"ך מציע מספר סיפורים דומים ואחד הבולטים שבהם הוא סיפורו של שמשון הגיבור. בעת החדשה נכתבו סאגות בדיוניות המבוססות על מיתולוגיה נורדית ומיתולוגיות אחרות והבולטת שבהן היא "שר הטבעות" שבה תיאורים רבים של דו־קרב. גם עולם הקולנוע אימץ את סיפור הגיבור במסע לחיפוש-גילוי עצמי ובצד העברה של מיתולוגיות אל התסריט נוצרו "מיתולוגיות" מקוריות השואבות את עולם הדימויים ומתווה העלילה ממיתוסים עתיקים כגון "מלחמת העולמות" ו"המטריקס". בסרטים אלו הגיבורים עומדים פעמים רבות במבחן הדו־קרב כדי להתמודד עם אויבים ולקדם את העלילה לקראת השיא.

הספרות שלוותה את התרבות של האבירות בימי הביניים (אנגלית: Courtly Literature) פרחה באירופה של המאה ה-12 עד המאה ה-14 ויוצריה התרכזו בצרפת ובגרמניה ומאוחר יותר נכתבו יצירות ברוח זו גם באנגליה, בספרד ובאיטליה. הנושאים העיקריים הבאים לידי ביטוי בספרות זו הם של כבוד על בסיס של חלוקה למעמדות, ואומץ. ערכים אלו אינם נובעים מקשרי משפחה או חברה כמו שניתן למצוא במיתוסים עתיקים אלא מתוך רדיפה אחר תהילה, בדרך כלל אישית, ושיקולי מוסר. הבולטים בסוגה זו הם "אגדות המלך ארתור" ו"טריסטן ואיזולדה".

הספרות האבירית מתארת קרבות של צבאות ודו־קרבות, בעיקר מסוג קרבות בודדים. תיאורי קרבות מאפיינים אפוסים כמו תיאורים של מסעי הצלב. קרבות בודדים מאפיינים רומנסות כמו סיפורי המלך ארתור. מתוארים בהם בפירוט רב, לעיתים במאות שורות של שירה המתמקדת בקרב, ככל הנראה מתוך עניין של הכותב והקהל בדו־קרבות ובטכניקות הלחימה.

הדו־קרב בספרות

השינוי מדו־קרב כחלק מאתוס צבאי או לאומי והמעבר לדו־קרב של כבוד הביא גם לשינוי בתיאורו בספרות. הדו־קרב יצא מהצללים והפך לחלק מהחברה ומכללי המשחק של המעמד העליון. מעמד זה גם הוציא מתוכו או היה להשראה לסופרים ומשוררים ואלו כתבו על הדו־קרב תוך האדרה של הקרב ומשתתפיו תוך תיאור בצבעים עזים של הרעיונות הנשגבים הבאים לידי ביטוי בדו־קרב.

מעמד האצולה ולאחר מכן הבורגנות היו הצרכנים העיקריים של ספרות, ותיאורים אלו של דו־קרב, שהיו רחוקים מהמציאות מתוך מאמץ להפוך את האפנתי לחלק מסיפורי מיתולוגיה, הנציחו את עצמם ושיוו לדו־קרב על כבוד מקום שווה משקל למיתוסים ההומריים או הנורדיים. סיפורים אלו כגון "יבגני אונייגין" של פושקין ששיאו בדו־קרב, ו"מזלו של בארי לינדון" של ויליאם מייקפיס תאקרי המתאר חיים שנבנו על סדרת דו־קרבות, וסיפוריו הקצרים של איוון טורגנייב שבהם מגן הגיבור על הפגיעה בכבודה של האישה אותה הוא מעריץ באמצעות הזמנה לד-קרב, יצרו את התקדימים ואת ההיסטוריה ובסיכומו של דבר את הזיכרון הקולקטיבי שעיגן את מקומו של הדו־קרב במרקם החברתי-גברי של אירופה. כך שאף על פי שדו־קרב נוהל בניגוד לחוק ובניגוד לצו הכנסייה, ואף על פי שהרשות האזרחית והדתית קבעו כי דו־קרב הוא רצח, קיבעו התקדימים הספרותיים את הדו־קרב כאכיפה ושמירה על קוד כבוד עתיק ימים.

התנועה הרומנטית שהתפתחה באירופה בשלהי המאה ה-18 והפולחן המחודש של המיתוס של האבירות שבה בעקבותיה חברו למהפכה של נייר זול ואמצעי דפוס זמינים והפיצו בכל רחבי אירופה ומושבותיה את התרבות הפופולרית וערכיה של התקופה. המונח התרבותי מדיביאליזם - נהייה אחר תרבות ימי הביניים חדר לכל פן של חיי היום-יום, ועם הזרם התרבותי של תחיית העניין במיתוסים של המלך ארתור באנגליה ותנועת התחייה הגותית חזר הדו־קרב למרכז הזירה התרבותית.

אלפרד טניסון, המשורר האנגלי בן המאה ה-19 רב ההשפעה, כתב סדרת שירים שמעלים באוב את המיתוס של המלך ארתור. סדרה זו מבוססת בחלקה על האגדה של איליין מאסטולאט (Elaine the Fair Maid of Astolat) מהסיפור מות ארתור (Le Morte d'Arthur) של סר תומאס מלורי. יצירות אלה, העמוסות בסמלים, היו בסיס לפרשנויות שרבות מהן מתחו קווים ישרים בין המיתוס המסופר לחיים באנגליה ואירופה, והעניקו השראה ליצירות אמנות כמו ציור, ספרות, ומוזיקה. יצירות של טניסון וממשיכי דרכו היו קולה של אירופה במאה ה-19.

יצירות ספרותיות מציגות גם את המחלוקת החברתית בנוגע לדו־קרב, המשוררת הבולטת ביותר של התקופה הוויקטוריאנית, אליזבת בארט בראונינג, הביעה התנגדות נחרצת לדו־קרב, אך בעלה, אף הוא משורר, רוברט בראונינג, היה חסיד נלהב ושילב דו־קרבות במאות סצנות בכתביו.

רומן היסטורי

ערך מורחב – רומן היסטורי

Cyrano de Bergerac

במהלך המאה ה-19 התפרסמו בצרפת רומנים היסטוריים צבעוניים, סיפורי הרפתקאות שפנו לקהל הרחב. ספרים אלו תיארו ובעיקר פיארו את חיי בני מעמד האצולה ומעמד הביניים הצרפתי טרם המהפכה. העלילה נסמכה על בסיס היסטורי אך הדגש בספרים אלו היה על עלילת הרפתקאות והדמיון בהם רב על המציאות. אחד הספרים המפורסמים הוא "שלושת המוסקטרים" (בצרפתית: "Les Trois Mousquetaires") מאת אלכסנדר דיומא האב. ספר אחר הוא "סיראנו דה ברז'ראק" (Cyrano de Bergerac) - מחזה שנכתב על ידי אדמון רוסטאן בשנת 1897, המבוסס על חייו של המחזאי הצרפתי סיראנו דה ברז'ראק.

תיאור החורג מתחומי האתוס הגברי מצוי בספר "הדו־קרב" (Поединок) מאת אלכסנדר קופרין שפורסם בשנת 1905. הספר מתאר את שגרת חיי חיילים רוסים המוצבים בעיירת שדה מרוחקת. גיבורי הסיפור מתוארים כקבוצה נלעגת וחסרת ערכים הרואה בזכותה לקיים דו־קרב כדרך לשמור על מושג הכבוד. למעשה התיאור היחיד החסר בספר הוא הדו־קרב עצמו שלא מתואר כלל בסיפור, והקורא, כמו הרבה מהצופים מהצד והאזרחים של תחילת המאה ה-20 מודע לקיומו רק כשמועה - הידיעה כי אכן דו־קרב מתרחש אך בשולי החברה ומחוץ לכללים האמיתיים של כבוד. גם הסופר אנטון צ'כוב פרסם בשנת 1891 סיפור קצר בשם "הדו־קרב" ובו משמש הדו־קרב כנקודת מפנה, שיא הקורע את המסיכות מעל פני הגיבורים ומציג אותם עירום ועריה.

בספרות האנגלית היחס לדו־קרב היה קוטבי, בעוד בספריו של ויליאם מייקפיס תאקרי מופיעים תיאורים רבים של דו־קרב, ויש רושם כי אירועים אלו היו חיזיון נפרץ במהלך המאה ה-19 בכלל ואנגליה הוויקטוריאנית בפרט. צ'ארלס דיקנס, המתאר את אנגליה של אותה תקופה, מתאר שלושה קרבות בכל ספריו.

הסופרת ג'ורג' אליוט אשר תיעדה את חיי מעמד הביניים של אנגליה במאה ה-19, איננה מזכירה דו־קרב כלל בספריה. המשורר הוויקטריאני אלפרד טניסון מתאר דו־קרב המתרחש לכאורה במהלך מלחמת קרים ומסכם את מהות הדו־קרב: "הקוד הלא-נוצרי שמחייב לקחת חיים בגין מכה" ("the Christless code that must have life for a blow."). ג'וזף קונרד פרסם את הסיפור הקצר "הדו־קרב" (“The Duel”) בשנת 1908. הסיפור, המבוסס במידה רבה על אירוע אמיתי שפורסם בעיתון, מתאר שני גברים - קצינים בצבא הצרפתי, המנהלים לאורך השנים סדרת דו־קרבות ההולכת ומתרחקת מהאירוע והדו־קרב המקורי ו"מתמכרים" לקרב, לפציעה ולמסורת. גם בסיפור זה מוצג הדו־קרב והלוחמים בו כאנשים הדבקים בכבוד וזונחים כל שיקול אחר.

במערבון

ערך מורחב – מערבון

המערבון הוא סוגה ומוטיב מרכזי בתרבות האמריקאית. כחלק מתהליך יצירת "המיתוס של הסְפר" (Frontier myth), אימץ המערבון ומיצב את הדו־קרב כמרכז הנרטיב. קרב זה מתואר כשיא העלילה ומופיע בדרך כלל בסוף. תהליך יצירת המיתוס הואץ על ידי פרסום קורות חייהם של גיבורים כמו דניאל בון ודיווי קרוקט בספרי כיס זולים שהחלו להיות מופצים משנת 1860.

הופעות תאטרליות, שיצקו תוכן "חי" לאתוס של המערב הפרוע, כמו המופע של באפלו ביל, חיזקו את המיתוס. מיתוס זה מתאר חברה כוחנית ואלימה הנשלטת על ידי קודים גבריים של כבוד וצדק פשטני הנאכף בכוח הזרוע. יסודות ספרות המערבונים מתארים חיים של נוודות למחצה, דמות השואבת את מהותה מדמות האביר הנודד של ימי הביניים המתואר בסאגת אבירי השולחן העגול או דמות הרונין במיתוס של הסמוראי היפני.

הגיבור במערבון הוא בדרך כלל קאובוי (בוקר), שריף או אקדוחן ללא קשרים חברתיים ומודרך על ידי קוד כבוד אישי. הסוגה מתבססת ומכילה סצנות אופייניות וסטריאוטיפיות של דו־קרב אקדחים (לרוב מסוג אקדח תופי ולעיתים גם רובים). הספר שנחשב למערבון הספרותי הראשון, "איש וירג'יניה" (The Virginian), נכתב על ידי אוון וויסטר בשנת 1902. הספר מתאר את חשיבותו העלילתית של הדו־קרב, הקונפליקט המרכזי בין שתי הדמויות הגבריות העיקריות נפתר כאשר הגיבור יורה באויבו בדו־קרב ורוכב מהמקום עם בחירת לבו כדי לפתוח בחיים חדשים. בשנת 1912 פורסם המערבון "רוכבי המרווה הסגולה" (Riders of the Purple Sage) שנכתב על ידי זיין גריי (Zane Grey‏; 1939-1872). הספר שנחשב לאחד הפופולריים בסוגת המערבונים היה גם אבן הפינה לבניית הנוסחה שעליה הושתתו מערבונים רבים. הספר מיצב את מקומה של הדמות הנשית במערבון כדמות נשלטת וסבילה, אך מאידך מרכז הקונפליקט או הציר עליו נסוב הקונפליקט העיקרי מול הדמות הגברית. דמות האקדוחן הגיעה לכדי שלמות בספר "שיין" (Shane) שנכתב על ידי ג'ק שפר ופורסם בשנת 1949. בסרט זה כלל הקרבות מובילים לדו־קרב העיקרי במהלכו מתמודד האקדוחן עם דמות הנבל בעימות נהרגים הנבל ויד ימינו בעוד האקדוחן רוכב מזירת ניצחונו אל הלא-ידוע.

בספרות הסינית

בסין התפתחה סוגה ספרותית בעלת מגוון רחב של דרכי ביטוי ומופעים הידועה בשם ווּשְׂיָה, סוגה זו עוסקת בתיאורים מיתיים ואגדתיים, חלקם מבוססים על אירועים היסטוריים, ועלילתם מתרחשות בעיקר בסין העתיקה. אף על פי שנכתבה במקור על הנייר, הוושיה מצויה גם בסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה ותיאטרון, כמו גם יצירות אמנותיות כקומיקס.

הוושיה מהווה חלק נכבד מהתרבות הפופולרית של דוברי השפה הסינית ברחבי העולם. גיבורי הוושיה הסינית פועלים תחת קוד התנהגות שמחייב אותם לתקן עוולות, בייחוד כאשר נמצאים חסרי הישע תחת מצוקה או דיכוי. הגיבור לוחם למען הצדק, מבקש להסיר את עולו של עריץ, או מחפש כפרה על טעויות עבר.

קוד ההתנהגות הסיני (俠, בפין-יין: Xiá, שְׂיָה) דומה לקוד ההתנהגות של הסמוראים היפניים (בושידו), של אבירים המערב אירופאים ושל האקדוחנים במערבונים האמריקאים. גם בסוגה זו משמש הדו־קרב כרגע שיא בעלילה בו מתעמתים הטוב והרע ובו נחשפים הפנים האמתיות של הנפשות הפועלות. דוגמה לסיפורת מסוג זה ניתן למצוא בסדרת הספרים "עגור הברזל" (鶴鐵系列) מאת הסופר הסיני וָאנְג דוּלוּ (王度廬, בפין-יין:Wáng dùlú‏; 1977-1909). בספרים אלו מתואר מאבק הנמשך על פני 5 דורות של לוחמים נודדים (בסינית 遊俠 בפין-יין: Yóuxiá, יוּאוּשְׂיָה) המתמודדים מול עוול ורוע. המפורסם מספרי סדרה זו הוא הספר הרביעי, "נמר, דרקון" (臥虎藏龍), שעל פיו הופק סרט באותו שם זוכה פרס האוסקר.

בסרטים

עם תחילת הקולנוע גילו יוצרי הסרטים כי סרטי הרפתקאות (עם סצנות פעולה), בעיקר אלו המבוססים על ספרי הרפתקאות פופולריים, זכו להצלחה ואהדת הקהל. דו־קרבות היו לסצנות מרכזיות המושכות קהל, סצנות אלו היו מושלמות בסרטים שהיו אילמים בתחילה מאחר שייצרו דרמה רבת הבעה ללא צורך בטקסט. מלחמת העולם הראשונה, שהביאה לפריחה מחדש של הרומנטיקה וחיפוש אחר מקורות השראה הרואיים, הגבירה מגמה זו. בתקופה זו, בלטו אדפטציות של סדרת הספרים "שלושת המוסקטרים" שזכו למספר רב של גרסאות לאורך השנים, וגם "האסיר מזנדה", "איבנהו" ו"זורו".

סרטי ההרפתקאות, דרמות תקופתיות ועיבודים לספרים קלאסיים נחשבו תמיד לנושאים בטוחים ללא חשש לפרובוקציות או דיון בנושאים מעוררי מחלוקת, הדו־קרב והקשרו לערכים של אבירות היה בחירה ברורה בהוליווד של אמצע המאה ה-20. גם כאשר הערכים החברתיים השתנו וסרטים שנוצרו בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21, כגון "גלדיאטור" סדרת "מלחמת הכוכבים" ו"שר הטבעות", מפיקים ותסריטאים חוזרים על הנוסחה הפשוטה שבה מוצב הגיבור כנגד הנבל בדו־קרב כשהם חמושים בחרבות או כלי נשק דמויי חרבות כדי לעורר את התרגשות הצופים. עם זאת, במספר סרטים מוכנס טוויסט בדו־קרב הקלאסי בו הטוב מביס את הרע. טוויסטים כאלה כוללים: "דו־קרב משולש" בו 3 דמויות עם איבה הדדית נלחמות בו-זמנית זו בזו; דו־קרב הכולל סיוע מדמויות משנה; ודו־קרב בסופו הנבל חוזר בתשובה ומכפר על מעשיו הרעים.

בדרמה תקופתית

ערך מורחב – דרמה תקופתית

"בארי לינדון" (באנגלית: Barry Lyndon), סרטו של סטנלי קובריק מ־1975, מבוסס על ספרו של ויליאם מייקפיס תאקרי "מזלו של בארי לינדון" מ-1844. הסרט סוקר את הרפתקאותיו של רדמונד בארי, אירי כפרי מהמאה ה-18, שלאחר חתונת אהובת לבו עם קצין בריטי, מחליט לעשות מעשה ולטפס בכל דרך אפשרית בסולם אל המעמד העליון ובסופו של דבר נופל מֵאִיגָרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא. הסרט מתאר באופן ויזואלי עשיר את חיי התקופה על יופיים וכיעורם אך חורג מהעלילה של הספר לא רק על רקע מגבלות העיבוד הקולנועי, אלא מציב את הדו־קרב כציר ומוטיב מרכזי בסרט. הסצנה הפותחת היא של דו־קרב במהלכו נהרג אביו של לינדון, וסצנת הדו־קרב האחרונה היא המשמעותית ביותר בסרט ובמהלכה נלחם לינדון בבנו החורג. הדו־קרב שנערך בכנסייה נטושה מתואר כטקס אלים בין שתי דמויות שאיבדו את אביהן ומתנהלות ללא השגחה עליונה.

הסרט "בארי לינדון", על עלילתו ובעיקר על האסתטיקה שמניעה את מהלך העלילה, שימש השראה לסרט "הדואליסטים" ("המתמודדים בדו־קרב"), סרט הבכורה של הבמאי רידלי סקוט. הסרט, שעלילתו מבוססת ועוקבת בדיוק אחר העלילה של הספר של ג'וזף קונרד, בשינוי של הזמנים בהם מתחוללים הקרבות כדי לתת לסרט משמעות סמלית של מאבק בין שני הכוחות המרכזיים בהיסטוריה של הקיסרות הראשונה. הסרט נסמך ומתאר את כוח המשיכה ועוצמת האחיזה של הקודים של כבוד ששלטו בתפיסת העולם הגברית-אירופאית.

קודים אלו שלא פסו מהעולם, אך דרך הביטוי של הדו־קרב ירדה מעל הבמה הציבורית, משוחזרים בדקדקנות בסרט. מקומם של הקודים העתיקים שעדיין מכתיבים התנהגות של יחידים וחברות ומונצחים בסרטים ובמשחקי מחשב. שמו המלא של הסרט - "הדואליסטים: עניין של כבוד" (The Point of Honor) משלב דידקטיות עם אירוניה ומצביע על קו-המחשבה והפילוסופיה המכתיבה את העלילה. מרכז הכובד של הסרט נותר זהה למרכז הכובד של הספר - הצגת הקודים של הכבוד כריקים מתוכן מול קודים של הומניות וכוחנות, אך נוספת גם הצגת האלימות כאירועים קודרים ומנותקים מכלל מהלך החיים על מורכבותם המוצגים בסדרת סצנות המדמות ציורי טבע דומם וציורים רומנטיים היסטוריים.

הסרט הצרפתי "מחר, עם שחר" (Demain dès l’aube) משנת 2009 מתאר מערכת שונה לחלוטין הסובבת סביב רעיון הדו־קרב. בעוד שעלילת הסרט מתרחשת בהווה היא חושפת את קיומו הרדום של קוד הכבוד והקסם הקטלני של הדו־קרב בחברה המודרנית. הגיבורים הם שני אחים העוסקים בעריכת שחזורים של סצנות היסטוריות מימי עברה המפואר של צרפת. החיים המדומים של השחזור ההיסטורי הופכים למציאותיים לאחר שאחד האחים נקרא לדו־קרב ואחיו מעודד ומזרז אותו לקבל את האתגר תחת ההסבר הפשוט: "זו שאלת כבוד, לא צריך לערוך דיון" (“C’est une question d’honneur: ça ne discute pas”). הסרט סובב סביב שני דו־קרבות בהם משתתפים שני האחים בנפרד. המשחק הופך למציאות, החיים הם חסרי צבע ללא קשר לעבר ולערכים וההיסטוריה היא הדרך להוסיף עניין להווה. בהקשר זה נראה לפתע רעיון הדו־קרב כקביל.

כרזת הסרט שבעת הסמוראים

הסרט היפני "שבעת הסמוראים" (Shichinin no samurai) משנת 1954 בבימוי ועריכתו של אקירה קורוסאווה, מתרחש בשלהי המאה ה-16 ביפן ומספר את סיפורו של כפר שאיכריו שוכרים שבעה סמוראים חסרי אדון (רונין) כדי שילחמו בשודדים. הסרט עוסק במגוון נושאים דרך העימות האלים ומתייחס לנושא מיקום האדם בחברה והאידיאל החברתי. הדו-ערכיות היפנית בנוגע לדו־קרב מוצגת היטב, מחד מוצג הדו־קרב כנקודה בזמן בה יכול לוחם להוכיח את ערכו ומחד כעיסוק עקר החותר תחת הצורך בלכידות חברתית והיכולת של קבוצה להשיג את מטרתה בזכות פעולה מתואמת של כל הפרטים. הסמוראים שירדו למעמד של רונין ורגילים לחיות כבודדים על חרבם זוכים לגאולה ותהילה רק ברגע שהם מצליחים להתאחד.

במערבונים

פורמט המערבון כפי שעוצב על ידי ספרי הסוגה עבר בשלמותו על מערכת הקודים והסמלים אל הקולנוע, הדו־קרב שימש לא רק כסמל אלא גם ככלי מהותי לקידום העלילה, פתירת קונפליקטים ועיצוב של רגעי השיא והקטרזיס.

המערבון "בצהרי היום" (באנגלית: High Noon), משנת 1952, נחשב לאחד המערבונים הטובים ביותר שנעשו מעולם. זהו סיפורו של שריף בעיירה במערב ארצות הברית, בשנות ה-70 של המאה ה-19, הנלחם בכנופיית פושעים הבאה להורגו, אך ננטש על ידי תושבי עיירתו, ואינו מקבל מהם סיוע. המתח הנבנה לאטו במהלך הסרט מגיע לשיאו בסצנת דו־קרב מורכבת בסוף הסרט. הגיבור עומד לבדו מול מבקשי נפשו ומצליח לגבור עליהם בעזרת בת-בריתו היחידה - ארוסתו. בסיום הקרב משליך הגיבור את כוכב השריף שלו אל הרצפה. פרשנים ראו בסרט משום אמירה קולנועית עזת הבעה על הדינמיקה החברתית המעמתת גבורה אישית אל מול פחדנות קולקטיבית, על הצורך לעמוד איתן אל מול איום הגובר אף על אידאולוגיה פציפיסטית ועל המחיר האישי והקולקטיבי שיש לשלם עבור החירות.

הסרט "האיש שירה בליברטי ואלנס" מציב דו־קרב כמרכז העלילה, אך למעשה דן במקומו של הדו־קרב כמיתוס וכוחו של הסיפור-אגדה-המערבון בעיצוב המציאות. בעת מסע לוויה של גיבור בסגנון המערב הפרוע נזכר אחד האורחים ומספר לעיתונאי איך בדו־קרב בו הוא הרג - בעיקר בזכות מזלו הטוב ועזרה של הגיבור - את הפושע ליברטי ואלנס, ועל תהילת מעשה זה הוא בנה קריירה פוליטית וזכה ביד הדמות הנשית המרכזית בסרט. הכתב משמיד את הראיון בטענה ש"אם אגדה הפכה לעובדה, מדפיסים את האגדה". הבמאי ג'ון פורד, שאחראי יותר מכל אחד אחר לבניית המיתוס של המערב הפרוע, מראה בסרט זה את המעבר מחברה פרועה לחברה שומרת חוק המוצגת בסרט זה כחברה צבועה הבונה עצמה על מיתוסים של עבר אותם פעלה לנפץ.

מקומו של הדו־קרב בסרטי המערבונים עמוק כל כך שגם היעדרו - לכאורה, מותיר מקום מיוחד המעיד על חשיבותו. בסרט "ואלדז מגיע" (אנגלית: Valdez Is Coming) משנת 1970, המבוסס על ספר בשם זהה, מתואר עימות אלים בין איש חוק ממוצא מקסיקני לבין חוואי עשיר מושחת ואלים. הדו־קרב בין שתי הדמויות מושהה על ידי סדרת קרבות בין הגיבור לדמויות משנה הנשלחות להורגו. ברגע השיא - רגע האמת בו נפגשים האויבים לדו־קרב, נרתע החוואי המושחת מהקרב ואיש החוק מסרב להרוג אותו ועוזב את זירת הדו־קרב. במהלך עלילת הספר והסרט מצפה הקורא-צופה לדו־קרב שעל פי כל הסימנים עתיד לבוא, אך השיא שאמור לפתור את הקונפליקט המרכזי בעלילה "מתחמק" והיעדרו לא רק מהווה שינוי לא צפוי אלא גם יכול להתפרש כאמירה כנגד תרבות וקודים של המערב הפרוע - קוד של "התחדשות על ידי אלימות".

בסוף המאה ה-20 יצאו לאקרנים סרטים מסוגת המערבונים, אך במקום לחזק את המיתוס או לעדכנו, הציגו סרטים אלו גרסה מפוכחת, צינית ועדכנית על המיתוס והחיים במערב הפרוע. אחד הבולטים היה "בלתי נסלח" - סרט משנת 1992 בבימויו ובכיכובו של קלינט איסטווד - מסמלי הז'אנר. הסרט יוצר תמונה עירומה ומרתקת ושובר את התבנית הקלאסית של המערבון וגם בו נעדר לחלוטין הדו־קרב ה"קלאסי". מיתוס האקדוחן במערב הפרוע מנותץ לרסיסים, הגיבור הוא רוצח שפל וחסר מעצורים, האקדוחנים מתגלים כפסיכופתים הטווים סיפורי גבורה מיתיים המתבררים לאחר מכן כשקריים. אנשי החוק הם לא יותר מאופורטוניסטים החוצים את הקווים בין החוקי ללא חוקי על פי שיקול דעתם וכיוון הרוח. ומעל לכל מעשי ההרג הם חסרי כל דמיון לדפוס הדו־קרב, הרוצחים יורים ממרחק וממארב או בהפתעה מבלי שיריבם יוכל להתגונן או כאשר היתרון המספרי עומד לצידם.

בסרטי מדע בדיוני

למרות היותו מבוסס על קודים עתיקים, הדו־קרב הוא אמצעי מרכזי להתרת קונפליקטים, בעיקר בין הגיבור לנבל, גם בסרטי מדע בדיוני.

אחת הדוגמאות הידועות לכך היא אופרת החלל "מלחמת הכוכבים" בה קיימים שני מסדרים מיסטיים של לוחמים המשתמשים ב"הכוח" וחמושים בחרבות אור קטלניות - הג'דיי והסית'. למסדרים אלו פילוסופיה ותפישת עולם מנוגדת, והם אויבים מרים המנסים להשמיד אחד את השני. מוטיב חוזר בסרטים אלו הוא דו־קרבות בין אבירי ג'דיי לאדוני סית', באמצעות חרבות האור. כל אחד מהסרטים כולל דו־קרב שמהווה חלק חשוב בעלילה.

בסרטי גיבורי-העל שיא העלילה ופתירת הקונפליקט נעשית כמעט תמיד על ידי דו־קרב בין גיבור-העל לנבל-העל, שלעיתים מסתיים במותו של הנבל הרע ולעיתים על ידי הבסתו וכליאתו. מאחר שלגיבור ולנבל יש כוחות-על ולרוב גם כוח פיזי עצום, לרוב הדו־קרב נעשה ללא נשק נוסף מלבד זה האופייני לדמויות. דוגמאות: רובוקופ (סרט, 1987), באטמן (סרט, 1989), רובוקופ 2.

לקריאה נוספת

• Petrus Cornelis Spierenburg. Men and Violence: Gender, Honor, and Rituals in Modern Europe and America. Ohio State University Press, ISBN 08142075291998
• Richard Cohen. By the Sword: A History of Gladiators, Musketeers, Samurai, Swashbucklers, and Olympic Champions.Modern Library (2003). ISBN 0812969669

העת העתיקה

• Victor Morris Udwin. Between Two Armies: The Place of the Duel in Epic Culture. BRILL, 1999. ISBN 9004110380
• Michael B. Poliakoff. Combat Sports in the Ancient World: Competition, Violence, and Culture Yale University Press;(1995) ISBN 0300063121

רומא ויון העתיקה

• Roland Auguet. Cruelty and Civilization: The Roman Games. Routledge; (1994). ISBN 041510453X
• John Warry. Warfare in the Classical World: An Illustrated Encyclopedia of Weapons, Warriors and Warfare in the Ancient Civilizations of Greece and Rome. University of Oklahoma Press (1995). ISBN 0806127945

ימי הביניים ואבירות

• Robert Jones. Knight: The Warrior and World of Chivalry. Osprey Publishing (2011). ISBN 1849083126
• Richard W. Barber. Tournaments: Jousts, Chivalry and Pageants in the Middle Ages. Wiedenfeld & Nicolson; (1989) ISBN 1555844006
• Steven Muhlberger. Jousts and Tournaments: Charny and Chivalric Sport in 14th Century France. Chivalry Bookshelf (2003) ISBN 1891448285

משפט על ידי דו־קרב

• Eric Jager. The Last Duel: A True Story of Crime, Scandal, and Trial by Combat in Medieval France. Broadway Books (2005). ISBN 0767914171
• George Neilson. Trial by Combat. The Lawbook Exchange, Ltd.; Reprint edition (2009). ISBN 1584779853

דו־קרב

• Stephen Banks. Duels and Duelling. Shire (2012) ISBN 0747811431
• Barbara Holland. Gentlemen's Blood: A History of Dueling. Bloomsbury USA (2004) ISBN 158234440X
• Paul Kirchner. Dueling With The Sword And Pistol: 400 Years of One-on-One Combat. Paladin Press (2004) ISBN 1581604580
• John Norris. Pistols at Dawn: A History of Duelling. The History Press (2009) ISBN 0752447106
• John Lyde Wilson. The Code of Honor, Or, Rules for the Government of Principals and Seconds in Duelling. Nabu Press (2010). ISBN 1141313448
• Thomas Fleming. Duel: Alexander Hamilton, Aaron Burr, And The Future Of America. Basic Books (2000). ISBN 0465017371
• V. G. Kiernan. The Duel in European History: Honour and the Reign of Aristocracy. Oxford University Press (1988). ISBN 0198225660
• Jennifer A. Low. Manhood and the Duel: Masculinity in Early Modern Drama and Culture. Palgrave Macmillan (2003). ISBN 1403961301

ניתוח תרבותי וספרותי

• Christopher Vogler. The Writer's Journey: Mythic Structure for Writers. Michael Wiese Productions, 2007 ISBN 193290736X
• Joseph Campbell. The Hero with a Thousand Faces. New World Library, 2008. ISBN 1577315936
• Irina Reyfman. Ritualized Violence Russian Style: The Duel in Russian Culture and Literature.Stanford University Press, 1999. ISBN 0804734127
• Jeffrey Richards. Swordsmen of the Screen: From Douglas Fairbanks to Michael York. Routledge, 2014. ISBN 1317928644
• Uri Eizenzveig,‏ Le duel introuvable, 2017. ISBN 2842925807

קישורים חיצוניים

• דני אורבך, דו־קרב, באתר הינשוף, 5 באוקטובר 2012
• The Deadliest of Games: The Institution of Dueling "המשחק הקטלני ביותר: מוסד הדו־קרב" ניתוח כלכלי ושימוש בכלים של תורת המשחקים להסביר את תופעת הדו־קרב (באנגלית)
• Man Knowledge: An Affair of Honor – The Duel סדרת מאמרים על דו־קרב, מקורותיו ומקומו בתרבות המערבית (באנגלית)
• THE TAMING OF THE DUEL: MASCULINITY, HONOUR AND RITUAL VIOLENCE IN LONDON, 1660±1800 מאמר של רוברט שומייקר אוניברסיטת שפילד "דו־קרב: גבריות כבוד ואלימות טקסית בלונדון 1660–1800 (באנגלית)
• Hólmgang and Einvigi: Scandinavian Forms of the Duel הולמגנג ואינוויגי דו־קרב סקנדינבי (באנגלית)
• Dueling Russia: Myth, Veracity, and Literature דו־קרב ברוסיה: מיתוס, אמת וספרות. ביקורת על מאמר "The Emergence of the Duel in Russia" (באנגלית)
• Douglas W. Allen and Clyde G. Reed The Duel of Honor: Screening For Unobservable Social Capital דו־קרב של כבוד, ניתוח של גורמי רווח חברתי נסתרים (באנגלית)
• DEMOCRATIC SHOOT-OUTS: NOTES ON THE DUEL IN AMERICAN WESTERN NARRATIVES (אורכב 03.12.2013 בארכיון Wayback Machine) קרב יריות דמוקרטי: מחשבות על מקומו של הדו־קרב בנרטיב של המערבון מאת סטפנו רוסו (באנגלית)
• “He to defend: I to punish”: Silence and the Duel in Sense and Sensibility "הוא מגן אני מעניש": שתיקה ודו־קרב בספר תבונה ורגישות (באנגלית)
• F. R. BRYSON, Ph.D. THE SIXTEENTH-CENTURY ITALIAN DUEL. T H E U N IV E R SIT Y OF CHICAGO PRESS 1938 מאמר ארוך ומקיף הכולל תיאור וניתוח מעמיק של הדו־קרב לאורך ההיסטוריה (באנגלית)
• הערך "דו־קרב" במהדורות התשיעית והעשירית (1902) של האנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• דו-קרב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סיף, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

ערך מומלץ