הצבא הרומי
הצבא הרומי (בלטינית: Exercitus Romanus) כלל את הכוחות המזוינים של רומא העתיקה. הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים (המאות ה-8 – תחילת 6 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באופן מאסיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.
אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היא יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר בתחילת דרכם למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון כן כמו מגן וחרב והפילום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.
ענפים עיקריים
עריכהכוחות היבשה
עריכה
כוחות היבשה של הצבא הרומי היוו את מוקד הכוח של צבא זה ושל המדינה הרומית בכלל. כבר משלב מוקדם בהיסטוריה של רומא התבססה מכונת הלחימה הרומית על חיל רגלים כבד. החיילים הרומים נלחמו במסגרת הלגיון, ובמסגרת יחידות המשנה של הלגיון, הקנטוריה, הקוהורטה והמניפול. הלגיונרים הרומים היו חיילים רגליים מצוינים שאומנו באופן נוקשה והיו בעלי משמעת סדר וכוח סיבולת גבוה במיוחד.
חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי. בשלבים מאוחרים של התפתחותו של הצבא הרומי גויס צבא זה מקרב בעלי הברית של רומא, כגון הפרשים הנומידים וההיספנים.
במקביל לכוחות של אזרחי רומא, שלחמו במסגרת הלגיונות, עמדו לרשות רומא גדודי צבא שגויסו מקרב בעלות הברית הלאטיניות והאיטלקיות. מספרם של אלה נקבע ככל הנראה לפי כוח האדם הפנוי של מדינות אלה וצרכיה המלחמתיים של הרפובליקה. כוחות אלו באו לעיתים קרובות בתור חיילים קלים, פרשים וקשתים, אם כי גויסו לגיונות גם מקרבם.
במאה הראשונה לספירה הוכנסו חיילים קלים נוספים כגון זורקי כידונים, קלעים וקשתים לתוך מערך הלחימה הרומי. הלגיון הרומי נשאר היסוד השליט בכוחות הקרקע, אבל מימיו של יוליוס קיסר הוא החל להילחם בכוחות משולבים של רגליים כבדים, קלים ופרשים.
גודלו של הצבא היבשתי של רומא השתנה באופן דרסטי במהלך ההיסטוריה. בעוד בראשיתו כוח זה היה מבוסס על לגיון אחד, שכלל כ-3,300 איש וגויס רק במקרה הצורך ולמשך עונת המלחמה, בשיאה של האימפריה הרומית מנה הצבא הרומי כ-28 לגיונות קבע, שמנו כל אחד בסביבות 5,000 עד 8,000 חיילים רגלים. בנוסף לגיונות אלו לוו בכוחות עזר, שגודלם הכולל היה שווה לזה של הלגיונות.
הצי הרומי
עריכה
ערך מורחב – הצי הרומי
בתחילת דרכם לא היה לרומא צי צבאי, אך כשהתמודדו עם קרתגו ביקשו מבני בריתם האיטלקים לספק להם ספינות, ובקיץ 260 לפנה"ס סופקו ספינות אלה. הרומאים הצליחו לתפוס ספינה קרתגנית ובנו על פי הדגם שלה צי שלם. בספינות אלה הוצב גשר נחיתה שהרומאים קראו לו "עורב" – מעין גשר עם דוקרן שמסתובב על צירו, ואפשר להפיל אותו על ספינת אויב ולהעלות חיילים, בהמשך הוחלף בהרפקס שהיה עוגן בעל קרסים שיורים בעזרת בליסטרא, העוגן נתפס בספינת האויב ומושכים אותה אל הספינה הרומאית.
היסטוריה של הצבא הרומי
עריכהתקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת
עריכה- ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת המלוכה והרפובליקה המוקדמת
הצבא הרומי התאפיין מאז ראשית דרכו ביכולת להשתנות, ולהסתגל בצורה טובה לתנאים חדשים שנוצרו בשדה הקרב. לעיתים קרובות, השינויים והרפורמות התבצעו בעקבות תבוסות גדולות שנחל הצבא. הכמות העצומה של כוח האדם שעמד לרשותה, נתנה לרומא את היכולת להשתקם גם לאחר תבוסות גדולות (למשל בקרב קאנאי), ולהשמיד לבסוף את האויב.
בתקופת המלוכה, ובתחילת דרכה של הרפובליקה, הצבא הרומי היה מבוסס על המעמדות החברתיים-כלכליים הגבוהים בחברה. המשרתים בצבא היו אזרחים רגילים, והתגייסו למספר שנים קטן לשירות צבאי. החיילים היו אחראים על קניית החימוש והציוד, ורק אלו שיכלו להרשות זאת לעצמם יכלו להצטרף לצבא. הצבא בתקופה זו היה מבוסס על מבנה הפלאנקס, שהיה מקובל בעולם העתיק באותה תקופה.
הרפובליקה התיכונה
עריכה- ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה התיכונה
במאה הרביעית לפני הספירה, לאחר מספר תבוסות שספג הצבא הרומי (וביחוד לאחר ביזת רומא בידי הגאלים) נעשתה רפורמה בשיטת הלחימה. המבנה שבו נעשה שימוש החל מתקופה זו נקרא המבנה המאניפולרי, על שם המאניפולוס, שהיווה את יחידת הבסיס בצבא. המאניפולוס הורכב מקבוצת חיילים רגלים הומוגנית, בת 60 או 120 חיילים (כתלות בסוג החיילים בקבוצה). בתקופה זו התפתחו בצבא ארבעה סוגי חיילים. האסטאטים, פרינקיפים וטריאריים, שהיו מאורגנים במאניפולים, ווליטים, ששימשו כחיל רגלים קל. הלגיון היה מאורגן בארבעה קווים, בקו הקדמי היו הווליטים, ומאחוריו שלושה קווים, כאשר כל קו מורכב מעשרה מאניפולים זהים.
המבנה המאניפולרי הוכיח את עצמו במשך למעלה ממאתיים שנה, עד לקרבות נגד חניבעל במלחמה הפונית השנייה. למרות כל גמישותו, המאניפולוס היה פגיע להתקפה מן האגף והיה קטן מכדי לעמוד במשימה עצמאית. הכמות הגדולה של האבדות גרמה למחסור חמור בכח אדם בצבא, מה שגרם להורדה משמעותית של הסטנדרטים הנדרשים לגיוס לצבא. בתקופת המלחמה הפונית השנייה הופיע לראשונה הקוהורטה, כתחליף למאניפולוס. לאחר מכן, התפתחה הקוהורטה ליחידת המשנה העיקרית של הצבא. הקוהורטה הייתה יחידה הומוגנית, ונתנה ללגיון את היכולת להיערך במספר קווים משתנה.
הרפובליקה המאוחרת
עריכה- ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת
בשנת 107 לפני הספירה, ביצע גאיוס מריוס מספר רפורמות משמעותיות במבנה הצבא וביחס שבין צבא לחברה. גאיוס מריוס נתן לכל אזרח רומאי את הזכות להתנדב לצבא, והאריך את תקופת השירות ל-25 שנים. הוא נתן להמונים את היכולת לשפר את מצבם, ולשרת כחיילים מקצועיים. מכיוון שהחיילים העניים לא יכלו לרכוש לעצמם את הציוד, מריוס הנהיג שיטה שבה המדינה נתנה לחייל את ציודו. כמו כן, הוא הנהיג שיפורים בחימוש ובשיטת הלחימה. לבסוף, מריוס נתן אזרחות רומית לכל האזרחים של בעלות הברית האיטלקיות, לאחר השלמה של תקופת השירות בצבא.
תקופת הקיסרות המוקדמת
עריכה- ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הקיסרות המוקדמת
עם תום מלחמת האזרחים וניצחונו של אוגוסטוס על מרקוס אנטוניוס, אוגוסטוס פנה לארגון מחדש של הצבא. מתוך 60 הלגיונות ששירתו, רק 28 נשארו לשרת כצבא הסדיר, בעוד שהשאר שוחררו. הצבא נשבע שבועת אמונים לפרינקפס, ושדרות הפיקוד הופקדו תמיד בידי בני משפחתו של אוגוסטוס. בכך הפך אוגוסטוס את הצבא לאלמנט שמרני התומך במשטר, ומנע אפשרות שמצביאים פופולריים ינצלו את כוחם הצבאי, לשם ניסיון הפיכה כנגד שלטונו, כפי שקרה מספר פעמים בימי הרפובליקה.
מלבד העובדה שהצבא היה כפוף למרות הקיסר, ושהחיילים בדרגות הזוטרות היו מתנדבים שראו בשירותם קריירה, הצבא הרומי בקיסרות היה ממשיכו של הצבא הרפובליקני, בתקופה שאחרי הרפורמות של גאיוס מריוס. אולם ההבדל הגדול הוא שעידן הכיבושים של שטחים חדשים הסתיים במידה רבה בשלהי תקופת שלטונו של אוגוסטוס. הצבא החל להתרכז בעיקר בשמירה על הקיים, בין אם בדיכוי מרידות של העמים הכבושים, ובין אם בקיום מסעות עונשין כנגד הברברים שהעזו לחדור לשטחה של האימפריה.
לעובדה שהצבא בפרובינקיות הוצב ליד ערים, הייתה השפעה חשובה על תהליך הרומניזציה של האוכלוסייה המקומית.
תקופת הקיסרות המאוחרת
עריכה- ערך מורחב – צבא הקיסרות הרומית המאוחרת
טכנולוגיה והנדסה
עריכהקווי הביצורים הרומיים
עריכהכלי נשק בצבא הרומי
עריכה
- ערך מורחב – כלי נשק בצבא הרומי
הצבא הרומי השתמש במגוון רחב של כלי נשק. כלי הנשק האישיים היו עשויים פלדה ובתקופות השיא של האימפריה הרומית היו טובים בהרבה מכלי הנשק של יריביהם. רומאים אמצו כלי נשק שונים מעמים שכבשו ושיכללו אותם. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החרב הרומית המפורסמת – גלדיוס שהגיעה מספרד. גם הקסדה הרומית לא עוצבה בלאטיום, אלא הגיעה מגאליה.
העליונות הטכנולוגית של כלי הנשק הרומיים, ביחד עם פתיחותו של הצבא הרומי לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, היו מהגורמים החשובים בהפיכתו לצבא יעיל ואימתני, בעל האמצעים לנצח במלחמות הרפובליקה והאימפריה הרומית.
הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
עריכה- ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
בהתחלה הצבא הרומי לא היה שונה בהרבה מצבאות האטרוסקים והיוונים. המערך הרומי האופייני היה פלנקס. עם הזמן הפיתוחים הטכנולוגיים שיכללו את תורות הלוחמה הרומיות ונוצר הלגיון.
את הקרב התחילו הולטיס שהתגרו באויב על ידי זריקת אבנים וכידונים, יחידות ההסטאטי ופרינציפה זקופים, והטריארי כרעו ברך והתכסו במגינהם. הראשונים שתקפו היו ההסטאטי. אם האויב גבר עליהם הם נסוגו והשאירו את הפרינציפה בקו הראשון. אם גם הפרינציפה נכשלו הם נסוגו והטריארי התקדמו לחזית. בינתיים השאר נערכו מחדש ועלו שוב לחזית. אחרי הניצחון הולטיס והפרשים רדפו אחרי האויב.
לאחר הקרב הרומאים ערכו בדרך כלל מרדף, שסייע להגדיל את אבדות הצד השני. במהלך המלחמה הרומים בדרך כלל ניסו להתיש את האויב. הם שלחו צבאות חזקים המונים בדרך כלל כמה עשרות אלפי לוחמים.
בתקופת הרפובליקה הרומית והשושלת היוליו-קלאודית הכוחות הרומים היו מפוזרים במעגל רחב סביב איטליה, בריכוזים של מספר לגיונות בכל כוח. משנת 69 לספירה ועד אמצע המאה ה-3 לספירה החלה להתבסס מערכת אסטרטגית חדשה. הכוחות הצבאיים היו ממוקמים בגבולות (לימס), והגמישות הקודמות שלהם נעלמה.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- פוליביוס, ההיסטוריות, ספר שישי, 19–42
- טיטוס ליוויוס, תולדות רומא
- כתריאל בן ארי, קרבות מופת, הוצאת מערכות
- Benjamin Isaac, The Limits of Empire: The Roman Army in the East, Oxford, 1990 pp. xiv, 495;[1] revised edition 1992;
קישורים חיצוניים
עריכה
- מילון מונחים (באנגלית)
- אתר שמוקדש לצבא הרומי
ד"ר גיא שטיבל, "החייל הרברבן?" קווים לדמותו של החייל הרומי, באתר הערוץ האקדמי, 6 במרץ 2008- הצגת המלחמה ברומא העתיקה (באנגלית)
- לוגיסטיקה של הצבא הרומי (באנגלית)
- אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני (חלק ב), מערכות ינואר 1942
- זיו יופה, טקטיקת הקרב של הרומאים: 100 לפנה"ס – 100 לסה"נ
- הצבא הרומי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ ביקורת בעברית: חנה כותן, שלטון ללא גבולות – Imperium sine fine, קתדרה 60, יוני 1991, עמ' 99–105