ספר לימוד
ספר לימוד הוא ספר שמטרתו העיקרית היא לשמש את הקורא בעת לימודיו – לימודים במסגרת בית ספר או לימוד עצמאי. ספרי לימוד נמצאים בשימוש נרחב בכל רמות הלימוד, החל מכיתה א' בבית הספר היסודי ועד לתארים מתקדמים באוניברסיטה. כן משמשים ספרי לימוד בקורסים להכשרה מקצועית ובמסגרות לימוד נוספות.
ספר לימוד הנכתב לשימוש במסגרת פורמלית, כגון בית ספר יסודי, נכתב בהתאם לתוכנית הלימודים שבה נועד להשתלב. פעמים רבות נקבע בספר כזה לאיזה תוכנית לימודים נועד (למשל: לכיתה ב' בבית ספר ממלכתי-דתי). בהתאם לכך, ספרי לימוד לבית הספר היסודי ולבית הספר התיכון נכתבים ויוצאים לאור בכל מדינה בנפרד, בהתאם לשפתה של המדינה ולתוכניות הלימודים בה. באוניברסיטאות יש תפוצה רחבה לספרי לימוד בין-לאומיים, כאלה המשמשים במדינות רבות. ספרי לימוד אלה נכתבים באנגלית (או בשפה אחרת בעלת תפוצה רחבה), ולעיתים הם מתורגמים לשפות נוספות.
מאפיינים
עריכהלספרי לימוד סגנונות שונים. ספרים לימוד רבים כוללים בתוכם חומר תאורטי וטקסט לימודי לקריאה עצמית שמכיל את החומר אותו צריך הקורא ללמוד ולדעת ובנויים להיות עצמאיים (כלומר: הקורא לא צריך לקרוא ספרים נוספים כדי להבין את החומר). בספרי מתמטיקה ומדעים מדויקים ספרים כאלו יכילו את התיאוריה, פיתוח המשוואות והוכחת המשפטים, לצד תרשימים ודיונים עיוניים בתוצאות ומסקנות שעולות מהחומר התאורטי. לעיתים משובצים בגוף החלק התאורטי תרגילים בהם הקורא מתבקש להשלים חלק מהפיתוח התאורטי בעצמו (כמו להוכיח עובדה מסוימת בהוכחת טענה גדולה יותר).
בספרים אחרים, המיועדים לרוב יותר לחזרה ולתרגול, אין פיתוח תאורטי מלא של החומר אלא רק מסוכמים עיקרי התיאוריה (הגדרות, עובדות, משפטים ונוסחאות) ללא פיתוחם או הוכחתם. העיקר בספרים אלו הוא רשימת התרגילים (לעיתים, חלק מהתרגילים בספרים כאלו מבקשים מהקורא להוכיח את העובדות מסיכום התיאוריה).
ישנם ספרים הנכתבים כפרקים עם רשימות של נקודות ואלו נחשבים למיועדים כ"ספרי מיקוד" המיועדים ללמידה לקראת מבחנים. בישראל, ספרים כאלו אינם מאושרים כספרי לימוד ללמידה בכיתה[1].
תרגילים
עריכהמאפיין של מרבית ספרי הלימוד הוא קיומם של תרגילים, המאפשרים לקורא לתרגל את שלמד בספר ובבית הספר. חלק מהתרגילים מובאים עם פתרון מלא, על מנת ללמד את דרך הפתרון, וחלק מובאים ללא פתרון, ועל הקורא לפתור אותם בעצמו (משוב על איכות פתרונו יוכל לקבל מהמורה). לעיתים מלווים התרגילים באינדיקציה על מידת הקושי שלהם. בסדרת ספריו במדעי המחשב The Art of Computer Programming נתן דונלד קנות' דירוג קושי בטווח 0–50, שבו תרגיל ברמה 0 הוא תרגיל לפתרון מיידי, ותרגיל ברמה 50 הוא בעיית מחקר שטרם זכתה לפתרון מספק. שלושה סימנים נוספים מציינים לקורא שלפניו תרגיל מומלץ, תרגיל הדורש ידע מתמטי, ותרגיל הדורש מתמטיקה גבוהה.
לעיתים מלווה ספר הלימוד במדריך למורה, ובו פתרונות לכל התרגילים שבספר הלימוד.
ישנם ספרי לימוד המיועדים לכתיבה בתוכם, בעוד ספרים אחרים כוללים שאלות ותרגילים שיש לפתור במחברת.
חוברת עבודה היא שם לספר לימוד לבתי הספר שכולל רק תרגילים לפתרון, ובדרך כלל הרבה כאלה, אותם יש לפתור בגוף הספר. מטרת חוברת העבודה היא לתרגל את החומר ובעיקר מיומנויות טכניות (בעיקר קריאה וכתיבה ומתמטיקה) והיא מהווה לרוב כלי עזר למורה.
היסטוריה
עריכהרישומים היסטוריים מלמדים כי ספרי הלימוד (Textbooks) היו קיימים כל עוד היו קיימות מערכות של כתיבה ובתי ספר מסוג זה או אחר. קיימות עדויות על ספרי לימוד ביוון העתיקה, רומא העתיקה, סין, מצרים העתיקה ועוד. עד להמצאת הדפוס במאה ה-15, הספר הופיע בצורות שונות כגון לוחות חימר, מגילות, קלף ופפירוס, והיה זמין למיעוט של אנשים, בדרך כלל המלומדים והמיוחסים[2].
ספרי לימוד נכתבו כבר ביוון העתיקה. שורשיו של ספר הלימוד המודרני במהפכת הדפוס. כבר יוהאן גוטנברג הדפיס ספר לימוד בשם Ars Minor, ללימוד הדקדוק הלטיני.
ספרי לימוד ראשונים שימשו מדריכים ומורים כעזר לימוד, וכן שימשו אוטודידקטים. תנועת הפילנתרופיניזם שצמחה בתקופת הנאורות בגרמניה (החל משנות ה-70 של המאה ה-18) שמה דגש על ספרי לימוד קריאים ונגישים, עשירים בהמחשות ואיורים (כגון מפות ודיאגרמות), תמונות (בעלי חיים, צמחים, מכשירים וכדומה) והצעות לעבודה דיאלוגית בכיתה. הנהגת חינוך חובה, ובעקבותיו התרחבותה של מערכת בתי הספר, הביאו להדפסתם של ספרי לימוד רבים שנועדו לילדים. במאה ה-19 הפכו ספרי לימוד לאמצעי הוראה עיקרי.
התפתחות המחשוב והאינטרנט הביאה להפצתם של ספרי לימוד שאינם מודפסים על נייר, אלא כקבצים אלקטרוניים, בפורמט PDF, HTML וכדומה.
הוצאה לאור של ספרי לימוד היא ענף התמחות ייחודי בתחום ההוצאה לאור, ורק מעטים מבין המו"לים עוסקים בו. בנוסף למו"לים עסקיים, פעילים בתחום זה גם גופי חינוך, כגון משרד החינוך ואוניברסיטאות. בישראל האוניברסיטה הפתוחה פעילה במיוחד בהוצאה לאור של ספרי לימוד, משום שלספר הלימוד מקום מרכזי ביותר בשיטת ההוראה של אוניברסיטה זו.
שימוש
עריכהמידת השימוש בספרי לימוד משתנה בין מדינות, בתי ספר ומורים. במבחן TIMSS של 2011 דווחו מורים של כ-75% מהתלמידים על השימוש בספרי לימוד במתמטיקה כבסיס להוראה בכיתה ד', וכ-21% דיווחו על שימוש בספרי לימוד כאמצעי עזר. כ-46% דיווח על חוברות עבודה או דפי עבודה כבסיס להוראה וכ-53% כאמצעי עזר. כן דווחו מורים של כ-77% מהתלמידים על השימוש בספרי לימוד במתמטיקה כבסיס להוראה בכיתה ח', וכ-34% על חוברות עבודה או דפי עבודה כבסיס להוראה. אולם המספרים משתנים מאוד בין מדינות. בין השאר במדינות ארמניה, קוריאה, ליטא, גאורגיה, איראן, נורווגיה וטאיוואן דיווחו מורים של מעל 90% מהתלמידים בכיתות ד' ובכיתות ח' על שימוש בספרי לימוד כבסיס להוראה. לעומת זאת, באוסטרליה, אנגליה, ניו זילנד וארצות הברית נרשמו שיעורים נמוכים של שימוש בספרי לימוד כבסיס להוראה[3].
בלימודים אקדמיים ספרי הלימוד משמשים את הסטודנטים (שבדרך כלל שואלים אותם מהספרייה ורק לעיתים רחוקות קונים אותם), אך גם את המרצים: בעיקר להכנת מערכי שיעור, הרצאות, דוגמאות לתרגילים פתורים ולעיתים קרובות לוקחים מהם תרגילים לעבודות הבית. רבים מהקורסים מתבססים על ספרי לימוד וחלקם עוקבים אחרי ספר לימוד יחיד. אי לכך, ספרי לימוד אקדמיים כוללים חומר תאורטי, כולל הוכחות ופיתוחים מתמטיים, ובסוף כל פרק תרגילים ברמות קושי שונות (לעיתים עם פתרון בסוף הספר ולעיתים ללא פתרון בכלל).
הפצת ספרי לימוד
עריכהקנייה ומכירה של ספרי לימוד משומשים
עריכהספר לימוד משמש את התלמיד במהלך שנת הלימודים שלה נועד, ובדרך כלל הופך למיותר בסוף שנת הלימודים. עקב כך נפוץ מאוד המסחר בספרי לימוד משומשים, ישירות בין תלמיד מוכר לתלמיד קונה, או באמצעות חנות המתמחה בכך. מובן שמחירו של ספר לימוד משומש נמוך במידה ניכרת מזה של ספר לימוד חדש.
מסחר בספרי לימוד משומשים פוגע בהכנסותיהם של המו"לים והמחברים, ואלה פועלים בשתי דרכים לצמצומו:
- מתן תרגילים שפתרונם נכתב בגוף הספר, כך שהספר המשומש אינו ראוי לשימוש חוזר.
- הוצאת מהדורה חדשה, ההופכת את ספרי הלימוד שבמחזור לחסרי תועלת. ביוני 2008 אישרה הכנסת תיקון לחוק חינוך ממלכתי, ובו נקבע כי "לא יוחלף ספר לימוד שנקבע כספר לימוד במוסד חינוך, במשך חמש שנות לימודים מיום שנקבע", אלא בנסיבות מיוחדות[4].
השאלת ספרי לימוד
עריכהלעיתים בונים בתי ספר תוכנית להשאלת ספרי לימוד לתלמידיהם, על מנת להוזיל את עלויות הלימוד. בשנת 2000 נחקק בישראל חוק השאלת ספרי לימוד, תשס"א–2000, המסדיר את הפעלתן של תוכניות להשאלת ספרי לימוד בבתי ספר בישראל. כניסתו לתוקף של חוק זה נדחתה פעמים אחדות בחוקי ההסדרים, והמועד הנוכחי של כניסתו לתוקף הוא שנת הלימודים ה'תשע"א.
מיזמים לספרי לימוד פתוחים
עריכהבמסגרת האינטרנט מתקיימים מיזמים לספרי לימוד פתוחים, כאלה שהגישה אליהם חופשית, ללא תשלום.
- במסגרת מיזמי קרן ויקימדיה פועל מיזם ויקיספר ליצירת ספרי לימוד פתוחים.
- האוניברסיטה הפתוחה פתחה לציבור עשרות ספרי לימוד שלה, במסגרת מיזם פא"ר.
- כמעט בכל אתר בו ניתן להוריד, לצפות או לרכוש ספרים אלקטרוניים ישנם גם ספרי לימוד.
הסדרת הפיקוח על ספרי לימוד בישראל
עריכה
עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 לא היה בישראל פיקוח מרכזי על ספרי לימוד לבתי הספר היסודיים והתיכוניים. היו אז שהעלו טענות על רמה לא נאותה וחוסר עדכון של הספרים[5]. כן היו תלונות על מחירם של הספרים, שנבע, בין השאר, ממחסור בנייר ומעלויותיו הגבוהות של המכס שהוטל על יבוא הנייר להדפסת ספרים. מחירי הספרים האמירו, והתבטאו באגרות החינוך העירוניות הגבוהות שנגבו מההורים לשם מימונם[6][7].
כבר בדצמבר 1945 הועלתה יוזמה בת"א להקמת הוצאה עירונית של ספרי לימוד שתקפיד על סטנדרטיים מקצועיים. ההצעה ככל הנראה לא יצאה אל הפועל. יוזמה מקומית דומה צמחה במגזר הערבי באוגוסט 1953: פתיחת קרן קבועה להוצאת ספרי לימוד חדשים בשפה הערבית, אותה יממנו כל המורים הערביים מעכו והגליל המערבי בתשלום חודשי של לירה אחת.
ב-1956 עם קביעת תוכנית לימודים חדשה לבתי הספר היסודיים, הוחל גם בפיקוח מימסדי על תחום פרוץ זה. לצורך זה הוקמה ועדה מיוחדת מטעם משרד החינוך, שתפקידה לאשר את ספרי הלימוד המוצעים, ולפקח על תוכניהם[8]. משרד החינוך הסכים שגם להבא ימשיכו המו"לים הפרטיים בהוצאת ספרי הלימוד, אך רק מתוך פיקוח הדוק מצידה.
גם לאחר הסדרת הפיקוח, היו טענות על ליקויים, למשל במידת התאמתם לקהל היעד הצעיר. מקראות הלימוד הנפוצות נטו ללשון מנופחת ותכנים מופשטים שלא התאימו לרמתם הלשונית ומטענם הקוגניטיבי של התלמידים[9].
ב-1968 החל משרד החינוך בבדיקה מחודשת של ספרי הלימוד הנפוצים בבתי הספר, ובקביעת הנחיות פדגוגיות לגבי השינויים הדרושים בספרי הלימוד במקצועות השונים. המשרד הודיע שהוא עובר לפיתוח ועדכון שיטתיים של ספרי הלימוד באמצעות מוסדות קבע מיוחדים כמו "היחידה להכנת תוכניות לימודים" במשרד החינוך[10][11].
ב-1999 פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור על משרד החינוך, ובו קבע שרק מקצת ספרי הלימוד עוברים את תהליכי הפיקוח הרשמיים. שתי ברירות הותיר מבקר המדינה בידי המשרד: ליצור דפוסי בדיקה ראויים, או לבחון מחדש את מדיניותו, האוסרת על בתי ספר להשתמש בספרים לא מאושרים. בשנת 2000 החליט שר החינוך, יוסי שריד, להסיר את הפיקוח על ספרי הלימוד, וב-2002 חזר בו מהחלטתו[12].
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- רוני בר-נתן, השאלת ספרי לימוד, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 28 ביוני 2004
- רותם סלע, שוק ספרי הלימוד: מכונת מזומנים פדגוגית, באתר nrg, 22 ביולי 2011
- רותי לוי, כך משלמים ההורים מאות שקלים מיותרים בשנה על ספרי לימוד, באתר TheMarker, 3 באוגוסט 2011
דורון קורן, כמה השכלה יש ב–3,436 ספרי לימוד, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2015
ספרי לימוד, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ בג"ץ 5146/15 אברהם חדד נ' משרד החינוך, פסקה 4
- ^ Encyclopedia of Education, TEXTBOOKS, https://www.encyclopedia.com/, 04/12/2019
- ^ TIMSS 2011 INTERNATIONAL RESULTS IN MATHEMATICS, CHAPTER 8, page 392
- ^ אמנון מרנדה, הכנסת אישרה: ספרי לימוד לא יוחלפו 5 שנים, באתר ynet, 3 ביוני 2008
- ^ "ספרי הלימוד בעוכרי ספרותנו", "הארץ", 28 באוקטובר 1949
- ^ הזכות העירונית להטיל אגרת חינוך התקבלה יחד עם חוק לימוד חובה שאושר ב-1949 בכנסת
- ^ "ועדת הספר העברי" שהתכנסה ב-1953 המליצה לממשלה לבטל גביית מכס זה. ההצעה לא התקבלה. ועדת השרים הכלכליים העדיפה במקום זאת להקציב סובסידיות לספרי הלימוד העבריים, וכינסה ועדה נוספת לשם כך. בפועל ניתנו הנחות במכס המוטל על יבוא נייר להדפסת ספרי לימוד
- ^ "ועדת פיקוח על ספרי לימוד", "הארץ", 19 באוקטובר 1956
- ^ י. אבי-ניצה, "ספרי הלימוד מכשלה גדולה", "הארץ", 2 בנובמבר 1959
- ^ "משרד החינוך יבדוק את ספרי הלימוד", "הארץ", 9 ביוני 1968
- ^ מוסדות נוספים עימם החל לעבוד משרד החינוך: "המרכז הישראלי להוראת מדעי הטבע", המשותף למשרד החינוך, לאוניברסיטה העברית ולמכון ויצמן, "המכון להוראת האנגלית" באוניברסיטת תל אביב
- ^ סער ראלי, "הפיקוח על ספרי הלימוד חוזר, למרות שנכשל בעבר", "הארץ", 23 באוגוסט 2001