איוואן קונייב

איוואן סטפנוביץ' קונייב
Иван Степанович Конев
	איוואן קונייב
	איוואן קונייב
לידה	28 בדצמבר 1897; לודינו, האימפריה הרוסית
פטירה	21 במאי 1973 (בגיל 75); מוסקבה, ברית המועצות
מקום קבורה	בית הקברות של חומת הקרמלין
מדינה	ברית המועצות
השכלה	אקדמיית פרונזה
השתייכות	הצבא האדום
תקופת הפעילות	1916–1962 (כ־46 שנים)
דרגה	מרשל ברית המועצות
תפקידים בשירות
	מפקד דיוויזיית הרובאים ה-37 ; מפקד דיוויזיית הרובאים ה-2 ; מפקד ארמיית הדגל האדום השנייה ; מפקד המחוז הצבאי טרנס באיקל ; מפקד המחוז הצבאי צפון קווקז ; מפקד הארמייה ה-19 ; מפקד החזית המערבית ; מפקד חזית קלינין ; מפקד החזית המערבית ; מפקד החזית הצפון-מערבית ; מפקד חזית הערבה ; מפקד החזית האוקראינית השנייה ; מפקד החזית האוקראינית הראשונה ; מפקד כוח הכיבוש הסובייטי באוסטריה ; מפקד כוחות היבשה של צבא ברית המועצות ; מפקד מחוז צבאי מערב אוקראינה ; מפקד כוחות ברית ורשה ; מפקד הכוחות הסובייטים בגרמניה המזרחית
פעולות ומבצעים
	מלחמת העולם הראשונה ; מלחמת האזרחים ברוסיה ; מלחמת העולם השנייה
עיטורים
	גיבור ברית המועצות (פעמיים) ; עיטור לנין (פעמיים); הדגל האדום (פעמיים); סובורוב דרגה 1 (פעמיים); קוטוזוב דרגה 1 (פעמיים); עיטור הכוכב האדום ; אביר מפקד במסדר האמבט

איוואן סטפנוביץ' קונייב (ברוסית: Иван Степанович Конев;‏ 28 בדצמבר 1897 - 21 במאי 1973) היה מרשל ברית המועצות ואחד המצביאים הבולטים והמוכשרים ביותר של הצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השנייה. שימש כמפקד עליון של כוחות ברית ורשה בשנים 1955–1960.

ביוגרפיה

קונייב נולד בכפר לודיינו (Лодейно) במחוז קירוב שבמרכז רוסיה למשפחת איכרים. לאחר סיום בית ספר יסודי עבד כחוטב עצים. בשנת 1916 גויס לצבא הצאר, ולאחר סיום קורס תותחנים נשלח לחזית. בשנת 1918, לאחר שרוסיה חתמה על הסכם הפסקת הלחימה עם גרמניה, שוחרר מהצבא. באותה שנה התנדב לצבא האדום. במהלך מלחמת האזרחים לחם באזור סיביר והמזרח הרחוק כנגד כוחות הצבא הלבן - תחילה כקומיסר רכבת משוריינת ולאחר מכן כקומיסר באוגדה של חיל רגלים. בשנת 1921 השתתף בדיכוי מרד קרונשטאדט. לאחר תום המלחמה נשאר בשירות קבע, ובכך היווה מקרה נדיר בו קומיסר, תפקיד שהוא בעיקרו פוליטי, הופך לאיש צבא מקצועי. שירת בתפקיד מפקד רגימנט ולאחר מכן קודם לתפקיד סגן מפקד דיוויזיה. בשנים 1932–1934 למד באקדמיה צבאית של המטה הכללי במוסקבה. לאחר סיום האקדמיה מונה למפקד דיוויזיית הרובאים ה-37, וב-1937 מונה למפקד דיוויזיית הרובאים ה-2. ביולי 1938 מונה למפקד ארמיית הדגל האדום השנייה במזרח הרחוק. ביוני 1940 מונה למפקד המחוז הצבאי טרנס באיקל, ובינואר 1941 מונה למפקד המחוז הצבאי צפון קווקז.

מלחמת העולם השנייה

לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 מונה למפקד הארמייה ה-19, עמה לחם באזור סמולנסק, וסייע לבלום את ההתקדמות הגרמנית לכיוון מוסקבה במסגרת קרב סמולנסק. בספטמבר 1941 מונה למפקד החזית המערבית. מרבית כוחות החזית כותרו והושמדו על ידי הצבא הגרמני באזור ויאזמה בראשית אוקטובר 1941, במסגרת מבצע טייפון. בעקבות כישלון זה הודח קונייב מהפיקוד על החזית וכמעט ונשפט על ידי בית דין צבאי (מה שקרוב לוודאי היה נגמר בהוצאה להורג, בדומה לאופן בו סיים את חייו קודמו בתפקיד, גנרל פבלוב). רק התערבותו של גיאורגי ז'וקוב, ששימש באותה עת כמפקד כוחות הצבא האדום במרחב מוסקבה, מנעה מסטלין להוציא אותו להורג.

באוקטובר 1941 מונה קונייב כמפקד חזית קלינין, שכוחותיה הגנו על מוסקבה מכיוון צפון מזרח. בתפקיד זה הצטיין, כאשר הכוח שבפיקודו הצליח להאט ולבלום את ההתקדמות הגרמנית, ולאחר מכן לבצע התקפת נגד מוצלחת, במהלכה שוחררה העיר קלינין. באוגוסט 1942 מונה קונייב שוב למפקד החזית המערבית, וכוחותיו ערכו מספר מתקפות כושלת על האגף הדרומי של מבלט רז'ב הגרמני, במהלכן ספגו אבדות כבדות. במרץ 1943 מונה קונייב למפקד החזית הצפון-מערבית.

במהלך קרב קורסק פיקד קונייב על חזית הערבה (במסגרתה רוכזו כוחות העתודה, שנועדו לשמש כדרג אופרטיבי שני לכוחות הסובייטיים שהגנו על בליטת קורסק). מרבית כוחות החזית הופנו לסייע בבלימת ההתקפה הגרמנית על האגף הדרומי של הבליטה. הם הצליחו לבלום את ההתקדמות הגרמנית, ולאחר מכן השתתפו במתקפת הנגד הסובייטית (מבצע רומיאנצב), במסגרתה שוחררו הערים בלגורוד וחרקוב מידי הגרמנים. החל מספטמבר 1943 פתחו כוחות החזית במתקפה נוספת, במהלכה הגיעו עד לנהר הדנייפר, צלחו אותו, והקימו ראש גשר גדול בגדה המערבית של הנהר, במסגרת קרב דנייפר.

בינואר - פברואר 1944 הצליחו כוחות החזית האוקראינית השנייה בפיקודו של קונייב ביחד עם הכוחות של החזית האוקראינית הראשונה (בפיקודו של ניקולאי ואטוטין), לכתר ולהשמיד מספר דיוויזיות גרמניות מקבוצת ארמיות דרום באזור צ'רקסי, במסגרת קרב קורסון-צ'רקאסי. בעקבות הצלחת המבצע הועלה קונייב לדרגת מרשל ברית המועצות. בראשית מרס 1944 פתחו כוחות החזית במתקפה חדשה באזור העיר אומן, ותוך מספר שבועות חצו את גבולות ברית המועצות, וחדרו לשטח רומניה, לאחר שהביסו את הארמייה הגרמנית השמינית.

במאי 1944 קיבל קונייב את הפיקוד על החזית האוקראינית הראשונה, וביולי 1944 פתחו כוחותיו במתקפה גדולה בצפון-מערב אוקראינה ובמזרח פולין (מבצע לבוב-סנדומייז'), במקביל למתקפה הסובייטית הגדולה, שנערכה בשטח בלארוסיה (מבצע בגרטיון). הם חדרו לתחומי פולין הכבושה, צלחו את נהר הויסלה באזור סנדומייז', והצליחו לתפוס ראש גשר בגדה המערבית של הנהר ולהחזיק בו, למרות התקפות נגד גרמניות עזות.

בינואר 1945 חידשו כוחות החזית האוקראינית השנייה, בפיקודו של קונייב, את המתקפה בשטח פולין, מראש הגשר שלהם מעבר לוויסלה, במסגרת מבצע ויסלה-אודר, שחררו את החלק הדרומי של פולין, והגיעו לנהר נייסה, לאחר שכבשו את שלזיה. בשלב הסיום של המלחמה, פיקד קונייב על החזית האוקראינית הראשונה, אשר ביחד עם החזית הבלארוסית הראשונה בפיקודו של המרשל ז'וקוב, השתתפה בכיבוש ברלין. במקביל השתתפו הכוחות, שפעלו באגף הדרומי של החזית, בכיבוש החלק הדרומי של גרמניה המזרחית, ובשחרור צ'כוסלובקיה מידי הגרמנים, במסגרת הקרב על פראג.

לאחר המלחמה

בשנים 1945–1946 פיקד קונייב על כוח הכיבוש הסובייטי שהוצב באוסטריה, לאחר מכן היה מפקד כוחות היבשה של צבא ברית המועצות. בשנים 1951–1955 היה מפקד מחוז צבאי במערב אוקראינה (אזור הרי הקרפטים).

בשנת 1955 מונה למפקד עליון של כוחות ברית ורשה. בשנת 1956 פיקד על הכוחות של הצבא שדיכאו את המרד ההונגרי.

בשנים 1960–1962 פיקד על הכוחות הסובייטים בגרמניה המזרחית. בשנת 1962 פרש למעשה משירות צבאי פעיל.

מרשל איוואן קונייב נפטר במוסקבה בשנת 1973 ונקבר בחומת הקרמלין.

במהלך שירותו הצבאי עוטר בעיטורים סובייטים רבים, פעמיים הוענק לו תואר גיבור ברית המועצות. כמו כן עוטר בעיטורים של מדינות זרות - צ'כוסלובקיה, מונגוליה, פולין, ארצות הברית ובריטניה.

חייו הפרטיים

בשנת 1922 התחתן עם אנה וולושינה. מנישואין אלו נולדו שני ילדים- בת מאיה ובן גליי. במהלך מלחמת העולם השנייה ניהל קונייב רומן עם אחת מפקודיו, שהייתה צעירה ממנו ב25 שנה. בעקבות כך התגרש מאשתו הראשונה והתחתן עם המאהבת שלו. מנישואין אלו נולדה בתו נטליה, לימים פרופסור לבלשנות באוניברסיטה צבאית של משרד ההגנה הרוסי. כתבה שני ספרים אודות חייו של אביה.