גרמניה המערבית
| |||
 | |||
| מוטו לאומי |
"Einigkeit und Recht und Freiheit" ("אחדות וצדק וחירות") | ||
|---|---|---|---|
| המנון לאומי |
שיר הגרמנים (בית שלישי בלבד) | ||
| ממשל | |||
| משטר | רפובליקה פדרלית חוקתית ודמוקרטיה פרלמנטרית | ||
| ראש המדינה | נשיא | ||
| נשיא |
| ||
| ראש הרשות המבצעת | קנצלר | ||
| קנצלר |
| ||
| שפה נפוצה | גרמנית | ||
| עיר בירה | בון | ||
| רשות מחוקקת | |||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| העיר הגדולה ביותר | המבורג | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | חלוקת גרמניה | ||
| הקמה | 23 במאי 1949 | ||
| פירוק | איחוד גרמניה | ||
| פירוק | 3 באוקטובר 1990 | ||
| ישות קודמת |
 שטחי בעלות הברית בגרמניה  מדינת החסות של הסאר | ||
| ישות יורשת |
 גרמניה | ||
| שטח בעבר | 248,717 קמ"ר (נכון ל־1990) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 63,000,000 (נכון ל־1990) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | מארק גרמני (DM) | ||
| שונות | |||
| סיומת אינטרנט | .de | ||
| קידומת בין־לאומית | +49 | ||
גרמניה המערבית (או הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, בגרמנית: Bundesrepublik Deutschland) הייתה מדינה היסטורית שהתקיימה בשנים 1949–1990. בתום מלחמת העולם השנייה נותרה אירופה מחולקת: מזרחה היה נתון לשליטת ברית המועצות, ומערבה היה נתון לשליטת בריטניה, צרפת וארצות הברית. הכוחות הסובייטים לא יצאו מהחלק שכבשו בגרמניה, וכך חולקו גרמניה וברלין לשניים, ובחלק המזרחי, שנכבש על ידי ברית המועצות הוקמה מדינה קומוניסטית. ב-9 בנובמבר 1989 נפלה חומת ברלין. בעקבות אירוע זה התרחשה סדרת אירועים שבעטיים גרמניה המזרחית לא יכלה להמשיך להתקיים ולמעשה הובלעה לשטחי גרמניה המערבית. מאז קיימת גרמניה כפי שהיא מוכרת כיום.
הרפובליקה הפדרלית של גרמניה הורכבה מ-11 מדינות שנוצרו מתוך אזורי הכיבוש המערביים שהיו בשליטת ארצות הברית, בריטניה וצרפת. העיר בּוֹן הייתה עיר הבירה של גרמניה המערבית.
פיצול גרמניה לשני חלקים סימל את חלוקת אירופה לגוש המזרחי והגוש המערבי (בדומה למדינות מחולקות אחרות כמו צפון וייטנאם וודרום וייטנאם או קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית). התרבות של גרמניה המערבית הושפעה רבות מהתרבות באירופה המערבית ובצפון אמריקה של אותה תקופה. הדבר ניכר בסופו של דבר בהבדלים משמעותיים שניתן היה לראות בתרבות המדינות לאחר 40 שנות הפרדה. הן בגרמניה המזרחית והן בגרמניה המערבית עקבו אחר שבילים מסורתיים של התרבות הגרמנית הישנה, אך בכל צד התרבות הגרמנית התפתחה במנותק, המערב בהשפעת הגוש הקפיטליסטי והמזרח בהשפעת הגוש הקומוניסטי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה |
לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, מנהיגי ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה (סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל; בהתאמה) ערכו את ועידת יאלטה, שנועדה למצוא פתרון לבעיית חלוקת השטחים ואזורי ההשפעה בין המדינות המנצחות. בוועידה סוכם כי גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש – צרפת, בריטניה וארצות הברית במערב וברית המועצות במזרח. עוד הוסכם לחסל את כוחה הצבאי של גרמניה, לעקור בה את הנאציזם ולהביא את מנהיגיה בפני בית דין בינלאומי; בוועידה לא הייתה כל כוונה לפצל את גרמניה, אלא לייעד את אזורי הממשל של בעלות הברית.
שטחים גרמניים לשעבר ממזרח הנהרות אודר ונייסה הושמו תחת הממשלה הפולנית, ומיליוני גרמנים גורשו משם במטרה להחליפם בפולנים. בשנים 1946 – 1949 שלושת אזורי הכיבוש הראשונים מוזגו בהדרגה: הבריטיים, האמריקאיים והצרפתיים. במקביל, הוקמו מדינות חדשות באזורי הכיבוש שכן בעידן הנאצי המדינות הואחדו. ב-1949, עם החמרתה של המלחמה הקרה, שתי המדינות הגרמניות שהיו כבושות בידי בעלות הברית, נודעו בעולם בתור גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית.
הקמת הרפובליקה הפדרלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם כישלון כינוס שרי החוץ בלונדון בדצמבר 1947 הפכה התהום שבין בעלות הברית המערביות וברית המועצות לבלתי ניתנת לגישור. בחודשים פברואר ומרץ 1948 התנהל בלונדון "כינוס שש המעצמות" בהשתתפות ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, צרפת, הולנד, בלגיה ולוקסמבורג, אשר דן בהקמת מדינה מערב-גרמנית ובהקמת ברית בריסל, שמטרתו שמירת האינטרסים המערביים אל מול שאפתנותה של ברית המועצות. במחאה על החלטות הכינוס פרש הנציג הסובייטי ב-20 במרץ מוועדת הפיקוח של בעלות הברית, וזו באה למעשה אל קיצה. במרץ 1948 החל לודוויג ארהרד את הקריירה שלו כראש המנהלה הכלכלית של האזור המשותף הבריטי-אמריקני. באותו החודש הוקם גם "בנק הארצות הגרמניות", לימים הבנק הפדרלי של גרמניה.
עם הרפורמה במטבע ב-20 ביוני 1948, שבה השתתפה גם מערב ברלין, החל מסתמן "הנס הכלכלי" הגרמני, אשר ביחד עם השקתו של המרק הגרמני (D-Mark) הביא להיעלמותו ההדרגתית של השוק השחור. ב-24 ביוני 1948 הטילה ברית המועצות את הסגר על ברלין, ובתגובה חנכו בעלות הברית המערביות ב-26 ביוני את הרכבת האווירית לברלין.
ב-1 ביולי 1948 מסרו המושלים הצבאיים מטעם צרפת, הממלכה המאוחדת וארצות הברית לראשי מדינות-המחוז המערביות את מסמכי פרנקפורט, שבהם פירטו את עקרונותיהם להקמת מדינה גרמנית. בתגובה התכנסו ראשי מדינות-המחוז וניסחו את החלטות קובלנץ, לפיהן חבריה של אספה מכוננת ייבחרו מתוך בתי הנבחרים של מדינות-המחוז ולא במישרין. בין ה-10 באוגוסט ל-23 באוגוסט 1948 הכין "כנס החוקה בהרנכימזה" את האספה המכוננת.
ב-1 בספטמבר 1948 התאספה "המועצה הפרלנטרית" בראשה קונראד אדנאואר ולצידו תיאודור הויס בבון (שנכללה באזור כיבוש הבריטי)[1] וניסחה, בחודשים שלאחר מכן, את חוקת גרמניה. מול מנסחי החוקה עמדה קריסת רפובליקת ויימר והצורך להגן על הרפובליקה החדשה מאפשרות קריסה נוספת[1].
באפריל 1949 החליטו שלוש המעצמות המערביות על מיסוד הכיבוש הצבאי באמצעות "תקנת הכיבוש". שטחה של גרמניה המערבית אוחד לכדי "תלת-אזור". ב-8 במאי 1949 הגישו נציגי המועצה הפרלמנטרית את הצעת החוקה. ב-10 במאי נדונה שאלת בירת גרמניה, והוכרעה לטובת בון. המועמדות האחרות היו קאסל, פרנקפורט ושטוטגרט. ב-12 במאי הסירה ברית המועצות את המצור על ברלין.
החוקה התקבלה על ידי המעצמות הכובשות ועל ידי בתי הנבחרים של מדינות המחוז בלא שנערך משאל עם. בין מדינות המחוז הייתה מחלוקת עמוקה על אופן הריכוז השלטוני, ובהשפעת בעלות הברית נקבעה שיטה פדרלית[1]. עם זאת, בוואריה הסתייגה בשל ביקורתה על החוסר פדרליזם חזר יותר בנוסח החוקה (בוואריה אף שאפה לקבלת אוטונומיה)[1], ועם זאת קיבלה על עצמה את תוקף החוקה. למרות ניסיון העבר ברפובליקת ויימאר לא הכילה החוקה התייחסות לאחוז החסימה. רק בשנת 1961 קיבל הבונדסטאג אחוז חסימה של 5%. עם ההכרזה על החוקה ב-23 במאי נכנסה זו לתוקף למחרת, 24 במאי 1949: קמה הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
פוליטיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאורך השנים החיים הפוליטיים בגרמניה המערבית היו יציבים ומסודרים. בתחילה תקופת קונראד אדנאואר (1949–1963) אשר הוחלף על ידי לודוויג ארהארד (1966–1963) אשר בתורו הוחלף על ידי קורט קיזינגר (1969–1966). כל הממשלות בשנים 1949–1966 הורכבו על ידי מפלגת ה-CDU ומפלגת האחות שלה ה-CSU, לעיתים לבדן ולעיתים בקואליציה משותפת עם מפלגת ה-FDP או בשותפות עם מפלגות ימין אחרות.
ה"קואלציה הגדולה" של קורט קיזינגר בשנים 1969–1966) הייתה שותפות של שתי המפלגות הגדולות בגרמניה המערבית ה-CDU וה-CSU, לבין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ה-SPD. קואליציה זו הניבה למפלגות השלטון רוב של שני שלישים מן קולות הבוחרים, רוב אשר נתן להן מעמד של הנהגת חירום, ואפשר להן לבצע שינויים בזכויות חוקתיות בסיסיות, כגון חוק שנוי במחלוקת אשר מגביל את חופש התנועה במקרה של מצב חירום במדינה. במקביל להעברתם של חוקים אלו החלה התנגדות עזה להם בציבור, במיוחד במפלגת ה-FDP, בקרב הסטודנטים ומחאתם העולה מרד הסטודנטים בגרמניה, קבוצה אשר כינתה עצמה "Notstand der Demokratie" פירוש: דמוקרטיה במצב חירום) ובאיגודים המקצועיים. הפגנות ומחאות החלו להתרבות כאשר בשיאן נורה בראשו סטודנט על ידי שוטר בשנת 1967. העיתונות ובמיוחד הצהובון בילד צייטונג השיקו קמפיין נרחב נגד המפגינים ובשנת 1968 אירע ניסיון התנקשות באחד ממנהיגי איגוד הסטודנטים הסוציאליסטיים הגרמנים רודי דוצ'קה.
בניסיון להתמודד עם העבר הנאצי הפכו בשנות ה-60 הסביבתנות והאנטי לאומיות לערכי יסוד בקרב אנשי השמאל בגרמניה המערבית. כתוצאה מכך, בשנת 1979 השיגו הירוקים חמישה אחוזים מן קולות הבוחרים, המינימום הנדרש על מנת להיכנס לפרלמנט במדינת ברמן, ועם הקמתה של המפלגה הלאומית בשנת 1980 התפתחה אחת התנועות הירוקות המוצלחות מבחינה פוליטית בעולם.
בבחירות 1969 זכתה מפלגת ה-SPD במספיק קולות כדי להקים ממשלת קואליציה יחד עם מפלגת ה-FDP. מנהיג מפלגת ה-SPD הקנצלר וילי ברנדט נשאר בתפקיד ראש המדינה עד להתפטרותו במאי 1974, על רקע פרשיית הריגול של עוזרו האישי גינתר גיום, שנחשד במכירת סודות מדינה לגורמים שונים בגרמניה המזרחית. מחליפו בתפקיד היה שר האוצר הלמוט שמידט (SPD) אשר הקים ממשלה חדשה והמשיך את קואליציית מפלגות SPD\FDP. שמידט, אשר היה תומך נלהב של הקהילה האירופית (EC) והברית האטלנטית, הדגיש את מחויבותו ל"איחוד הפוליטי של אירופה בשיתוף עם ארצות הברית" כהגדרתו. כיהן כקנצלר גרמניה המערבית החל משנת 1974 עד לשנת 1982.
במהלך סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 החלו להשתנות השקפות עולמן של מפלגות ה-SPD וה-FDP. באוקטובר 1982 מפלגת ה-FDP חברה למפלגות CDU\CSU כדי לבחור את הלמוט קוהל יו"ר מפלגת ה-CDU לתפקיד הקנצלר על ידי הצבעת אי אמון בממשלה. בבחירות הכלליות שנערכו במרץ 1983 השיג קוהל רוב איתן הן לממשלה והן למפלגת ה-CDU. מפלגות ה-CDU/CSU כמעט והשיגו רוב מוחלט בבונדסטאג למעט מפלגת הירוקים אשר השיגה 5.6 אחוזים מן הקולות. בינואר 1987 ממשלת קוהל נבחרה שוב, אך מפלגת ה-FDP ומפלגת הירוקים השיגו קולות נוספים והתרחבו על חשבונן של המפלגות הגדולות.
תרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
אחד ממאפיני התרבות החזקים שהתפתחו בגרמניה המערבית היה פיתוח הכדורגל והשקעה בענף ספורט זה. השקעה זו הגיעה לשיאה ב-1974, אשר בה אירחה המדינה את גביע העולם בכדורגל וזכתה בו עם ניצחון בגמר על נבחרת הולנד 2-1.
באופן כללי הושפעה התרבות בגרמניה המערבית רבות מהתרבות באירופה המערבית ובצפון אמריקה. בעוד שבגרמניה המזרחית התרבות הושפעה מהתרבות הסובייטית המזרחית, גרמניה המערבית הלכה בדרך המערב.
הדבר ניכר בסופו של דבר בהבדלים משמעותיים שניתן היה לראות בתרבות המדינות לאחר 40 שנה של הפרדה.
אוכלוסייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שנה | אוכלוסייה באלפים |
|---|---|
| 1990 | 63,726 |
| 1989 | 62,679 |
| 1985 | 61,020 |
| 1980 | 61,658 |
| 1975 | 61,645 |
| 1970 | 61,001 |
| 1965 | 59,297 |
| 1960 | 55,958 |
| 1955 | 53,518 |
| 1950 | 50,958 |
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ישי פלג על בסיס ספרו של ג'ורג' פאקר, "שיחה עולמית – גרמניה 1949 : החוקה שאחרי", השילוח, גיליון 15, יוני 2019
- גרמניה המערבית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גרמניה (מערבית), דף שער בספרייה הלאומית
