שבועה (יהדות)

מצוות שבועה בשם ה'
(מקורות עיקריים)

חתן נשבע על הכתובה תחת החופה
מקרא	ספר דברים, פרק י', פסוק כ'
משנה תורה	ספר הפלאה, הלכות שבועות, פרק י"א
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ז' ספר החינוך, מצווה תל"ה

שבועה היא התחייבות טקסית של אדם או אישור ואימות של דבריו. ההתחייבות שבשבועה אינה תלויה בתנאי.

השבועה בתנ"ך

בתנ"ך נראה ששבועה הייתה מנהג מקובל. השבועה נזכרת בתורה בספר במדבר, פרק ל', פסוק ג': "איש כי ידור נדר לה', או הישבע שבועה, לאסור איסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה". מספר פעמים אנו נתקלים בביטוי "חי ה'" בשבועות.

בתנ"ך מוצאים לא רק שבני אדם נשבעים אלא גם האל נשבע. שבועתו של ה' לאברהם, יצחק ויעקב, לתת לזרעם את ארץ ישראל, נזכרת מספר פעמים בתורה. כמו כן, ה' נשבע בעקבות חטא המרגלים כי הבוגרים מגיל 20 באותו מעמד לא יכנסו לארץ ישראל. וכן הוא נשבע שמשה לא יכנס לארץ ישראל, בעקבות מעשיהם של ישראל (ספר דברים, פרק ד', פסוק כ"א).

סיפורי שבועות בתורה

השבועות הראשונות מופיעות אצל אברהם: כאשר הוא נשבע למלך סדום, שהוא לא ייקח שלל מהמלחמה (ספר בראשית, פרק י"ד, פסוק כ"ב). אברהם ואבימלך נשבעו וכרתו ברית ביניהם, תוך מתן תוקף על ידי הצגת שבע כבשים. אירוע זה התקיים בבאר שבע, ועל שם מעמד שבועה זה נקבע שמו - "באר שבע". בהמשך אליעזר עבד אברהם מתבקש להשבע על ידי אברהם כי לא יביא אישה ליצחק מבנות הכנעני אלא מחרן ממשפחת אברהם (ספר בראשית, פרק כ"ד). יעקב מבקש מעשיו להישבע לו על מכירת הבכורה (בראשית, כ"ה, ל"ג). יעקב ולבן כורתים ברית אי לוחמה בגלעד, ויעקב נשבע באלוהי אביו (ספר בראשית, פרק ל"א, פסוק נ"ג). יוסף נשבע לאביו יעקב שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ ישראל בקברי אבותיו (בראשית, מ"ז, ל"א) ובדומה יוסף משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל כאשר הם יצאו מארץ מצרים (ספר בראשית, פרק נ', פסוק כ"ה).

סיפורי שבועות בנ"ך

כאשר ישראל נכנסים לארץ הם נשבעים לכרות ברית שלום עם הגבעונים. לאחר שהתברר כי הגבעונים רימו אותם ולא באו מארץ רחוקה כפי שסיפרו, מסופר כי ישראל לא יכלו להפר את הברית והשבועה שנשבעו בשם ה', ולכן כעונש הפכו אותם לחוטבי עצים ושואבי מים. יהושע נשבע שבועה נוספת שבה הוא מקלל את האיש שיבנה את יריחו מחדש (ספר יהושע, פרק ו', פסוק כ"ו). מאוחר יותר שאול המלך נשבע לבנו יהונתן כי לא יהרוג את דוד. והוא משתמש בביטוי "חי ה'". שבועה שהוא מפר אותה מאוחר יותר, כאשר הוא מנסה להורגו בכל זאת. (ספר שמואל א', פרק י"ט, פסוק ו'), גם אצל בעלת האוב שאול משתמש בביטוי "חי ה'", ונשבע שלא יקרה לה רע (ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק י'). גם דוד נשבע מספר פעמים: לשאול שלא ישמיד את צאצאיו. לא לאכול ביום שבו נרצח אבנר בן נר כסימן לאבלותו הרבה, לשמעי אויבו שהוא לא ימיתהו, ולבת שבע שיעתר לבקשתה כי שלמה ימלוך תחתיו.

עוד מסופר בתנ"ך כי מלך יהודה אסא, כופה על העם להשבע שבועת אמונים לאלוהים כנגד עבודת האלילים שרווחה. והעם נשבע בכל לבבו ורצונו ושמח על כך. בדומה לכך עזרא הסופר משביע את העם לעזוב את הנשים הנוכריות.

שבועה מסוג שונה היא שבועתו של גדליהו בן אחיקם שנבוכדנצר השני, מלך בבל מעמיד בראש ישראל, נשבע לעם שהם יקבלו הגנה מפני העמים שמסביב, אם יכנעו למלך בבל. שבועה נוספת היא השבועה שהמלך צדקיהו נשבע לנביא ירמיהו, לא להרוג אותו ולא למסור אותו בידי אלו שרוצים להורגו, בתמורה לכך שיספר לו את העתיד שצופן לו.

השבועה בהלכה

קיימת מחלוקת בין הראשונים האם השבועה היא מצות עשה (זו היא עמדת הרמב"ם, לפי חלק ממפרשיו), רשות או אפשרות שעדיף להימנע ממנה. לכל הדעות, התורה מצווה להישבע דווקא בשם ה', ושבועה בגורם אחר נחשבת לאיסור. הנשבע לשקר או שעבר על שבועתו מתחייב בעונש מלקות או בקורבן.

ההבדל בין נדר לשבועה

ערך מורחב – נדר

ההבדל הוא שנדר תלוי בתנאי ושבועה אינה תלויה בתנאי. דוגמה לנדר: אם דבר מסוים יקרה או לא יקרה אני מתחייב למשהו מסוים. שבועה לעומת זאת אינה כרוכה בתנאי. התורה אומנם כרכה יחד, באותו פסוק, את איסורי נדר ושבועה, אולם קיים הבדל מהותי ביניהם, כי בעוד שהנדר מוגדר בתלמוד כ"איסור חפצא ( = חפץ)", כלומר שהחפץ הוא זה שנאסר בנדר על הנודר, הרי שהשבועה נחשבת ל"איסור גברא ( = גבר)", כלומר שאיסור השבועה חל על האדם ( = גברא), בעוד שהחפץ הוא חפץ מותר. לדוגמה, אדם הנודר שלא לאכול את לחמו, איסור הנדר חל על הלחם, ולא על האדם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הלחם הוא האסור באכילה. לעומת זאת, בשבועה שלא לאכול לחם, איסור השבועה חל על האדם, ולא על הלחם, ולנודר אסור לאכול מן הלחם כי הוא אסור באכילה מלחם זה. אף על פי שההבדל בין נדר לשבועה נראה כתאורטי בלבד, שהרי בשני המקרים התוצאה היא אותה התוצאה, (בדוגמתנו - שאסור לאכול מן הלחם) ישנה נפקא מינה משמעותית בין נדר לשבועה, במקרה בו ראובן אמר "יהא אסור עלי לחם זה, כאיסור שחל על לחמו של שמעון". אם שמעון אסר את הלחם על עצמו בלשון נדר, הרי שהאיסור חל על הלחם, ולכן נדרו של ראובן חל. אך אם שמעון נשבע שלא לאכול את הלחם, הרי שאין האיסור חל על הלחם, אלא על שמעון, וממילא שבועתו של ראובן לא חלה, שהרי בלחמו של שמעון לא חל שום איסור.

סוגי השבועות

• שבועת ביטוי - שבועה שלא נולדה כתוצאה מדין ודברים שיש לנשבע עם אחרים, אלא שהוא החליט מעצמו להישבע על התחייבות עתידית או על אימות פעולה שכבר נעשתה. השם "ביטוי" נגזר מהפסוק "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב, לכל אשר יבטא האדם בשבועה" (ויקרא, ה', ד'). העובר על שבועת ביטוי או שנשבע לשקר חייב להביא לבית המקדש קורבן עולה ויורד במקרה שבו נשבע בשוגג, ואם נשבע במזיד חייב מלקות.
• שבועת שוא - שבועה זו היא בעצם "שבועת ביטוי" אלא שבשבועה זו ברור מיד בשעת השבועה שהדברים שאומר אינם אמת (=הנשבע על שיש שהוא זהב), או שברור שהם אמת ואין צורך להוכיח אותם וכל שכן להישבע עליהם (=הנשבע על אבן שהיא אבן), או הנשבע על דבר שמן הנמנע לעשותו (=הנשבע שלא יישן 3 ימים), או שנשבע לבטל מצווה (=שלא יניח תפילין). הנשבע "שבועת שוא" בזדון חייב בעונש מלקות.
• שבועת העדות - התובע בשני עדים שיעידו עבורו בבית דין, ונשבעו העדים לשקר שלא ראו דבר. על שבועת העדות חייב קורבן עולה ויורד.
• שבועת הפיקדון - התובע מחברו תביעת ממון וחברו מכחיש ונשבע על כך. אם בדיעבד נודע שנשבע לשקר חייב הנתבע לשלם את הממון ולהוסיף על כך "חומש" (=חמישית), וכן עליו להביא קורבן אשם גזילות.
• שבועת הדיינים - שבועת הדיינים הוא שם כולל לכל סוגי השבועות שמשביעים הדיינים בבית דין בתביעות ממון שבין אדם לחברו. בית הדין משביעים את הנתבע להישבע ובכך הוא נפטר מתשלום. שבועה זו מתחייבת בשלושת המקרים הבאים:

1. מודה במקצת - הנתבע מודה בחלק מהתביעה.
2. עד אחד - כדי לקבל עדות יש צורך בשני עדים, אך עד אחד המחזק את טענת התובע יכול לחייב את הנתבע להישבע.
3. שבועת השומרים - שבועת שומר שהופקד בידיו פיקדון ואבד או נגנב, במקרים מסוימים.

בתקופת חז"ל תוקנו שבועות נוספות, המכונות שבועות המשנה ורובן הן מסוג "שבועות הנוטלים" שאינן מוטלות על הנתבע אלא דווקא על התובע שנשבע ונוטל. בימי האמוראים התרחבה מגמה זו עוד יותר, ותוקנו עוד שבועות רבות, כגון שבועת היסת שמחייבת את הנתבע להישבע גם כאשר הוא כופר בתביעה ואין כל ראיה נגדו.

בתקופת הגאונים החלו לצמצם את השימוש בשבועות, ולהיעזר בפתרונות חלופיים שיאיימו על הנידונים. בימינו בתי הדין אינם נוהגים להשביע כלל, ובדרך כלל במקום השבועה מציעים הדיינים פשרה בין בעלי הדין.

ראו גם

• שבועת שווא ושבועת שקר
• מסכת שבועות

קישורים חיצוניים

• הלכות נדרים ושבועות בקיצור שולחן ערוך
• ויקישיבה (שבועה)