מפלגת תודה
מפלגת תוּדֵה (בפרסית: حزب تودۀ ایران; תעתיק: Ḥezb-e Tūde-ye Īrān; "מפלגת ההמונים של איראן") היא מפלגה קומוניסטית מרקסיסטית-לניניסטית איראנית. המפלגה נוסדה ב-1941 וקיימת למעשה עד היום, עם זרוע גולה שמרכזה בברלין וזרוע מקומית בטהראן. שיאה של המפלגה ככח פרלמנטרי וכתנועת המונים היה בין 1945 ל-1949 ובעת שלטונו של מוחמד מוסאדק (1952–1953). ראשי המפלגה נאסרו על ידי שלטונות המהפכה ב-1982.
 | |
| מדינה | איראן, גרמניה |
|---|---|
| מזכיר כללי | נאביד שומל |
| תקופת הפעילות | 1941–הווה (כ־83 שנים) |
| אידאולוגיות | קומוניזם ומרקסיזם-לניניזם |
| מטה | ברלין, גרמניה |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל רדיקלי |
| ארגונים בינלאומיים | המפגש הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות ושל הפועלים |
| צבעים רשמיים | אדום |
| tudehpartyiran.org | |
היסטוריה
עריכההיסטוריה מוקדמת של הקומוניזם באירן
עריכהכבר במאה ה-19, עם המודרניזציה והתיעוש החלו להיווצר באירן התארגנויות עובדים קומוניסטיות. לאחר מהפכת אוקטובר התבססה בהשפעה סובייטית התארגנות קומוניסטית בפרובינציית גילאן שבצפון איראן. ביוני 1920 נוסדה בפרובינציה המפלגה הקומוניסטית של איראן, אשר הובילה מהפכה במסגרתה נוסדה "הרפובליקה הסובייטית של גילאן" אשר נתמכה על ידי הצבא האדום כראש גשר למהפכה סובייטיית כוללת באיראן. הרפובליקה התפרקה בספטמבר 1921.[1] התנועה הקומוניסטית ירדה למחתרת עד לעלייתו של רזא ח'אן לכס השאה והנהגת רפורמות ליברליות.
בשנים 1929–1930 ארגנה המפלגה סדרת שביתות במפעלי ייצור באיספהאן ומשהד ושביתת רכבות בפרובינציית מאזנדראן. השלטון שבר את השביתות ביד חזקה ו-53 ממנהיגי המפלגה נאסרו, דבר שהוביל למעשה לפירוקה של המפלגה. רוב האסרים הפוליטיים מתו בכלאם עד 1938.
מפלגת תודה - שנים ראשונות
עריכהבשנת 1940 פלשו הבריטים והסובייטיים לאיראן והדיחו את השאה. האווירה הפוליטית שנוצרה איפשרה הקמתן של מפלגות. ב-29 בספטמבר 1941 הכריז אחד מ-53 האסירים הפוליטיים של שנות ה-30 ששרד בכלא, ארג'אז אסקנדרי, על הקמת מפלגת תודה ("ההמונים"). בן אחיו, סולימאן מוחסיין אסקנדרי, נבחר למזכיר הכללי שלה. עקרונות היסוד של המפלגה היו מתונים יחסית וקבעו את מטרותיה להתנגדות לאימפריאליזם ולפשיזם וזאת תוך פעילות בדרכים דמוקרטיות ודרכי שלום קונסטרוקטיביות ולא על ידי קידם מהפכה. המפלגה פנתה להמונים מכל השכבות והעדות ובין חבריה היו יהודים רבים יחסית, שאימצו גישה אנטי ציונית.[2]
בשנת 1944 השתתפה המפלגה בבחירות למג'לס והכניסה לשורותיו שמונה חברים. בד בבד הקימה המפלגה ארגון צבאי סודי (سازمان نظامی) שהורכב מקציני צבא ופעל כרשת מודיעין למשימות ריגול, הגנה כשומרי ראש סמויים למנהיגי המפלגה וכח אבטחה בהפגנות ושביתות. במסגרת הפרלמנטרית פעלה המפלגה להשגת זכויות נשים בתחום יחסי העבודה. בשנת 1945 הייתה המפלגה לכוח המוני בעל חשיבות עם 2,200 חברים רשומים, 700 מהם בטהראן, כ-10,000 חברים בארגוני נוער ונשים המסונפים למפלגה וכ-100,000 חברים בארגוני עובדים.[3] בטאון המפלגה "רהבר" (رهبر) שנוסד ב-1942, הופץ ב-100,000 עותקים. המפלגה הייתה גורם מרכזי בחיי האליטה האינטלקטואלית העירונית, שנטתה להשפעה רוסית וסביבה התארגנה קבוצת יוצרים בהם הסופר ג'לאל אל-י אחמד. נאדר נאדרפור החל את דרכו הספרותית בכתבי עת של המפלגה.
רכיב מרכזי בזהות המפלגתית היה התנגדות לשלטון הבריטי דה פקטו בחיי המסחר והכלכלה של איראן תחת שם הקוד "התנגדות לאימפריאליזם". השליטה הבריטית התגלמה בייחוד במונופול הבריטי על הנפט האיראני במסגרת חברת הנפט האנגלו-איראנית שנתפסה כמנצלת את העבודה ומשאבי העם האיראני על מנת למכור נפט במחירים תחרותיים. מבחינה בריטית התפרש הדבר כחלק מן המלחמה הקרה של ברית המועצות נגד בריטניה והמערב. לאחר תום מלחמת העולם השנייה ביטאו ארגוני ביון במדינות המערב דאגה לאור עוצמתה הגואה של המפלגה.[4] ב-1949, לאחר ניסיון התנקשות בחיי השאה מוחמד רזא שאה פהלווי, סומן הארגון הצבאי של המפלגה כניצב מאחורי ניסיון ההתנקשות והמפלגה הוצאה אל מחוץ לחוק. המפלגה המשיכה להתקיים באופן מחתרתי-למחצה במסגרת ארגונים חוץ-פרלמנטריים כגון "המועצה האיראנית לשלום". כך נמנעה התמודדות המפלגה בבחירות 1949 למג'לס.
תודה ומשטר מוסאדק
עריכה
ערך מורחב – ההפיכה באיראן (1953)
בראשית שנות החמישים החלה לגאות הדרישה להאלמת חברת הנפט האנגלו-איראנית בציבוריות ובפרלמנט האיראני, לא רק על ידי גורמים מן השמאל, אלא גם מן הימין הלאומני. אחד מראשי התנועה הלאומית היה ראש ממשלת איראן, מוחמד מוסאדק. באפריל 1951 הניעה מפלגת תודה שורה של שביתות על רקע מעורב של דרישות תנאי עבודה ושכר והתמרמרות מעיכוב העברת חוק ההלאמה במג'לס (עקב משא ומתן עם הבריטים). מוקדי ההפגנות היו בטהראן, איספהן ובצפון. הממשלה הגיבה בתחילה בבהלה מול "השתלטות מרקסיסטית על המדינה". על אף שמוסאדק לא היה קומוניסט, הוא הבין את הכוח שבברית בין הלאומנים לבין הקומוניסטים אשר תוכל להניע קדימה את ההשתחררות האיראנית מחברת הנפט הבריטית וקיבל את תמיכתה של מפלגת תודה והכוח העממי שהנהיגה. בתמיכה חוץ-פרלמנטרית עממית רחבה, הצליח מוסאדק להעביר את חוק ההלאמה, שגרם מיד למשבר עם מדינות המערב ששיאו במשבר אבדאן. תמיכתה של תודה הקומוניסטית במוסאדק הקלה על בריטניה לגייס את ה-CIA, שכבר היה חשדן מאוד באשר לכוונותיה מפלגת תודה, כבאת-כוחה של ברית המועצות באיראן, לבצע הפיכה שלטונית שתפיל את מוסאדק.
ב-19 באוגוסט 1953, חדרו מסתננים מטעם ה-CIA, שהתחזו לשורות חברי מפלגת תודה על מנת להצית "מהפכה קומוניסטית". המסתננים הממומנים הראשונים החלו בגלי מחאה והסיתו את יתר חברי תודה האמיתיים להצטרף. עד מהרה, חברי תודה יצאו לרחובות תוקפים כמעט כל סימן לקפיטליזם. האחרונים בזזו עסקים פרטיים, הרסו חנויות ובנוסף השחיתו חלקים גדולים מהרובע העסקי של דרום טהראן, הכולל בזארים. אירועים אלו עוררו סלידה ציבורית המונית פתאומית נגד מעשה השחתה זה – וכך חלקו הראשון של התוכנית הושלם. במקביל מומנה קבוצה שנייה של מסתננים, מסתננים אלו התחזו לתומכי השאה, ארגנו ועודדו מחאות המוניות של איראנים זועמים המבוהלים מ"המהפכה הקומוניסטית" והאלימות המופעלת על ידם. בשלב זה של ההפיכה, רוזוולט ווילבר (אנ'), נציגי ממשל אייזנהאואר, דאגו לשחד פקידי ממשל, עיתונאים, אנשי עסקים ובריוני רחוב איראניים, על מנת שיביעו תמיכה בשאה ויתנגדו למוסדאק. בנוסף, נעשה שימוש נרחב בערוץ ה-BBC בפרסית לקידום התעמולה נגד מוסדאק. עד כי החומר האנטי-מוסדאקי שודר שוב ושוב בערוץ הרדיו, וגרם לצוות האיראני שעבד ברדיו של ה-BBC בפרסית לפתוח בשביתה כמחאה על המהלך.[5] הטקטיקות של רוזוולט כללו גם מתן שוחד למפגינים לתקיפת סימני השאה, תוך קריאת ססמאות בעד מוסאדק – דבר שגרם לאזרח האיראני הממוצע לרגשות שנאה וחוסר אמון במוסאדק, שכן סימני המלך ביטאו והיו בתקופה זו כסמל לאיראן. עד צהרי היום, קהל גדול של אזרחים איראנים יצאו לרחובות בהפגנות המוניות, חמושים בנשק מאולתר והכו בחזרה בחברי מפלגת תודה. הצבא הבריח את תומכי תודה ולאחר מכן הסתערו בתמיכת המפגינים על בנייני הממשלה. מוסאדק עצמו נמלט לאחר שטנק ירה פגז על ביתו, אך מאוחר יותר הסגיר עצמו לצבא. כדי למנוע שפיכות דמים נוספות, סירב מוסדאק לארגן את תומכיו כניסיון אחרון לשימור שלטונו. עד סוף היום, השתלט הצבא על הממשלה.
עשרות מראשי המפלגה וארגוני העובדים שלה נעצרו והיא הפכה ליעד סיכול מרכזי של הסאוואכ, שירות הביון וביטחון הפנים המרכזי של השאה. חשיפת רשת הארגון הצבאי הסודי שהפעילה המפלגה, ובפרט חשיפת עומק חדירתה לקצונה הבכירה וליחידות אבטחה רגישות, איפשרה יד קשה נגד ראשיה והגדרתה כארגון חתרני.[6]
עד מהפכת 1979 ובמהלכה
עריכההמפלגה המשיכה להתקיים, אך תוך פיצולים שנבעו מאירועים כגון הפיצול הסיני-סובייטי, פרסום "הנאום הסודי" של ניקיטה חרושצ'וב ודיכוי המרד ההונגרי ויחסה של המפלגה לתכתיבי מוסקבה. כוחה הציבורי דעך במקביל להצרת פעילותה והמעקבים אליה על ידי הסאוואכ. במהלך שנות השבעים התנגדה תודה לקשרי השאה עם ארצות הברית וישראל ורקמה קשרים עם תנועות התנגדות אסלאמיות בקרב איגודי עובדים וסטודנטים נגד האימפריאליזם והדיקטטורה. שילוב זה, של תנועת שמאל עם אחיזה היסטורית הן בשכבת האינטלקטואלים העירונית והן באיגודי העובדים סייעה לתמיכה הציבורית הרחבה במהפכה. יתרה מזו, אחד הספרים שהשפיעו על ראשי המהפכה, בהם עלי שריעתי ועלי חמינאי, היה "שגיון המערב" מאת ג'לאל אל-י אחמד, מראשי מפלגת תודה.[7]
במהלך המהפכה שוחררו אסירים פוליטיים, ובהם אנשי המפלגה, והותרה השתתפותם בבחירות הראשונות למג'לס שהתקיימו מיד לאחריה. אולם, ב-1981 הודח הנשיא אבולחסן בני-סדר ומפלגת הרפובליקה האסלאמית השתלטה על המדינה.
על אף שיתוף הפעולה של המפלגה עם השלטון, החליטו השלטונות האסלמיים ל-1982 לפרק אותה. עיתונה נסגר וראשיה נאסרו. במהלך השנה שלאחר מכן נאסרו פעילים רבים ואנשים שנחשדו בקיום קשרים עם המפלגה, בהם קצינים בצבא ובצי. מנהיגים רבים נשפטו תחת סעיפי בגידה במדינה ושירות מעצמה זרה. ב-1988 הוצאו רבים מהם להורג בהוצאה להורג המונית.[8]
מצב המפלגה כיום
עריכההמפלגה ממשיכה להתקיים ככח מחתרתי למחצה באיראן. כן פעילה המפלגה בקרב איראנים גולים באירופה.
לקריאה נוספת
עריכה- Ervand Abrahamian, Tortured Confessions, University of California Press 1999
- Osamu Miyata, "The Tudeh Military Network during the Oil Nationalization Period", Middle Eastern Studies Vol. 23, No. 3 (Jul., 1987), pp. 313-328
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של מפלגת תודה
הערות שוליים
עריכה- ^ היסטוריה קצרה של הרפובליקה הסובייטית של גיאלן
- ^ ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים, 2020 – על אף שמו עוסק הספר בעיקר ביהודים חברי המפלגה
- ^ Tortured Confessions עמ' 81
- ^ למשל חודות ה-CIA [1], [2]
- ^ Marie Gillespie & Alban Webb (2013). Diasporas and Diplomacy: Cosmopolitan contact zones at the BBC World Service 1932–2012, pp. 129–132.
- ^ Tortured Confessions עמ' 92
- ^ ליאור שטרנפלד, 1967 ולא 1979: נקודת המפנה ביחסים בין ישראל לאיראן, העוקץ, 18 במרץ 2013
- ^ Iran: Top government officials distorted the truth about 1988 prison massacres