המשט לעזה הידוע כ"משט המרמרה" היה משט אוניות שיצא מטורקיה במאי2010 לכיוון רצועת עזה. על פי הצהרת מארגניו ומשתתפיו, מטרת המשט הייתה הומניטרית: להעביר ציוד הומניטרי לתושבי הרצועה חרף הסגר על רצועת עזה, שהוטל לאחר השתלטות ארגון הטרור הפלסטיניחמאס, במהלך העימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה, ולעורר את דעת הקהל העולמית לנושא. לעומת זאת עמדת ישראל הייתה כי מטרתו האמיתית של המשט היא תמיכה בטרור חמאס באמצעות התגרות שנועדה לקעקע את זכותה של ישראל להילחם בטרור ובדרך זאת לסייע למאבקו, מאחר שהמצב ההומניטרי ברצועת עזה טוב, בין השאר, משום שניתן להעביר סיוע הומניטרי דרך מעברי הגבול היבשתיים עם ישראל ועם מצרים.
במשט השתתפו שש אוניות שיצאו מחופי טורקיה ועליהן מאות נוסעים פרו-פלסטינים, חברי ארגונים אסלאמיים, כגון IHH (שהיה ממארגני המשט), פוליטיקאים ומספר עיתונאים. לדברי דובר צה"ל, השתתפו במשט גם 40 שכירי חרב שהצטרפו למשט במטרה ליצור עימות אלים.[1][2] ישראל סירבה לאפשר את פריקת האוניות בנמל עזה, ובמקום זאת הציעה למארגני המשט להעביר את הציוד שבאוניות לידי ישראל, וממנה, לאחר בדיקה, לעזה על ידי אנשי האו"ם והצלב האדום.[3] משתתפי המשט סירבו והמשיכו לשוט לכיוון הרצועה.
בעקבות זאת עלו לוחמי שייטת 13 על הספינות, והשתלטו עליהן מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל.[4] בחמש מהאוניות ההשתלטות נתקלה בהתנגדות פסיבית והיו בהן מעט נפגעים, אך במהלך ההשתלטות על האונייה הגדולה ביותר, "מאווי מרמרה" (מכונה בקצרה "מרמרה"), התרחש עימות אלים. חלק מהנוסעים תקפו את החיילים באלות, במוטות ברזל, בסכינים, ולטענת צה"ל גם בבקבוקי תבערה, ובירי מאקדחים שנחטפו מהחיילים.[5] נוסעים אף חטפו חלק מהחיילים. החיילים פתחו באש לעבר התוקפים, הרגו תשעה מנוסעי האונייה ופצעו 20. עשרה מחיילי צה"ל נפצעו, בהם שניים שנפצעו קשה. רוב ההרוגים והפצועים זוהו עם ארגון IHH או עם ארגונים אסלאמיים טורקיים.[6] הפעולה תועדה על ידי כלי תקשורת ישראליים וזרים שנכחו על ספינות המשט. למעט מקרים בודדים, כל החומרים שצולמו על ידי הפעילים על הספינות הוחרמו על ידי צה"ל ולא יצאו לציבור.[7] יחידת דובר צה"ל תיעדה אף היא את ההתרחשויות ופרסמה מספר סרטוני וידאו בעיתונות ובאתר יוטיוב.[8] הציוד שהיה על הספינות נפרק מהאוניות בנמל אשדוד, אך כאשר צה"ל החל בהעברתו לרצועה סירב החמאס לקבלו.
בשל הפעולה ותוצאותיה החלה סערה תקשורתית בישראל ובעולם, שהעלתה לדיון את הסגר על עזה ופעולות ישראל. בזירה הדיפלומטית ספגה ישראל גינויים ממדינות רבות וכן במועצת הביטחון של האו"ם, ושגריריה זומנו לשיחות או גורשו. בייחוד הורעו היחסים בין ישראל לטורקיה, שרוב נוסעי המשט היו אזרחיה. בעקבות הסערה הציבורית הוקמו כמה ועדות חקירה ישראליות ובין-לאומיות לבדיקת אירועי המשט.
ועדת טירקל לבדיקת אירועי המשט, שבין חבריה היו שני משקיפים זרים, קבעה שבעת ההשתלטות על "מרמרה" חיילי השייטת פעלו באופן סביר, ישראל פעלה בהתאם לחוק הבין-לאומי, פעילי IHH הם שאשמים באלימות הקשה, והטלת הסגר הימי על רצועת עזה נעשתה בהתאם לדין הבין-לאומי ולהנחיות אמנת סן רמו הנוגעות להטלת מצור ימי.
בתחילת 2013, בסיועו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, התנצלה ישראל בפני טורקיה במהלך שיחה טלפונית שניהל ראש הממשלה בנימין נתניהו עם עמיתו הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן, שבה הוא הבהיר שהתוצאות הטרגיות של המשט לא היו מכוונות, הביע בשם ישראל צער על פגיעה ואובדן חיי אדם, והתנצלות על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם.[9][10] ביוני 2016 הכריזו ישראל וטורקיה על הסכם פיוס ביניהן, שבמסגרתו תשלם ישראל פיצוי של כ-20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה.
הסגר על רצועת עזה הוטל ביוני 2007 על ידי ישראל ומצרים בתגובה להשתלטות החמאס המוגדר כארגון טרור על רצועת עזה. בעקבות הסגר, מעבר הסחורות במעברים בין הרצועה למצרים וישראל הושם תחת פיקוח הדוק ורק סחורות מאושרות בכמויות מוגדרות הורשו לעבור לרצועה – בעיקר סיוע הומניטרי ובפרט מזון, דלק וציוד רפואי. על הסגר נמתחה ביקורת רבה ברחבי העולם ונטען שאיננו חוקי ושעל אף מעבר האספקה ההומניטרית לרצועה – נוצר בה משבר הומניטרי. ישראל דחתה טענה זאת ואמרה כי המצב בעזה טוב ומתאפשרת העברת סחורות וציוד הומניטרי.[11]
ארגון IHH הטורקי חבר לתנועת Free Gaza(Free Gaza Movement) ופעילים פרו-פלסטיניים שונים בארגון המשט. אלו אספו מימון והכינו שש אוניות ועליהן ציוד ואספקה והצהירו כי ישוטו עימן לעזה.
ישראל הוציאה בעבר את ארגון IHH אל מחוץ לחוק לאחר שהתברר כי זה מעביר כספים לארגון החמאס.[12] במחקר אירופאי על הארגון נטען כי זה נחשד על ידי טורקיה בקשרים עם כוחות מוסלמים באפגניסטן, בצ'צ'ניה ובבוסניה, ובפשיטה על משרדיו באיסטנבול נמצאו כלי נשק וחומרי חבלה.[13]משרד החוץ של ישראל האשים את הארגון גם בקשרים לאל-קאעידה והג'יהאד העולמי,[14] וגם נציג האיחוד האירופי בארצות הברית למאבק במימון טרור, ז'אן לואי בורגייר, העיר על קשרים בין הארגון לאל-קאעידה ואף קבע כי מדובר בארגון טרור וחלק מרשת טרור עולמית.[15]
בנאום שנשא מנהיג ה-IHH, בולנט ילדרים, כחודשיים לפני המשט הוא תיאר את הסכסוך בין ישראל לחמאס כחלק מ"מתקפה" שבה נתונים מוסלמים ברחבי העולם. הוא הציג את מטרת המשט בהסרת המצור מעל עזה ובבידודה של ישראל בעולם, והביא שלושה תרחישים אפשריים לגבי אופן התנהלות המשט. לדבריו, כל צורה שבה תגיב ישראל תוביל להצלחת יעדי המשט. "ברגע שאנחנו מתניעים את המשט, אנחנו מנצחים".[18]
בהודעה שפרסם ראש מנהלת התיאום והקישור בעזה ב-26 במאי נאמר כי זו פעולה פרובוקטיבית. עוד נאמר בהודעה כי קיימת אספקה קבועה של ציוד לרצועת עזה והתושבים שם נמצאים במצב הומניטרי טוב.[11]
כמה חודשים לאחר אירועי המשט אמר בולנט ילדרים כי ראשי המשט כלל לא תכננו להגיע לעזה או להתעמת עם כוחות צה"ל. לדבריו, המשט תוכנן להגיע לנמל אל-עריש וממשלות ישראל וארצות הברית אף קיבלו הודעה על כך.[19]
על פי התכנון המקורי, במשט היו אמורות להיכלל 9 אוניות ממדינות שונות, בהן יוון, שוודיה ואירלנד. בפועל 3 מהאוניות לא יצאו לדרך, ובכיר צה"ל מסר כי בוצעו בהן "פעולות אפורות".[20] האוניות הראשונות התכנסו בטורקיה ויצאו משם לכיוון קפריסין ב-22 במאי 2010, שם תכננו לפגוש באוניות נוספות ולהפליג אל עבר רצועת עזה.[21] יציאת המשט מטורקיה לוותה במפגן הזדהות בהשתתפות אלפי משתתפים, שבו נכחו פוליטיקאים בכירים מטורקיה, השייח' ראאד סלאח ואישים נוספים. על פי המרכז למורשת המודיעין בעצרת נטלו חלק גם אישים המזוהים עם האחים המוסלמים.[22]
במשט השתתפו 679 נוסעים על גבי האוניות,[23] לרבות פעילי שלום וזכויות אדם, עיתונאים, דיפלומטים ופוליטיקאים זרים, בני אזרחויות שונות, כאשר הייצוג הבולט הוא לטורקים.[24] בין נוסעי המשט היו גם מספר ישראלים, בהם חברת הכנסת חנין זועבי מבל"ד והשייח' ראאד סלאח. כמו כן, לטענת דובר צה"ל, בין משתתפי המשט הייתה גם קבוצה של כ-40 שכירי חרב, אשר היו ללא מסמכי זיהוי, מצוידים היטב במסכות אב"כ, אמצעי ראיית לילה ואפודי מגן ובכיסיהם נמצאו סכומי כסף נכבדים.[1][25] דובר צה"ל אף פרסם כמה סרטונים שבהם נראים כמה מנוסעי האונייה מצהירים על רצונם למות כשהידים וחלקם אף נפרדו מבני משפחותיהם.[26][27] בסרטונים נוספים נראים פעילים המשמיעים קריאות קרב ושירים בגנות היהודים ונערכים לקראת העימות עם חיילי צה"ל.[28] על פי דיווחים עיתונאיים, אלו היו הנוסעים שתקפו את החיילים.[29] חלק מהאוניות נשאו עימן מטען של ציוד לרצועת עזה, לרבות ציוד רפואי (חלקו פג תוקפו), בגדים, וציוד בנייה.[30][31][32] שלוש מהאוניות לא נשאו כלל מטען הומניטרי או ציוד בנייה.[33]
המשט תוכנן לעבור דרך קפריסין, אך ממשלת קפריסין סירבה לאפשר לאוניות המשט להיכנס לתחומה, ולכן נאלצו האוניות לעגון בנמל גזימאוסה בשטח המדינה העצמאית דה פקטוקפריסין הטורקית.[34] לאחר מספר ימים המשיכו האוניות בדרכן אל עבר הרצועה. על פי עדויות של כמה ממשתתפי המשט, בשל העובדה כי בעזה אין נמל מים עמוקים או תשתית מתאימה לפריקה של סחורות מספינות גדולות, תכננו מארגני המשט להוריד את המטען בעזרת סירות קטנות, או באמצעות מנוף של אחת מהספינות.[35]
הספינה הגדולה ביותר מבין הספינות שהשתתפו במשט, "מאווי מרמרה", בדרכה לחופי עזה"מאווי מרמרה" – הגדולה שבאוניות שהשתתפו במשט. הפליגה תחת דגלקומורו, נרכשה למען המשט לעזה על ידי ארגון IHH. על סיפונה היו כ-29 אנשי צוות וכ-561 נוסעים. האונייה לא נשאה ציוד הומניטרי.[33]
"צ'לנג'ר 1" – הפליגה תחת דגלארצות הברית, תופעלה על ידי "תנועת עזה החופשית". על האונייה היו 17 נוסעים ואנשי צוות. האונייה לא נשאה ציוד הומניטרי.[33]
"אלפתרי מסוגיוס" (Eλεύθερη Mεσόγειος) הפליגה תחת דגליוון, תופעלה על ידי "אוניות לעזה" היוונית ו"הקמפיין האירופאי לסיום המצור על עזה". האונייה נשאה ציוד הומניטרי.[33]
"ספנדוני" (Σφενδόνη) – הפליגה תחת דגל יוון, תופעלה על ידי "אוניות לעזה" היוונית ו"הקמפיין האירופאי לסיום המצור על עזה". על האונייה היו 48 נוסעים ואנשי צוות, רובם אירופאים. האונייה לא נשאה ציוד הומניטרי.[33]
"עזה" – הפליגה תחת דגלטורקיה, תופעלה על ידי ארגון הסיוע האסלאמי הטורקי (IHH). על האונייה היו 18 נוסעים ואנשי צוות, כולם טורקים. האונייה נשאה משטחי בטון וקורות מתכת.[33]
"דפני Y" – הפליגה תחת דגלקיריבטי והופעלה על ידי ארגון IHH. על האונייה היו 21 נוסעים ואנשי צוות, כולם טורקים. האונייה נשאה ציוד הומניטרי וציוד לבנייה.[33]
בלילה שבין 30 ל-31 במאי 2010, עם התקדמות המשט אל עבר נמל עזה, בעודו במים בין-לאומיים כ-190 ק"מ צפון מערבית לעזה,[37]צה"ל הוציא לפועל את "מבצע רוחות שמיים 7" להשתלטות על האוניות והבאתן לישראל.
כוחות חיל הים התקרבו אל אוניות המשט ופקדו עליהן לעצור ולא להפר את הסגר, ובמקום זאת לפנות לנמל אשדוד, שם הציוד ייפרק, ייבדק ויועבר לרצועת עזה דרך מעברי הגבול היבשתיים – בפיקוח אנשי המשט. ההצעה נענתה בשלילה ובקריאות גנאי מצד ספינות המשט.[38]
חיל הים הזהיר כי אם לא ייענו להוראות – כוחות חיל הים ייאלצו להשתלט על הספינות. בתגובה הווידה עראף, ממארגנות המשט, השיבה באריכות: "חיל הים הישראלי, זהו משט החירות. אנו שישה כלי שיט ממונעים המכילים נוסעים ומטען הומניטרי בלבד שיעדם רצועת עזה. אנו לא נושאים דבר שמהווה איום על כוחותיכם החמושים. לפיכך, אין הצדקה לכל שימוש בכוח מצידכם כלפינו. המצור על עזה הוא בלתי-חוקי תחת החוק הבין-לאומי. יש לנו אישור מרשויות הנמל של עזה להיכנס. אנו חוזרים, איננו מהווים איום לכוחותיכם החמושים. אין הצדקה ל... [קטוע]... איום מצדכם כלפי אזרחים לא-חמושים." בהמשך נשמעו רעש ותשדורות אחרות, ולאחר זמן מה נשמעו קולות אשר לא הזדהו ואמרו: "שתקו, חזרו לאושוויץ" ו"אנחנו עוזרים לערבים שהולכים נגד ארצות הברית, אל תשכחו את 11 בספטמבר, חבר'ה."[39][40] צה"ל טען כי מקור הקריאות הוא בספינות המשט. בעקבות הכחשות מצד משתתפי המשט וטענות לעריכת ההקלטה המקורית פרסם צה"ל את ההקלטה המלאה והלא ערוכה. למרות זאת, נשמעו עדיין טענות לזיוף.[41]
בעקבות זאת יצאו לוחמי שייטת 13 ומספר לוחמי יחידת קורל לאוניות במטרה להשתלט עליהן ולנתבן לכיוון נמל אשדוד.[42]
ההשתלטות על 5 אוניות מתוך ה-6 שהשתתפו במשט בוצעה ללא אירועים מיוחדים, אך במהלך ההשתלטות על האונייה "מרמרה" – האונייה הגדולה במשט – התרחש עימות אלים, ובמסגרתו לדברי צה"ל גם נורתה אש חיה לעבר החיילים.[43]
על פי עדויות שפורסמו על ידי צה"ל, חלק מנוסעי האונייה "מרמרה" התכוננו והתארגנו מבעוד מועד להשתלטות הכוחות על הספינה ולעימות פיזי עם החיילים, הביאו עימם ציוד והכינו כלי נשק מאולתרים (כגון אלות, מוטות ובקבוקים שבורים) לתקוף בהם את החיילים.[1][44]
ההשתלטות עצמה תועדה על ידי מצלמות באוניות ומסוקי צה"ל וכן על ידי העיתונאים ששהו על הסיפון. החיילים ירדו אל הספינה בחבל המשתלשל ממסוק, וכבר עם ירידת החייל הראשון התנפלו עליו נוסעים והחלו להכותו. אותם נוסעים המשיכו לתקוף את החיילים, השליכו אחד מהם מהסיפון, ולקחו מכל הבא ליד כדי להכות בחיילים, ובכלל זה מוטות, שרשראות ומוטות מתכת, וכן נטלו נשק של ממש – כגון סכינים, רימון הלם ובקבוק תבערה.[45][46]
על פי תיעוד העיתונאים שעל גבי סיפון המרמרה וכן תחקיר צה"ל לאחר התקרית, נוסעים פירקו חיילים מנשקם ומציודם האישי וחטפו אותם לבטן האונייה.[47] על פי דובר צה"ל, נוסעים פתחו באש חיה על החיילים, ככל הנראה מכלי הנשק שלקחו מהחיילים, ופצעו את חלקם.[48][49] בדיווח לוועדת החוץ והביטחון[50] מסר הרמטכ"לגבי אשכנזי כי כאשר אחד מהחיילים הראשונים עלה על הסיפון, ירה מישהו מהנוסעים בנשק שהיה עוד קודם לכן על הסיפון, והוא נפגע בבטנו. עוד אמר כי נמצאו על הספינה קליעים ותרמילים שאינם שייכים לכלי הנשק של צה"ל. מנגד, אחד ממארגני המשט טען כי הנשק שנלקח מהחיילים נזרק לים ולא נעשה בו שימוש.[51] בדו"ח שהגישה וועדת טירקל נקבע כי אנשי ה-IHH השתמשו בנשק חם נגד חיילי צה"ל במהלך האירועים.[5]
כ-40 דקות לאחר ההשתלטות הראשונית על הספינה, קיבלו כוחות צה"ל אישור לפתוח באש חיה.[52] העימות נמשך שעות והסתיים לבסוף בהשתלטות לוחמי צה"ל על האונייה ומעצר הנוסעים. בעימות נהרגו 9 מנוסעי האונייה וכ-30 נפצעו. נוסע עשירי מת במאי 2014, לאחר שנמצא במצב תרדמת בעקבות פציעתו.[53] מקרב חיילי צה"ל היו 10 פצועים (ביניהם השחקן דין מירושניקוב ששירת בשייטת 13 באותה התקופה), ושניים מתוך עשרת החיילים שנפצעו, נפצעו במצב קשה. כל הפצועים פונו במסוקים לבתי חולים בישראל.[54][55]
לדברי הטורקים, נתיחות לאחר המוות שבוצעו בטורקיה הראו ששמונה מההרוגים נפגעו מ-30 כדורים בקוטר 9 מ"מ, חלקם מטווח קרוב. חמישה מבין ההרוגים נורו בראשם. על פי אחד הרופאים, אחד מההרוגים נפגע מירי מטווח רחוק של כדור מסוג לא מזוהה.[56]
על פי נתוני המרכז למורשת המודיעין, שמונה מבין עשרת ההרוגים זוהו עם ארגון ה-IHH או עם ארגונים איסלאמיים טורקים. על פי עדויות שונות, חלקם הביעו לפני המשט את רצונם למות כשהידים. לא נמצאו פעילי ארגוני זכויות אדם בין ההרוגים. נתונים דומים נחשפו גם בקרב הפצועים.[6]
לאחר שצה"ל השלים את ההשתלטות על 6 אוניות המשט ואלו כוונו אל עבר נמל אשדוד, צה"ל החל בפריקת המטען שנשאו האוניות ויועד לרצועה.
הנוסעים הובלו לבית סוהר אלה בבאר שבע ושם נחקרו. אלו מהם שהיו בעלי אזרחות זרה גורשו למדינות מוצאם תוך ימים ספורים, במקביל ללחץ ממדינות שונות, ובראשן טורקיה, לשחררם בהקדם.[57] הגירוש בוצע תחת פיקוח נציגי מדינות המוצא של הנוסעים, אשר וידאו כי לא אונה להם רע במהלך המעצר. על הפצועים השגיח הסהר האדום הטורקי.[57] לפי דיווח באל-ג'זירה, ישראל השתמשה בשניים מעצורי המשט כקלפי מיקוח נגד משט נוסף שיצא בחודש יולי מיוון.[58]
ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, שהיה בקנדה והיה צפוי להיפגש עם אובמה, קטע את נסיעתו כדי לשוב לישראל.[59] רה"מ אמר בנאום: "אם לא נעצור את הספינות נקבל נמל איראני בעזה, איום ממשי על ביטחון ישראל ואף על מדינות נוספות באירופה. לכן נאלצנו לבדוק כל ספינה המיועדת לעזה, כבמקרה הזה. כזכור, הצענו למארגני המשט לקחת את המטען ולהעביר אותו לתושבי הרצועה לאחר בידוק ביטחוני – אך הצעתנו נדחתה על הסף".[60] ב-3 ביוני, על רקע דרישה אמריקנית להרחבת מעבר הסחורות האזרחיות לרצועת עזה, אמר נתניהו שישקול להתיר השתתפות של גורמים בין-לאומיים בפיקוח על הסגר הימי.[61]
שר הביטחון אהוד ברק הביע צער על מות המפגינים, והטיל את האחריות כולה על מארגני המשט ובמיוחד על אלו שלדבריו "התכוונו לתקוף ואף להרוג את החיילים במבצע ההשתלטות". סגן שר החוץ של ישראל, דני אילון, אמר כי אפשר שמאחורי המשט עמדה איראן המעוניינת להסיט את תשומת הלב העולמית ממנה.[62]יו"ר האופוזיציהציפי לבני, ואיתה חברי כנסת נוספים מהאופוזיציה, תמכו בצה"ל ובהחלטת הממשלה לעצור את המשט. הם אף התגייסו למהלך ההסברה הישראלי.
חברי הכנסת מהמפלגות הערביות ומחד"ש גינו את הפעולה הצבאית והביעו צער על מות המפגינים.
הרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר כי לאור האירועים אין שום קשר בין המשט לבין מסע של פעילי שלום או סיוע הומניטרי, וכי התחוללה שם אלימות קיצונית, שתוכננה מראש, מרגע עליית החיילים על הספינה.[52]
מפקד חיל הים, אלי מרום, אמר שהחיילים נקטו באומץ לב ובנחישות תוך כדי איפוק רב מצידם אל מול האלימות הקשה שהופעלה נגדם, והתוצאה הייתה יכולה להיות חמורה בהרבה אילו נהגו אחרת.
ראש המוסדמאיר דגן העריך כי טורקיה מבקשת לצבור כוח בין-לאומי באמצעות חבירה לאיראן ולגורמים מוסלמים אחרים.[63]
הפגנות תמיכה בצה"ל ולוחמיו היו באוניברסיטאות ובעשרות יישובים.[68]
באילת התקיים משט תגובה לאות הזדהות והצדעה לחיילי צה"ל.[69] כמו כן, ארגון זק"א ערך יחד עם לוחמי שייטת 13 משט תמיכה והזדהות עם חיל הים בחופי מרכז הארץ, שבו השתתפו אופנועי ים וסירות מנוע של מתנדבי 'יחידת ספיר' של זק"א, ועשרות כלי שיט אזרחים שהצטרפו למשט.[70][71]
ביקורת על כך שהמבצע התבצע במים בין-לאומיים ולא במים הטריטוריאליים של ישראל. על פי המשפטן אביעד הכהן מדינה רשאית להגן על עצמה רק בגבולות המים הטריטוריאליים שלה. במים הבין-לאומיים מעמדה של ספינה היא כשל אי צף, והיא נהנית מחסינות כמעט בלתי מוגבלת. הנימוק היחיד שישראל יכולה להיעזר בו הוא "הגנה עצמית", בדומה לתפיסת אוניית קארין איי, והוכחה כי אנשי הספינה סייעו לחמאס להפעיל טרור כנגד ישראל, דבר שנטל ההוכחה בו לא פשוט.[75] לעומתו המשפטן אלן דרשוביץ אמר שאף כי ספק אם ישראל נהגה נכון, בייחוד לנוכח הזמן הרב שהיה לה כדי להתכונן, צדקה ישראל כאשר עצרה את הספינות במים הבין-לאומיים, אם המארגנים הודו בכך שכוונתם להיכנס לאזור החוף של עזה, ומדינות מערביות אחרות נקטו בעבר בצעדים דומים.[76] גם המשפטנית פרופ' רות לפידות – מומחית בתחום המשפט הבין-לאומי – הצדיקה את פעילותה של ישראל, ואמרה כי על פי אמנת האג והמשפט הבין-לאומי, בזמן שיש סכסוך צבאי בין מדינות, מדינה יכולה לעצור ספינות שמסייעות לאויביה במים בין-לאומיים.[77]דני יתום העלה את החשש כי אם ההשתלטות הייתה מתרחשת קרוב לחוף, סירות דייגים עזתיות היו משייטות בין הספינות ומפריעות לה.
ביקורת על היעדר מודיעין כי בספינה יש פעילים רבים שנערכים להילחם באלימות ובעזרת סכינים, אלות, רוגטקות וכדומה, בחיילים. בהיעדר מודיעין, החיילים נפלו למלכודת שלא היו מוכנים לה, ולא נותרה להם ברירה אלא לירות אש חיה כדי להגן על עצמם.
ביקורת על ההערכות הצבאית והטקטיקות של ההשתלטות שהביאו למספר רב של נפגעים (מדוע לא השביתו את המנוע של הספינה הבעייתית במקום להשתלט עליה, או מדוע לא השתמשו בשוקר חשמלי, רימוני גז או בזרנוקים לפני ההשתלטות). על חלק משאלות אלו ענו נציגי כוחות הביטחון. כך למשל הם לא רצו להשבית את הספינה כדי שלא לגרום לאסון הומניטרי עליה, כיוון שגרירת ספינה בגודלה עשוי לארוך זמן רב תוך התדלדלות האספקה עליה. בתגובה לשאלה לגבי שימוש ברימוני גז, הציגו תמונות ממצלמות האבטחה של האונייה שבהם נראים פעילים מתכוננים לבואם של החיילים, בין היתר בחבישת מסכות גז.[44]
ביקורת על ההתנהלות התקשורתית הלוקה בחסר של צה"ל (ששחרר חומרים שמעידים על גרסתו רק בסוף היום, ולא דיווח אף בסוף היום כמה הרוגים היו, ומה עלה בגורלו של השייח ראאד סלאח), ועל ההתנהלות התקשורתית הלוקה בחסר של משרד החוץ והממשלה, שלא התראיינו לגורמים זרים, והשאירו את הזירה הציבורית לגורמים שעוינים את ישראל.
ביקורת על העובדה שהמבצע ואופיו לא נדון ולא אושר על ידי הקבינט הביטחוני, אלא רק בפורום "השביעייה".
לאחר המשט הוגשו שלוש עתירות לבג"ץ על ידי פעילי שמאל וארגוני שמאל וכן על ידי רשת אל-ג'זירה, בעיקר בדרישה לשחרר את העצורים מהמשט. לפני הדיון בעתירות החליטה הממשלה כי כל משתתפי המשט הזרים ישוחררו ויוכלו לשוב לארצותיהם. בתגובה לכך הוגשו שלוש עתירות על ידי פעילי ימין וארגוני ימין, שדרשו שלא לשחררם. בג"ץ דחה את כל העתירות, בקובעו שהעתירות משמאל התייתרו ברובן, ואשר לעתירות מימין קבע:
"היועץ המשפטי לממשלה ציין כי נועץ בכל הגורמים הממשלתיים הקשורים להיבטים מדיניים אלה, ולאחר שהביא בחשבון את העובדה כי נהרגו תשעה ממשתתפי המשט ונפצעו כמה עשרות, הגיע למסקנה כי האינטרסים הציבוריים, המדיניים והביטחוניים גוברים על האינטרסים של האכיפה הפלילית. לא מצאנו בהחלטה זו, אשר נומקה כאמור, ובשיקולים שעמדו ביסודה, עילה להתערבותנו."[78]
בעתירה הראשונה (מבין השלוש) משמאל, שהוגשה עוד בבוקר עצירת המשט על ידי ארבעה עורכי דין, נטען גם שמעשי המדינה היו בלתי חוקיים. בג"ץ מתח ביקורת על הלשון שבה נוסחה העתירה (העותרים חזרו בהם מסגנון העתירה במהלך הדיון), בקובעו על עתירה זו:
"ניכר בעתירה שהוגשה בחיפזון, וכי אף על פי שהעותרים לא ידעו דבר על המתרחש, ללא היסוס מיהרו להטיל דופי חמור ביותר בפעילות כוחות צה"ל, תוך שימוש בלשון חריפה ובוטה שלא היה לה מקום. על אף האמור, כיוון שהסעד המבוקש היה שחרור עצורים, לא נדחתה העתירה על הסף באותו שלב, אלא נתבקשה תגובת המדינה עד ליום המחרת."[78]
בג"ץ לא עסק בשאלות העובדתיות או בחוקיות הסגר הימי, אלא התמקד בשאלת העצורים מהמשט:
"יצוין כי בשל אופיו של ההליך שקיימנו, ביקשנו שלא לעסוק כלל בטענות הנוגעות לחוקיות הסגר הימי ואף לא בהתרחשות העובדתית באותו אירוע קשה, אשר מלוא פרטיו לא נפרשו בפנינו."[78]
תקרית האש הכתה גלים ברחבי העולם, והתקשורת העולמית דיווחה על כך בהרחבה. המבצע עצמו אירע לפנות בוקר, וכבר בחדשות הבוקר באירופה, בישראל ומזרח התיכון נפוצו דיווחים רבים בנושא. בארצות הברית ובמדינות אחרות באזורי זמן שבהם הייתה שעת לילה מאוחרת, הסיקור התקשורתי המוגבר החל רק מאוחר יותר.
על הסיקור הקלה הימצאות עיתונאים זרים על סיפון האונייה שבה אירע הקרב, ועל הסטי"לים הישראליים. אלו העבירו דיווחים לכלי התקשורת השונים ברחבי העולם.
מרבית המדינות גינו את ישראל בשל הפעולה. נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, אמר כי "דבר לא יוכל להצדיק את השימוש באלימות כזאת, שאותה אנו מגנים" ומספר ראשי מדינות ושרי חוץ אירופים קראו לחקירות מקיפות.[79]
ארצות הברית הגיבה באופן מאופק יותר. נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הביע צער על אובדן החיים ואמר כי ישנה "חשיבות בלמידת כל העובדות והנסיבות סביב האירועים הטראגיים של הבוקר". הסנטור הרפובליקני ג'ון מקיין הביע תמיכה בישראל וקישר בין המשט לעזה ליחס של ארצות הברית כלפי ישראל. לדבריו, "זה צעד נוסף בשרשרת אירועים חסרי מזל שהחלו בדרישה של הנשיא אובמה להקפאת הבנייה בירושלים כתנאי מוקדם לשיחות שלום".[80]
בעולם הערבי והמוסלמי התגובות היו חריפות עוד יותר, וטורקיה הובילה את הקו החריף ביותר. בירדן מחו רבים נגד התקרית. המלכה נור, אלמנתו של המלך חוסיין, כתבה "הגיע הזמן שהישראלים יבחרו בין חיים במדינה פורעת חוק בין-לאומי ופגיעה הומניטרית לבין התחייבות לעתיד של שלום". מלכת ירדן הנוכחית, המלכה ראניה, כתבה: "המומה מרצח האזרחים באונייה השטה במים בין-לאומיים... כל אונייה המנסה לשבור את המצור הימי על עזה נושאת עימה תקווה לאזרחי עזה". מצרים זימנה את השגריר הישראלי לשיחת נזיפה, פתחה את מעבר רפיח בצידה, שהתקיים מאז 2007, ואפשרה מעבר של ציוד הומניטרי ורפואי.[81]ניקרגואה הודיעה על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, בשל פעולת צה"ל.[82]דרום אפריקה הודיעה על החזרת השגריר להתייעצות והצטרפה בכך לאקוודור שעשתה מהלך דומה.[83] מספר ימים לאחר האירוע, וייטנאם דחתה את ביקורו של שמעון פרסנשיא מדינת ישראל שם.[84]
לאחר דיון לילי ארוך גינתה מועצת הביטחון של האו"ם את פעולותיה של ישראל נגד המשט לעזה ואת הרג האזרחים. היא קראה לקיים בעניין חקירה מיידית, בלתי תלויה, אמינה ושקופה, ולשחרר באופן מיידי את האוניות ואת האזרחים שעצורים בישראל.[85] יומיים לאחר המשט החליטה המועצה לזכויות האדם של האו"ם לשלוח ועדה בין-לאומית לחקירת האירועים.
מנגד, נשיא הסנאט הצ'כי, ד"ר פז'מיסל סובוטקה, אמר כי "המשט היה פרובוקציה מתוכננת שנועדה לגרור את ישראל למלכודת", וכי "רבים בקהילה האירופית סבורים כמוני, אולם חוששים להביע עמדתם בגלוי".[86] גם סגן נשיא ארצות הבריתג'ו ביידן הצדיק לחלוטין את ישראל, ואמר כי "לישראל יש זכות לדעת מה נכנס לעזה".
ממשלת איטליה תמכה לחלוטין בתגובת ישראל ואף גינתה את המשט וטענה כי הוא מסייע לגורמי טרור שונים להילחם בישראל ובכל העולם המתוקן.[87]
בכירי החמאס ובהם ח'אלד משעל הציגו את אירועי המשט כחלק מהמאבק בקיומה של מדינת ישראל הכולל את שלילת הלגיטימיות שלה בעיני העולם.[88]
בערים רבות ברחבי העולם נערכו הפגנות המוניות נגד ישראל. בין היתר התקיימו הפגנות בפריז, בלונדון, בדבלין, בברלין, באתונה, בסידני, במלבורן ובקהיר. המפגינים גינו את התנהלות ישראל בפרשה וקראו להסרת הסגר מעל רצועת עזה.[89]
לאחר אירוע המשט נוצר גל ביטולים של אנשי תרבות ואמנים שהגעתם ארצה הייתה מתוכננת לתאריכים שאינם רחוקים מזמן המשט. אמנים רבים ביטלו את הגעתם. חלקם הצהירו על סיבה פוליטית ברורה לביטול ההופעה שקשורה במשט, וחלקם סיפקו הסברים שונים ולעיתים מעורפלים לביטול.
מספר אמנים אף טענו שביטלו את הגעתם עקב איומים ולחצים רבים שהופעלו עליהם מארגונים פוליטיים שונים.
בין הביטולים השונים: הופעותיו של אלביס קוסטלו, שתוכננו בקיסריה ופתחו את רצף הביטולים; הופעות להקת ארכייב, שתוכננו בסוף יולי; הופעות של הפיקסיז ולהקות נוספות שהיו אמורות להגיע במסגרת פסטיבל פיק. ניק והודיעו על ביטול ימים ספורים לפני מועד המופע.
בעקבות הריגת תשעה אזרחים טורקיים במהלך ההשתלטות על הספינות, נוצר המשבר הדיפלומטי החמור ביותר, מאז כינון היחסים בין ישראל לטורקיה. טורקיה, שממנה יצא המשט והמדינה שממנה היה מספר הנוסעים הרב ביותר, החזירה את שגרירה מתל אביב לאנקרה, בוטלו משחקי ידידות בין שתי המדינות,[90] וברחובות עריה התקיימו הפגנות רבות.
צמרת ההנהגה הטורקית התבטאה באופן חריף ביותר כלפי ישראל, וניסתה במישור הבין-לאומי ליזום שורת החלטות שיפגעו בישראל, הן בקריאה לכינוס מועצת הביטחון ונאט"ו, והן בכינוסה של המועצה לזכויות אדם של האו"ם וההחלטה להקים ועדת חקירה. שר החוץ של טורקיה כינה את פעולותיה של ישראל "רצח על ידי מדינה".[91] ארדואן הוביל את הטון כאשר הצהיר שישראל עשתה טעות היסטורית ואיים כי אם ישראל תמשיך בדרכה היא תאבד את הידידה הטובה ביותר שלה באזור. ברחוב הטורקי הורגשו גלי שנאה כלפי ישראל וישראלים.[92] משפחות הדיפלומטים הישראלים הוברחו לישראל, ועל השגרירות הישראלית הושמה שמירה טורקית כבדה, כדי למנוע מהציבור לפגוע בשגריר שהסתגר בבניין.
נשיא טורקיהעבדאללה גול הצהיר כי "היחסים לעולם לא יהיו כבעבר". שר האנרגיה הטורקי טאנר יילדיז הודיע על השהיית פרויקטים של אנרגיה בין שתי המדינות, עד שהיחסים בין שתי המדינות יחזרו להיות נורמליים.[93]
בעקבות האירועים פרסם המטה ללוחמה בטרוראזהרת מסע לטורקיה בדרגה 4.[94] חברות התעופה צמצמו את מספר הטיסות בקווים לאנטליה ומרמריס,[95] וחברת אל על הקפיאה תוכנית להפעלת קו תעופה חדש לאיסטנבול.[96] חברות הספנות הישראליות הסיטו את מסלולן של אוניות נוסעים מנמלי טורקיה לנמלי קפריסין ויוון.[97] התקבלו דיווחים על ביטול חופשות מתוכננות בטורקיה מצד ישראלים,[97] וכן היו ביטולי כרטיסי טיסה לטיסות שהיו מיועדות לעבור דרך טורקיה. אנשי עסקים ישראליים החליטו לעזוב את טורקיה עד יעבור זעם.[98]
העוינות לטורקיה התבטאה גם בהפגנות, כולל הפגנה בת כ-2,000 איש מול שגרירות טורקיה בתל אביב שבה נשרף דגל טורקיה,[99] ובהשחתת האנדרטה לחללי טורקיה במלחמת העולם הראשונה בבאר שבע.[100]
גם תחום האינטרנט הושפע מהמשבר. כאלף אתרים ישראליים אזרחיים נפרצו והושחתו, ובתגובה נפרצו והושחתו גם אתרי ממשל טורקיים.[101]
ב-17 ביוני 2010 דווח בעיתונות כי ממשלת טורקיה הקפיאה את כל ההסכמים הביטחוניים עם ישראל. מדובר בעסקאות בשווי של למעלה מ-8 מיליארד דולר, ובהן רכישת 1,000 טנקי מרכבה סימן 3, שדרוג עשרות רבות של מטוסי פנטום, ורכישת טילי אוויר-אוויר. במקביל הזהירה טורקיה את ישראל מחרם מסחרי עליה.[102]
ב-2011 הודיעה ישראל כי לא תתנצל בפני טורקיה על אירועי המשט,[103] אך במרץ 2013, בעקבות שכנוע אישי של נשיא ארצות הברית ברק אובמה בביקורו בישראל, חזרה בה והתנצלה. ההתנצלות הובלטה באופן משמעותי בטורקיה, ותפסה כותרות באמצעי התקשורת השונים. בנוסף פורסמו מודעות ענק בשלטי חוצות, המבליטות את "ניצחונו" של ארדואן על נתניהו.[104][105]
ביוני 2016 הכריזו ישראל וטורקיה על הסכם פיוס ביניהן, שבמסגרתו תשלם ישראל פיצוי של 20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה.[106] בתמורה הופסקו ההליכים המשפטיים בטורקיה נגד קציני צה"ל. כמו כן מינו שתי המדינות שגרירים זו אצל זו (איתן נאה וכמאל אוקם), לראשונה מאז פרוץ המשבר.
המאווי מרמרה עוגנת בנמל חיפה לאחר שהופשטה מהכרזות ומהדגלים שנתלו עליה, 27 ביוני 2010ציוד הסוואה צבאית שנמצא על הספינות
ספינות המשט נשאו על סיפונן ציוד ומטען אשר ביקשו להעביר לרצועה. עוד בטרם המבצע הודיעה ישראל כי תהיה מוכנה להעביר את הציוד לאחר בדיקה כי אין בו דבר המסוגל לשמש את תשתית הטרור ברצועה, אך רק אם יעבור דרך מסופי המעבר המוסדרים לרצועה, ולא דרך הים בספינות המשט.
מארגני המשט סירבו להצעת צה"ל, עד אשר זה השתלט על הספינות בכוח. לאחר שהספינות עגנו בנמל אשדוד צה"ל פרק תכולתן ובדק אותה. הציוד כלל בגדים, שמיכות, מזרנים, מושבי בטיחות וילקוטים לילדים, מכשירי רנטגן, כיסאות גלגלים רגילים וממונעים, תחבושות, מיטות בתי חולים ותרופות, חלקן פגות-תוקף. בנוסף נתגלו על הספינות ציוד הסוואה, שלהערכת צה"ל יועד לחמאס,[30] חומרי בנייה,[31] מבנים יבילים וצינורות ברזל.[32]
על פי גורמי משרד הביטחון שהופקדו על הפריקה, המטען הועמס בחלקו שלא כהלכה על גבי הספינות, ועל כן חלקו נפגם ופריקתו נתקלה בסחבת.[31] צה"ל ניסה להעביר מספר פעמים חלק מהמטען דרך מעבר כרם שלום,[32][31] אך ארגון חמאס סירב לקבל את הציוד[107] והתנה זאת בשחרור כל עצורי המשט ובהכנסת הסיוע כולו.[108] על אף שבאותה העת כבר הורו ואישרו את שחרור עצורי המשט,[78] התמיד חמאס בסירובו. הציוד המתין אפוא במחנה צריפין עד שחמאס יסכים לקבלו.[31]
הספינות עצמן הועברו לנמל חיפה ועגנו שם, עד ששוחררו לידי נציגים טורקים רשמיים, ב-5 באוגוסט 2010.[109]
זמן קצר אחרי המשט עלו תלונות של כמה ממשתתפי המשט כי נגנב מהם רכוש. הטענה העיקרית, שעליה דיווח ב-19 ביוני העיתון הבריטי "הגרדיאן", הייתה כי נעשה שימוש בכרטיסי אשראי ובטלפונים ניידים שהוחרמו מהם לאחר מעצרם.[110] הטענות הללו הובילו לתגובות אחדות במערכת הצבאית והפוליטית בישראל.[111] חוקרי מצ"ח קיבלו מידע מודיעיני שלפיו נגנבו מחשבים ניידים מהספינה בעת שעגנה בנמל אשדוד. באוקטובר 2010 הורשע חייל על פי הודאתו בגנבה של מחשב נייד אחד, שתי עדשות מצלמה ומצפן, ונדון לחמישה חודשי מאסר בפועל.[112]
ב-2011 הגישו עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר וארגון שורת הדין שבניהולה, תביעה בארצות הברית, בשם ד"ר אלן באוור, יהודי-אמריקאי נפגע טרור, נגד המאווי מרמרה ונגד אחרים שהשתתפו במשט. התביעה דורשת להשתמש בתקנה אמריקאית שהותקנה עוד ב-1794 ולהחרים לטובת האוצר האמריקאי את כל 14 הספינות שהשתתפו במשט ואשר מימון ציודן נעשה בעזרת תרומות אמריקאיות.[113]
תחקיר פנימי שנערך ביחידת שייטת 13 הצביע על ליקויים בהיערכות לפעולה, בעיקר בתחום המודיעין, ועל פגמים בדרך הפעלת הכוח. התחקיר קבע כי לא הובאה בחשבון התקפה המונית על הלוחמים, וכי אלה פעלו נכון במצב שנוצר. בחיל ציינו כי יהיה צורך לבדוק האם ההכנה המנטלית של הכוח בטרם המבצע לא שמה דגש רב מדי על תרחיש קל מדי שלא התממש לבסוף.[114]
הרמטכ"ל גבי אשכנזי מינה ועדה בראשות גיורא איילנד לבדיקת ההתנהלות של הדרג הצבאי בפרשה. בדוח שהוגש ב-12 ביולי קבעה הוועדה כי נעשו שגיאות, גם מצד הדרגים הבכירים, באופן ניהול האירוע וההכנות אליו, אך לא הייתה תקלה או התרשלות בנושאים מהותיים.[115]
לאחר צירופם של שני החברים הנוספים הוגשה עתירה לבג"ץ על ידי ארגוני נשים בדרישה למנות נשים לוועדת טירקל. העתירה התקבלה ובג"ץ הורה לממשלה לדון בצירוף אישה אחת לפחות לוועדה.[118]
בינואר 2011 פרסמה הוועדה את חלקו הראשון של הדו"ח שלה, ובו מסקנות שלפיהן חיילי השייטת פעלו באופן סביר, ישראל פעלה בהתאם לחוק הבין-לאומי, פעילי ה-IHH הם שאשמים באלימות הקשה על המרמרה, והטלת הסגר הימי על רצועת עזה נעשתה בהתאם לדין הבין-לאומי ולהנחיות אמנת סן רמו הנוגעות להטלת מצור ימי.[5] הוועדה קבעה שהפעלת הכוח הייתה מוצדקת שכן פעילי הטרור שעל המרמרה הפעילו אלימות קטלנית כנגד החיילים, כולל ירי אש חיה מנשק חם:[119]
"פעילי ה-IHH פעלו באלימות כלפי חיילי צה"ל על ה'מרמרה', בכך שחימשו את עצמם בכלי נשק מסוגים שונים, ובכלל זה מוטות ברזל, סכינים, גרזנים, אלות וחפצים ממתכת. כלי נשק אלה היו מסוגלים לגרום למוות או לפציעה קשה. בנוסף, האירועים האלימים הראו באופן שאורגן על ידי פעילי ה-IHH, בין היתר על ידי תקיפה משותפת על חיילי צה"ל. פעילי ה-IHH הפעילו נשק חם נגד חיילים צה"ל במהלך האירועים."
הוועדה מתחה ביקורת על הדרג הצבאי והמדיני שלא צפה מראש את קבלת הפנים האלימה של משתתפי המשט.[120] חברי הוועדה נחלקו בשאלה אם שר הביטחון נושא באחריות ישירה (בדומה לרמטכ"ל) על הכשלים שאירעו בפעולה. בתגובה לדו"ח אמר ראש ממשלת טורקיהרג'פ טאיפ ארדואן כי לממצאי הוועדה "אין כל ערך או אמינות". דובר משרד החוץ של ארצות הברית אמר כי מדובר בדו"ח "עצמאי, תוצר של חקירה מהימנה, חסרת פניות ושקופה מצד ישראל" ש"יתרום לתהליך הרחב יותר שיימשך באמצעות מזכ"ל האו"ם".[121]
מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס בדק את אירועי המשט, ופרסם דו"ח ביוני 2012.[123] הדו"ח מותח ביקורת חריפה על התנהלות הדרג המדיני, וקובע כי תהליך קבלת ההחלטות היה לקוי, הדיונים היו חפוזים ושטחיים, המטה לביטחון לאומי (מל"ל) מודר, ולא הייתה התייחסות לתרחישי קיצון של עימות אלים. הגורם האחראי, לפי המבקר, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו.
ב-2 ביוני 2010 החליטה מועצת זכויות האדם של האו"ם על הקמתה של ועדה מטעם המועצה לבדיקת אירועי המשט, שמשימתה תהיה "לחקור הפרות של החוק הבין-לאומי, של החוק ההומניטרי ושל חוקי זכויות האדם הבין-לאומיים, שנבעו מהתקיפות הישראליות על המשט שנשא סיוע הומניטרי".[124] ב-23 ביולי מונו שלושת חברי הוועדה ובראשם השופט קארל הדסון-פיליפס. ישראל סירבה לשתף פעולה עם הוועדה.
ב-22 בספטמבר פרסמה הוועדה את דו"ח החקירה,[125] ובו נקבע כי הפעולה הישראלית "הייתה הפרה בוטה של זכויות אדם והחוק הבין-לאומי".[126] הוועדה קבעה כי "הראיות מאפשרות להעמיד לדין את ישראל באישומים הבאים: רצח בכוונה תחילה, התעללות וגרימת סבל ופגיעה במתכוון", וכי ישראל הפרה כמה סעיפים בחוק הבין-לאומי: הזכות לחיים ולביטחון, עינויים ויחס אחר של רשעות, חוסר אנושיות, יחס משפיל וענישה, הזכות לחופש, ביטחון והחופש ממעצר שרירותי וכן חופש הביטוי.[127]
לשכת ראש ממשלת ישראל הגיבה לדו"ח זה וציינה: "זהו דו"ח מגמתי ומעוות נוסף מטעם גוף שמרבית החלטותיו עוסקות ברדיפה אובססיבית של ישראל".[128]
ביולי 2010 הכריז מזכ"ל האו"ם באן קי-מון על הקמת ועדה מטעם האו"ם לבדיקת אירועי המשט. בראשה עמד ראש ממשלת ניו זילנד לשעבר, ג'פרי פאלמר, וסגנו היה נשיא קולומביה לשעבר, אלווארו אוריבה. נציג ישראל בוועדה היה יוסף צ'חנובר, ונציג טורקיה הדיפלומט אוזדם סאנברק, בכיר במשרד החוץ במדינה.[129]
בספטמבר 2011 פורסם דו"ח הוועדה, ובו נקבע שהמצור על רצועת עזה חוקי, אך ישראל הפעילה כוח מופרז, ולכן מומלץ שתביע חרטה בפני טורקיה ותשלם פיצויים למשפחות ההרוגים. הדו"ח ביקר את התנהלות טורקיה ופעילי ארגון IHH בפרשה.[130]
לוחמי שייטת 13 משתלטים על הספינה "רייצ'ל קורי", מאי 2010
ב-5 במאי 2010 ביקשה ספינה הקרויה על שמה של רייצ'ל קורי,[132] להגיע לעזה. הספינה, אשר יצאה מאירלנד והייתה אמורה להשתתף במשט זה, בהובלתה של המרמרה, התעכבה בשל בעיות טכניות, ויצאה מספר ימים לאחר מכן. בטרם הגיעה הספינה, הודיעו נוסעי הספינה שאין ברצונם להתנגד או לפעול בכוח[133] וכי הם מוכנים להגעת פקחים מטעם האו"ם לסיפון הספינה כדי לוודא שכל מטענה מכיל סיוע ואספקה אזרחיים.[134] שלוש ספינות של חיל הים הישראלי יירטו את הספינה,[135] ולבסוף, השתלט צה"ל על הספינה ללא שימוש בכוח או באש.[136] לאחר הורדת הנוסעים, הובאה הספינה לנמל חיפה וביולי 2012 הוטבעה במימי הים התיכון.
ב-11 ביולי יצאה הספינה "אל-אמל" מלוב לעבר חופי עזה. חיל הים הישראלי לא אפשר לה להגיע לחופי עזה, ולבסוף עגנה בנמל אל-עריש ב-14 ביולי.[137]
לאחר אירועי המשט הצהירו מדינות וארגונים שונים כי ישלחו ספינות נוספות.[138][139] ממשלת ישראל הודיעה כי גם ספינות הסיוע הבאות לעזה ייעצרו.[140]
באפריל 2011 פורסם לראשונה כי ארגון ה-IHH מתכנן משט נוסף לעזה, בהיקף נרחב. בתגובה לבקשת ישראל, הודיעה טורקיה בתחילה שלא תמנע את יציאת המשט מנמליה, והוא היה אמור לצאת בסביבות 20 ביוני, בהרכב של כ-15 ספינות ו-1,500 פעילים. פתיחת מעבר הגבול היבשתי ברפיח על ידי מצרים לא הביאה לשינוי החלטת המארגנים. בד בבד, האריך מזכ"ל האו"םבאן קי מון את מועד הגשת חוות הדעת של ועדת החקירה הבין-לאומית ("ועדת פאלמר") לבדיקת אירועי משט 2010.[141] ביוני 2011 הודיע ה-IHH כי "מאווי מרמרה" לא תשתתף במשט המתוכנן עקב תקלה טכנית.[142] מדינות רבות הביעו את התנגדותן לקיום המשט, בהן ארצות הברית, צרפת, בריטניה, טורקיה, קנדה, הקוורטט, וכן מזכ"ל האו"ם. גורמים רשמיים ברשות הפלסטינית ביקשו ממדינות העולם לתמוך במשט והצהירו כי המשך הסגר הימי על רצועת עזה הוא פשע.[143] מסיבות שאינן ברורות, נגרמו תקלות טכניות שונות לספינות שהיו אמורות להשתתף במשט ולצאת מנמלי יוון. כמו כן, יוון הודיעה על איסור הפלגה מנמליה לרצועת עזה, והמשט הגדול לא יצא לפועל, כאשר ספינה אחת שהצליחה לצאת נעצרה בלב ים על ידי כוחות הביטחון של יוון, הוחזרה לנמל המוצא,[144] ואילו הספינה היחידה שנותרה מהמשט המקורי, "דיניטה-כראמה" הצרפתית, נעצרה ביולי 2011 על ידי חיל הים והובלה לנמל אשדוד, ובחיפוש שנערך לא נמצא עליה ציוד הומניטרי או נשק.[145]
בתחילת נובמבר 2011 יצאו מחופי טורקיה שתי ספינות קטנות ועליהן 27 אנשים ממדינות שונות, בהן אירלנד, קנדה וספרד. הספינות נעצרו על ידי חיל הים והובאו לנמל אשדוד ללא אירועים אלימים.
בעקבות הפרשה והלחץ הבין-לאומי על ישראל, הקלה ישראל באופן משמעותי על מעבר הסחורות לרצועת עזה, אם כי המצור הימי נותר בעינו. רשימת הסחורות שאסורות בכניסה לרצועה צומצמה ונאסרו רק נשק, אמצעי לחימה או חומרים שהוגדרו "תומכי לחימה ופריטים בעייתיים דו־שימושיים", שעלולים לשמש בהכנת אמצעי לחימה. עם זאת, התקנות המגבילות כניסת אזרחים לרצועה נותרו בעינן.[146]
בעקבות אירועי המשט הוציאה גרמניה את ארגון ה-IHH מחוץ לחוק.[147] כמו כן, פורסם כי גם ארצות הברית שוקלת להכריז כי ה-IHH הוא ארגון טרור.[148]
טורקיה דרשה מישראל שתתנצל על הרג אזרחיה במשט, ולאחר שדרישתה לא נענתה הודיעה על הורדת רמת היחסים הדיפלומטיים עם ישראל לדרג של מזכיר שני, גירשה את שגריר ישראל, ואיימה בנקיטת צעדים נוספים.[149] הלחץ הטורקי גרם להשעיית שיתוף הפעולה בין ישראל לברית נאט"ו למשך למעלה מחמש שנים. האיום הטורקי הוסר רק בשנת 2016 וישראל החלה להשתתף בפעילות בפרופיל נמוך.[150] במאי 2012 הוגשו בטורקיה כתבי אישום, ובהם תביעה לגזור תשעה מאסרי עולם, נגד ארבעה קצינים ישראלים, עקב מעורבותם בהשתלטות על המרמרה. הקצינים, לפי תפקידיהם בעת ההשתלטות: הרמטכ"לגבי אשכנזי, ראש אמ"ןעמוס ידלין, מפקד חיל היםאלי מרום וראש להק המודיעיןאבישי לוי.[151]
ב-22 במרץ 2013, בסיומו של ביקורברק אובמה בישראל, שוחחו ראשי הממשלה נתניהו ורג'פ טאיפ ארדואן טלפונית.[10] נתניהו הבהיר שהתוצאות הטרגיות של המשט לא היו מכוונות, הביע צער על פגיעה ואובדן חיי אדם, התנצל בפני העם הטורקי על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם, והסכים להשלים את ההסכם על פיצויים.[9] בעקבות זאת הסכימו נתניהו וארדואן על ביטול ההליכים המשפטיים שטורקיה פתחה נגד חיילי צה"ל, על החזרת השגרירים ונירמול היחסים, ועל שיתוף פעולה לשיפור המצב ההומניטארי בשטחים הפלסטיניים.
ברית שורץ-פוזנר, המרמרה ואני, במחנה גיליון 2 ביוני 2016 עמ' 34–38.
אור מעוז ואחרים, 'רוחות שמיים 7, אח"י פלברה אגדות שקרו באמת בהוצאת בית החובל, 2020, עמ' 315.
Bayoumi, Moustafa (Editor), (2010) Midnight on the Mavi Marmara: The Attack on the Gaza Freedom Flotilla and How It Changed the Course of the Israeli/Palestine Conflict. Haymarket Books, ISBN 978-1608461219
ערך מורחב – יחסי טורקיה–ישראל
ברק רביד, טורקיה הסירה את הווטו וישראל תוכל להדק את קשריה עם נאט"ו, באתר הארץ, 4 במאי 2016