חיל ורעדה

חיל ורעדה
Frygt og Bæven

מידע כללי
מאת	סרן קירקגור
שפת המקור	דנית
סוגה	פילוסופיה
נושא	פילוסופיה
הוצאה
תאריך הוצאה	1843
סדרה
ספר קודם	Two Upbuilding Discourses, 1843
הספר הבא	Three Upbuilding Discourses

חִיל ורעדה (בדנית: Frygt og Bæven) הוא מספריו החשובים ביותר של אבי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, סרן קירקגור. הספר נכתב בשנת 1843 תחת שם העט יוהנס דה סילנטיו ('יוהנס השותק'). הספר תורגם לעברית על ידי איל לוין ונערך בידי יעקב גולומב. שם הספר נלקח מהאיגרת אל הפיליפים, פרק ב' פסוק י"ב: "...כְּשֶׁאֲנִי רָחוֹק מִכֶּם תִּיגְעוּ לִתְשׁוּעַת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּיִרְאָה וּבִרְעָדָה", וככל הנראה מקורה בתהילים נ"ה פסוק ו: "יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת".

מוקדו המרכזי של הספר הוא אברהם. הפרק הראשון, הוא "נאום הלל לאברהם" מתעסק באברהם ובסיפור עקדת יצחק באופן ספציפי, ולאורכו של הספר כולו שומר קירקגור אמונים לדמות זו, המייצגת את אבי האמונה. קירקגור תמה על בני האנוש הסבורים שפשוט יותר להבין את הלכי הרוח של הפילוסופיה של תקופתו (הכוונה בעיקר לפילוסופיה ההגלינית) ובכלל, מאשר לנסות ולהבין את אברהם אבינו ואת מעשה העקדה. הוא מבקר את הכנסייה על הדרשות שהיא מעבירה בנושא בימי א', וטוען כי כל השומע את סיפור העקדה - צריכה שנתו לנדוד, אולם "דורות אין ספור ידעו בעל פה, מילה במילה את סיפור אברהם, ומי בתוכם נדדה שנתו?". הספר מהווה ניסיון להעביר לקוראים ולגרום להם לחוש את חוויית האימה והסתירה במעשהו הגדול של אברהם, לגרום לשנתם לנדוד.

מבוא

במבוא שכתב לספר קורא קירקגור לקוראיו לחפש אחר משמעות ולא להסתפק בדיונים פילוסופים עקרים מתוכן ובלתי רציניים. קירקגור טוען כי לפילוסופיה אין כל סמכות לשלול או להעניק אמונה, ואל לה לחרוג מהתחומים שהוקצבו לה. קירקגור מדגיש כי איננו פילוסוף, וכי מטרתו של ספר זה איננה בנייה של מתודה פילוסופית סדירה כמו ה"שיטה" של הגל ("זו אינה השיטה, אין לזה ולשיטה ולא כלום"). לדברי קירקגור, הוא כותב למען העונג ההולך ומתעצם בו בשעת הכתיבה.

הקדמה

ההקדמה לספרו של קירקגור היא מעין נאום, מעין סיפור קצר בו מספר קירקגור את סיפורו של איש פשוט שלא היה הוגה, איש שהיה משתוקק לרכב לצידם של אברהם ויצחק במסעם בן שלושת הימים להר המוריה, איש שכל כמיהתו הייתה לעלות עם השניים להר ולחזות בעקדה, ללא ציפייה שבסוף הסיפור יתגלה מלאך ויעצור את אברהם מלבצע את המעשה. אותו איש העריך את אברהם על המבחן הבלתי אפשרי שנוסה ועמד בו. יום יום היה אותו איש עולה להר המוריה ומצפה לבוא אברהם ובנו. ההקדמה מצידה מתארת את סיפור העקדה בארבעה תרחישים שונים אך בכל זאת דומים, עליהם חשב האיש בכל פעם שירד מן ההר ולא ראה את אברהם ואת יצחק. בסיומו של כל תרחיש מובאת אנלוגיה לאם הגומלת את בנה מיניקה. לדידו של קירקגור, הניסיון בו עמד אברהם דומה מאוד לאותה הגמילה, אם כי, בניגוד לארבע הדרכים אותן מביא קירקגור לגמילת הבן, היה על אברהם ללכת בכל אותן הדרכים בעת ובעונה אחת.

נאום הלל לאברהם

קירקגור פותח את פרקו הראשון בנאום הלל לאברהם, בתיאורה של הכרת הנצח. הוא מחלק את בני האדם לזנים שונים ובהם הגיבור והמשורר. בעוד תכלית הגיבור (על פי השקפתו של קירקגור) היא ייצוג המידה הטובה, תכליתו של המשורר היא הערצת הגיבור והפצת אותה ההערצה בקרב בני האדם. כלומר, משימתו היא להאפיל על השכחה ועל הנצח כך שלא ישכח שמו של הגיבור, ובתוך כך להפוך לגיבור בעצמו, משום שהעברת הזיכרון לדורות הבאים, יש בו מן המידה הטובה. אך גיבור, לדידו של קירקגור, יש בו יותר מן המידה הטובה, יש בו גדלות. לפיכך, מונה קירקגור כשלושה סוגים שונים של גדלות - גדלות בפני עצמך (המעגל האסתטי), גדלות בפני אחרים (המעגל האתי) וגדלות בפני אלוהים (המעגל הדתי) - אפשרי, נצחי ובלתי אפשרי (בהתאמה). הייחוד שבמאבק כנגד אלוהים, כלומר, בגדלות בפני אלוהים, היא שזו טומנת בחובה חולשה וחוסר אונים. הדרך היחידה להיאבק באלוהים, לשרות בקרבתו של הבלתי האפשרי, היא הדגשת מהותו של האדם, כלומר הפגמים והחסכים המצויים בו. באמצעות הדגשה זו, טוען קירקגור, מתעלה המאמין על תכונותיו האנושיות, משום שהאמונה מנוגדת לשכל הישר, היא טומנת בחובה אבסורד, היא וויתור אינסופי על דבר מה שהוא סופי, כדי להפוך את אותו הסופי לאינסופי. היינו, האמונה היא וויתור על משאלות מתוך ידיעה וציפייה שייתגשמו בעתיד, תוך כדי ההבנה כי ההקרבה טומנת בחובה את אי-התממשותם. הוויתור הוא שמעניק למשאלה תוקף אינסופי, המאפשר לפרטי להפוך לכללי.

קירקגור מדגים תפישה זו באמצעות סיפורו של אברהם שייחל לבן והאמין שאלוהים יעניק לו בן, חרף העובדה כי הוא ושרה אשתו היו זקנים מכדי להביא ילד לעולם. כשקיבל את הבן היה נכון להקריב אותו למען אלוהים (היש המוחלט), מתוך אמונה כי אלוהים יעניק לו את בנו בחזרה וייסוג מן התביעה שתבע, אך בו בזמן אברהם וויתר על בנו לטובת האלוהים, ובכך העניק לו תוקף אינסופי. כלומר, הוביל ליצירתו של ייצוג רוחני לתביעתו לבן, והעולם הרוחני, וזאת בניגוד לעולם הגשמי - אינסופי. אברהם וויתר על בנו בכוחו של הוויתור האינסופי, אך באותו זמן ממש גם זכה בו מחדש בכוחו של האבסורד, והוא האמונה כי יזכה בבנו, תוך הידיעה כי אלוהים לא ייסוג מבקשתו והנכונות למלאה.

בעיה ראשונה - היש תכלית להשהיית האתי?

בפרק זה מנסה קירקגור לענות על השאלה האם מצויה מטרה מוגדרת לשימה זמנית של השיקול האתי בסוגריים. האם ניתן להתעלם לרגע מן המוסרי? על מנת לענות על שאלה זו מגדיר קירקגור את המוסריות וקובע כי היא אוניברסלית ותכליתה מקורה בעצמה ולא בכל תחום חיצוני. ייחודה שכל הדברים הנמצאים מחוצה לה – יש בכוחם להתאסף פנימה, אל קרבה, ולעלות במדרגה. הפרט, תכליתו למחוק את הפרטי (באמצעות הכללי) ולהפוך אוניברסלי. אין אפשרות לזנוח את האתי משום שכל יציאה מן הקווים המגדירים את תחומו משמעה חטא.

קירקגור טוען כי התכלית להשהיית האתי מצויה באותו וויתור אינסופי ובתוקף אותו מעניק זה לסופי. כלומר, לסיים נישואים לפני שהחלו משמעו מעשה מוסרי כיוון שהוויתור הופך את הנישואים לנצחיים, מעביר אותם מן המישור הסופי בו היו שרויים למישור אחר ומנותק. מישור אליו לאביר האמונה בלבד גישה, מישור בר מימוש בידי כוחו של האבסורד. הווי אומר השהיית האתי בידי הוויתור האינסופי היא מוסרית כיוון שהוויתור מעניק מימד כללי לפרטי ונצחי לזה אשר הוא בר מיצוי.

אוניברסליות זו היא שמאפשרת לאביר האמונה בתורו ליטול את הכללי מין המישור הנצחי, האינסופי ולהפכו לפרטי, לכללי. כלומר, השהיית האתי מאפשרת קיומו של הכללי המקורי בדרגה גבוה שהיא בו זמנית גם פרטית. האמונה מאפשרת ליקר מכל בעיניו של אדם, לקורבן האולטימטיבי, זה אשר נמצא במדרגה הגבוה ביותר – לעלות שלב נוסף בסולם הדרגות, להחליף מספר שטרות של כסף בעל גבול, במספר שטרות של כסף חסר גבולות, אינסופי.

בעיה שנייה – האם ישנה חובה מוחלטת כלפי אלוהים?

האתי הוא בהכרח הכללי, ולפיכך – האלוהי. כלומר, חובה באשר היא, בראש ובראשונה חובה היא כלפי האלוהים. כיוון שאלוהים הוא האתי, כלומר, הכללי המוחלט, פנייה ישירה ממנו, יש בכוחה לכופף את הכללי (של הפרטי) ולהפכו לפרטי. מעמדו של האתי פוחת לכדי יחסיות כיוון שהאתי, הוא-הוא האלוהים.

בעיה שלישית – האם מבחינה אתית נהג אברהם כהלכה כאשר לא הביא לא את שרה, לא את אליעזר ולא את יצחק בסוד מעשהו?

פרק זה עוסק בגיבורים. ראשית עוסק קירקגור בגיבור האסתטי, וטוען כי הוא זה אשר שותק ואף מקריב עצמו למענו של אדם אחר. כלומר, פרטי המוכן להקריב עצמו למען הפרטי. גבר המואשם ברצח ולא פוצה פיו או מביא הוכחות לזכותו, חרף העובדה כי יודע הוא שאשתו היא שעשתה את המעשה.

שנית כותב קירקגור אודות הגיבור האתי, הוא זה המקריב עצמו וכל היקר לו למען הכללי. הווי אומר גבר שאינו רק פוצה את פיו ומספר לחבר המושבעים כי אשתו היא הרוצחת, כי אם מתנדב להיות האוחז בחרב שתערוף את ראשה.

בעוד השני זוכה בדמעות, ניחומים והבנה, גם אם זו מהולה באי-הסכמה מצד הסובבים, גורלו של אביר האמונה (הוא הגיבור הדתי) – שונה. אביר האמונה מסתיר ומכסה מפאת הכרח. האחרים, הם הכללי, לא יבינו את המתרחש בתוכו משום שיחסו של אביר האמונה אל המוחלט הוא פרטי, מוחלט כאל מוחלט. וכאן טמונה גם מעלתו. אביר האמונה נאבק לבדו עם הספקות, אביר האמונה מוחה הדמעות בידו שלו, מילותיו האחרונות של האביר, יש להם מובן – עבורו, ורק עבורו. לפיכך, נהג אברהם כהלכה משום שגילוי לשם הגילוי, כלומר זה שאין בו תכלית מלבד הגילוי עצמו – איננו אתי (מוסרי).

קישורים חיצוניים

• תומר פרסיקו, מותק, הילד נשחט, באתר nrg‏, 17 ביולי 2005, עם קטעים מ"חיל ורעדה"
• גדעון לב, לראות כל יום ביומו כאילו היה זה יומנו האחרון, באתר הארץ, 22 באוקטובר 2018; מאמר לציון 175 שנים לפרסום "חיל ורעדה"