יברומאידאן
 | |
| תאריכי המאבק |
21 בנובמבר 2013 – 23 בפברואר 2014 (95 ימים)  |
|---|---|
| מקום |
מאידאן נזאלז'נוסטי, אוקראינה |
| קואורדינטות | 50°27′01″N 30°31′26″E / 50.45025°N 30.52389°E |
  | |
יֵבְרוֹמַאידָאן (באוקראינית: Євромайдан, הלחם של "אירופה" ו"מיידן", майдан, "כיכר") הוא כינוייה של סדרת אירועים באוקראינה שהחלה ב-21 בנובמבר 2013 כתגובה אזרחית להחלטת ממשלת אוקראינה שלא לחתום על הסכם התאגדות עם האיחוד האירופי, והגיעה לשיאה ב-18–20 בפברואר, כשנהרגו 125 בני אדם בקרבות רחוב בין פעילי מאידאן למשטרה. ההפגנות זכו לכינוין על שם כיכר מאידאן נזאלז'נוסטי בקייב, שבה החלו ההפגנות.
ב-21 בפברואר 2014 חתמו נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' ומנהיגי האופוזיציה הפרלמנטרית על הסכם פשרה שקרא להקדים את הבחירות. למחרת ברח ינוקוביץ' מהבירה והפרלמנט האוקראיני הדיח אותו מתפקידו. כנשיא וכראש ממשלת אוקראינה בפועל התמנה יושב ראש הפרלמנט אולכסנדר טורצ'ינוב, עד לבחירות שהתקיימו ב-25 במאי, שבהן ניצח פטרו פורושנקו. הפרלמנט החליט גם על שחרורה ממאסר של ראש הממשלה לשעבר יוליה טימושנקו.
מעבר למתחים הפנימיים בין גורמי אופוזיציה לשלטון, גורם נוסף שהשפיע על הסכסוך באוקראינה הוא תפיסתה על ידי רוסיה כמדינת חיץ בין המזרח למערב וכחלק מתחום ההשפעה ההיסטורי שלה.[1] בפברואר נכנסו כוחות צבא רוסיים לאוקראינה, סיפחו את חצי האי קרים והציתו את מלחמת האזרחים באוקראינה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]במרץ 2012 ניסחו ממשלת אוקראינה והאיחוד האירופי הסכם מחודש בין אוקראינה לאיחוד בדבר שיתוף פעולה ואפשרות להצטרף לאיחוד, לאחר שנציגי אוקראינה החלו במגעים להצטרף לאיחוד כבר בשנת 2007, תחת נשיאותו של ויקטור יושצ'נקו. ההסכם המחודש עליו דנו הנציגים במרץ 2013, נועד להחליף הסכם ביניים קודם שנחתם בין הצדדים בתקופת הנשיא יושצ'נקו, כשההסכם החדש נועד לאפשר ולהקל את דרכה של אוקראינה להצטרפות לאיחוד האירופי. רוסיה מצידה, יצרה לחץ על אוקראינה, בהתחלה על ידי סנקציות קלות ולבסוף, באוגוסט 2013, עצרה רשות המכס הרוסית כניסת סחורות מאוקראינה לחלוטין. תחת איום לנתק את אספקת הגז מרוסיה לאוקראינה, נערכה בקבינט האוקראיני הצבעה, שבסיכומה הוחלט לדחות את החתימה על ההסכם לשיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, דבר שגרר אחריו מחאה עממית רחבה נגד החלטת הממשלה[2].
מהלך האירועים
[עריכת קוד מקור | עריכה]2013
[עריכת קוד מקור | עריכה]בערב 21 בנובמבר נאספו בכיכר מאידאן נזאלז'נוסטי מפגינים שמחו נגד החלטת הממשלה שלא להצטרף לאיחוד האירופי. בין הדמויות המובילות של המפגינים עמדו מנהיג מפלגת אוד"ר, ויטלי קליצ'קו, מנהיג מפלגת חירות, אולג טיאגניבוק וארסני יאצניוק ממפלגת האיחוד הכל-אוקראיני "מולדת" בראשות יוליה טימושנקו[דרוש מקור]. האופוזיציה ארגנה הפגנות גם בערים אחרות כדונצק, איוואנו-פרנקובסק, לוצק, חרקוב, חמלניצקי, אוז'גורוד ושרשרת אנושית שכללה כ-20,000 מפגינים אורגנה על ידי סטודנטים בעיר לבוב, שרובם המוחלט עזבו במהלך הליל את ההפגנה אל הבתים. בימים הבאים המשיכו ההפגנות באופן לא אלים עד 30 בנובמבר, כאשר כוחות המשטרה תקפו באלימות את המפגינים באלות, בגז מדמיע וברימוני הלם, ללא כל התגרות מצד האחרונים. המעשים זכו לגינוי נרחב בקרב ארגוני זכויות אדם בעולם.[3] בתגובה, החלו עימותים אלימים בין המפגינים למשטרה בימים שלאחר מכן.
2014
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר הפכו ההפגנות לעימותים של ממש בין המפגינים לכוחות השיטור. כתגובה לעימותים הללו חוקקו בהליך בזק, ולרוב ללא כל דיונים בוועדות, הנשיא ינוקוביץ' ובני בריתו מספר חוקי חירום המגבילים באופן קיצוני את חופש הביטוי והחופש להפגין במדינה. החקיקה החדשה כללה סעיפים רבים ובתוכם: ביטול חסינות פרלמנטרית לחברי פרלמנט על בסיס רוב רגיל במליאה וללא צורך דיונים בוועדות, מתן חסינות מהעמדה לדין לשוטרים שלקחו חלק בדיכוי ההפגנות, ועונש מאסר למספר שנים עבור מה שמוגדר על ידי המשטר כ"פעילות קיצונית" וכן על "השמצות".[4] החוקים הועברו על ידי הפרלמנט בהצבעה של הרמת ידיים (בניגוד לחוק המאפשר הצבעה מסוג זה רק במקרה של תקלה טכנית במערכת המחשוב), מבלי שהקולות נספרו בצורה מסודרת וכשחלק ניכר מחברי הפרלמנט לא נכחו באולם בעת ההצבעה.[5] לאור זאת כונו החוקים על ידי האופוזיציה וארגוני זכויות אדם "חוקי הדיקטטורה".[6]
לאורך החודש העימותים התעצמו ומפגינים השתלטו על בניין עיריית קייב ובנייני ממשל אחדים. המפגינים חטפו מספר שוטרים והכו אותם. צלפי משטרה ירו על המפגינים והביאו למותם של אחדים. ב-18 בפברואר התקדמו כ-20,000 מפגינים לכיוון הפרלמנט בקריאות מחאה להחזרת החוקה למצבה שלפני 2004. כוחות הביטחון כמו גם מפגינים השתמשו בנשק, שכלל כדורי גומי וגם אש חיה, ומצד המשטרה גם גז מדמיע ורימוני הלם. בעימותים האלימים ביותר ברחובות חרושבסקי ואינסטיטוצקה נהרגו לפחות 26 אנשים, ביניהם גם 10 שוטרים, ונפצעו מאות. ב-20 בפברואר השתוללה האלימות ברחובות ונורו למוות עוד עשרות אנשים למרות החלטה על הפסקת אש[7][8]. באותו יום הכריז ראש עיריית קייב על פרישתו מחברות במפלגת השלטון, והמועצה המחוקקת בלבוב הכריזה על אוטונומיה חד צדדית כצעד מתריס נגד שלטונו של ינוקוביץ'.
ב-21 בפברואר נחתם הסכם פיוס בין הממשלה והנשיא לראשי מפלגות האופוזיציה, שבמסגרתו התחייב הנשיא להשיב את חוקת 2004, המצמצמת את סמכויות הנשיא. כמו כן, התחייב הנשיא להקים ממשלת אחדות, והבחירות לנשיאות אוקראינה יוקדמו[9]. רוסיה מחד וחלק ניכר מארגוני האופוזיציה מאידך סירבו להכיר בהסכם. יחד עם זאת, בערב של אותה היממה נמלט הנשיא, תחילה לחרקיב ומשם לדונייצק ולרוסיה. המניעים לבריחתו שנויים במחלוקת עד היום וההנחה הרווחת היא שילוב של היעדר גיבוי מצד רוסיה והאוליגרכים (נותני חסותו) ובו זמנית רדיקליזציה גוברת מצד המפגינים.[10] לאחר בריחתו, השתלטו ב-22 בפברואר גורמי אופוזיציה על עמדות מפתח: כוחות משטרה נטשו את עמדותיהם ברחבי קייב. במקביל באותו הזמן הפרלמנט (הראדה העליונה) הדיח את הנשיא ויקטור ינוקוביץ' (לאור עזיבתו את המדינה), פיטר את הדובר הרשמי ואת המזכיר הכללי, ושחרר מהכלא את יוליה טימושנקו[11], שהייתה סמל המאבק האופוזיציונרי. נבחר יו"ר לראדה העליונה ובהצבעה בפרלמנט הוחלט להדיח את ינוקוביץ' מתפקידו ולהעניק את מלוא סמכויות הנשיא ליושב ראש הפרלמנט אולכסנדר טורצ'ינוב, ידידה הקרוב של טימושנקו, עד הבחירות הצפויות[12]. טימושנקו הודיעה כי בכוונתה להתמודד על הנשיאות בבחירות.
במסגרת המחאות נהרגו על פי ארגוני זכויות אדם 125 בני אדם, 65 טרם נמצאו, ו-1,890 נפצעו[13].
התפתחות למשבר בינלאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ההתקוממות הפרו-רוסית באוקראינה
ב-22 בפברואר, לאחר הדחת הנשיא ויקטור ינוקוביץ' מתפקידו, הורה נשיא רוסיה ולדימיר פוטין להשתלט על חצי האי קרים. ב-27 בפברואר, השתלטו כוחות רוסים על בנייני הפרלמנט בחצי האי קרים[14] ודגל רוסיה הונף עליו. בהמשך השתלטו כוחות מזוינים רוסים[15] וכוחות פרו-רוסים על נמל תעופה בנמל סבסטופול ודווח על פטרולים של חמושים בנמל התעופה בבירת חצי האי, סימפרופול. בעקבות כך קרא הפרלמנט האוקראיני למדינות המערב 'לאשרר' את מחויבותן לאוקראינה ובנוסף קרא לאו"ם לערוך ישיבה מיוחדת בעקבות העימותים[16]. ב-2 במרץ סגרה אוקראינה את המרחב האווירי שלה והכריזה על גיוס מילואים כללי. מפקד חיל הים האוקראיני, האדמירל דניס ברזובסקי, הודיע כי נשבע אמונים לרשויות הרוסיות בחצי האי קרים.
במדיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2015 יצא לאור הסרט "חורף בלהבות: מאבקה של אוקראינה לחירות" (Winter on Fire: Ukraine's Fight for Freedom), המתעד את תשעים ושלושה הימים של הפגנות האזרחים ודיכוים של כוחות השיטור המיוחדים ברקוט, בבימויו של יבגני אפינבסקי. הסרט היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר באורך מלא ולפרס אמי לבידור בפריים-טיים על הצטיינות יוצאת דופן ביצירת סרטים דוקומנטריים[17]. בתחילת שנת 2022 הסרט הועלה לנטפליקס.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר המחאה (באנגלית)
- העולם, קייב רוצה נשיא חדש, באתר ישראל היום, 19 בפברואר 2014
- המהפכה האלימה באוקראינה, מתוך אתר תנועת אדום חדש
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Article by Vladimir Putin ”On the Historical Unity of Russians and Ukrainians“, President of Russia (באנגלית)
- ^
רויטרס, 350 אלף מפגינים בקייב נגד הממשלה, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2013
- ^ Ukraine: Freedom of Assembly crushed, Amnesty International, 2013-11-30 (באנגלית)
- ^ Australians condemn new dictatorship laws in Ukraine - Maidan, web.archive.org, 2014-01-26
- ^ SUMMARY OF LAWS ADOPTED BY THE UKRAINIAN PARLIAMENT ON 16 JANUARY 2014 | Transparency International, web.archive.org, 2014-01-21
- ^ Ukraine's Yanukovich enacts 'dictatorship' laws, www.euractiv.com, 2014-01-21 (באנגלית בריטית)
- ^ אי-פי, האופוזיציה באוקראינה: לפחות 70 בני אדם נהרגו היום, באתר הארץ, 20 בפברואר 2014
- ^ ynet, יום הדמים באוקראינה: "יותר מ-100 נהרגו", באתר כלכליסט, 20 בפברואר 2014
- ^ AP, רויטרס וד-פ-א, אחרי יומיים של שפיכות דמים, נחתם הסכם פיוס באוקראינה, באתר הארץ, 21 בפברואר 2014
- ^ Alexander Baunov, Balázs Jarábik, Alexander Golubov, A Year After Maidan: Why Did Viktor Yanukovych Flee After Signing the Agreement With the Opposition?, Carnegie Endowment for International Peace (באנגלית)
- ^ טימושנקו נידונה למעצר באוקטובר 2011 על סעיף 365 בחוק העונשין האוקראיני, ניצול לרעה של סמכותה כראש ממשלת אוקראינה בעד חתימת הסכם גז עם רוסיה, ונידונה לשבע שנות מאסר.
- ^ בסבב הדיונים עם השלטון הוסכם על בחירות ב-25 במאי 2014, אולם לאחר ההשתלטות נשמעו קריאות להקדמת הבחירות
- ^ מתוך הסרט "חורף בלהבות"
- ^ המחוז נחשב פרו-רוסי מובהק (עם אוכלוסייה של יותר מ-58% רוסים)
- ^ באישור הפרלמנט הרוסי פה אחד
- ^ אוקראינה: צבא רוסיה פלש לחצי האי קרים, באתר ynet, 28 בפברואר 2014
- ^ Winter on Fire: Ukraine's Fight for Freedom, 2015-10-09, נבדק ב-2020-08-28