אורי אילן

אורי אילן
לידה	17 בפברואר 1935; י"ד באדר א' תרצ"ה; קיבוץ גן שמואל, פלשתינה (א"י)
התאבד	13 בינואר 1955 (בגיל 19); י"ט בטבת תשט"ו; דמשק
מקום קבורה	גן שמואל
מדינה	ישראל
השתייכות	צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות	יולי 1953 – 13 בינואר 1955 (כשנה)
דרגה	סמל
תפקידים בשירות
	לוחם בחטיבת גולני;
פעולות ומבצעים
	מבצע צרצר;

אורי אילן (י"ד באדר א' תרצ"ה, 17 בפברואר 1935 – י"ט בטבת תשט"ו, 13 בינואר 1955) היה לוחם צה"ל שנפל בשבי הסורי במבצע צרצר והתאבד בשבי הסורי. בפתק שהותיר בנעליו והתגלה בבדיקת גופתו, הוא כתב ”לא בגדתי, התאבדתי”, כדי שלא להסגיר סוד צבאי. הרמטכ"ל משה דיין ציטט מהפתק את שתי המילים הראשונות "לא בגדתי", שהפכו לסמל של הקרבה אישית למען ביטחון המדינה.

תולדות חייו

14 בינואר 1955, הוריו של אורי אילן ניצבים ליד קברו הטרי בעוד הרב הצבאי הראשי, שלמה גורן, מצדיע

אורי אילן נולד בקיבוץ גן שמואל לשלמה אילן ולפייגה אילנית, בתו של הרב שרגא פייבל הינדס ונכדתו של הרב שמעון שקופ, ולימים חברת הכנסת הראשונה מטעם סיעת מפ"ם.

נפילתו בשבי והתאבדותו

ערך מורחב – מבצע צרצר

ביולי 1953 התגייס אילן לחטיבת גולני ושירת בסיירת גולני. ב-8 בדצמבר 1954 נשלח לפעולה (מבצע "צרצר") של החזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא הרחק מקיבוץ דן. אילן, ביחד עם סגן מאיר מוזס, מפקד סיירת גולני, הצטרפו לחוליה ובה שלושה צנחנים – סמל מאיר יעקבי (מפקד החוליה), רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ. הפעולה הסתבכה והחמישה התגלו ונפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקוניטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מאזה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.

לאחר שנפלה החוליה בשבי, אישר שר הביטחון פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין לחטוף מטוס צבאי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, לצורכי מיקוח. דיין הורה לחיל האוויר, בניגוד לדעת לבון, לחטוף מטוס אזרחי. ב-12 בדצמבר אילצו מטוסי חיל האוויר מטוס אזרחי סורי, שהיה בדרכו למצרים וחדר למרחב האווירי הישראלי, לנחות בנמל התעופה בן-גוריון בתואנת שווא^[1]. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית, אמו של אורי, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה. בינואר 1955 כתב שרת ביומנו על הפעולה בסוריה:

"התברר כי כל ארגונו של מבצע זה לקה בחוסר אחריות מבהיל. נשלחו אנשים צעירים... לא תודרכו כלל למקרה של כישלון, והתוצאה הייתה שבחקירה ראשונה התמוטטו וסיפרו את כל האמת".

— משה שרת, יומן אישי, כרך 3, 1978, עמ' 649

על פי דן מרגלית^[2], ארגונים בינלאומיים הציעו לפייגה אילנית, אימו של אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".

הדעות חלוקות באשר לימיו האחרונים של אילן. לפי הגרסה המקובלת, בעודו בשבי, נתון ללחץ פיזי ופסיכולוגי קשה ביותר, לאילן סופר שחבריו נהרגו על ידי הסורים ואם לא יגלה את הסוד יהרגו גם אותו. עקב כך חשש אורי כי בלחץ העינויים יגלה את סודות המבצע לסורים ובכך יפגע בביטחון המדינה. עקב זאת התאבד בתאו, בי"ט בטבת תשט"ו (13 בינואר 1955).^[3]. משנבדקה גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת אותיות על הנייר (הנייר נלקח מהספר "נקמת האבות" של יצחק שמי). במפורסם שבפתקים אלה נכתב:

לא בגדתי

התאבדתי

בדברים שנשא הרמטכ"ל, משה דיין, בהלווייתו של אילן, בחר שלא להקריא את המילה בשורה הנוספת, וכך נשאר בתודעת הציבור המסר "לא בגדתי"^[4].

לפי גרסה אחרת, לטענת מקורות סוריים, אילן נפל קורבן לתרגיל חקירה וגילה את הסוד שחשש לגלות בהיסח הדעת. לפי הפרסומים הסוריים, ישראל החזיקה באותם ימים מכשיר ציתות לתקשורת הסורית ששידר לישראל ואף איפשר להעביר מסרי כזב. אילן חשף כי הכוח נועד להחליף את המכשיר שנפגע כתוצאה מהלחות שספג בשל היותו קבור באדמה. לטענת אותו מקור ישראל אף שלחה אנשים שנתפסו "בטעות" ואף סחטו את אילן בכלא באלימות והפעילו עליו לחץ גדול שלא לספר דבר על מכשיר הציתות. עם זאת, אין חולק כי אילן שלח יד בנפשו. לטענת המקור הסורי, היה זה על ידי קריעת בד ותליית גופו על סורגי התא^[5]. בסופו של אותו יום, הוחזרה גופתו לישראל^[6].

ב-29 במרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נשבו בפשיטות (בעיקר מבצע כנרת) שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופים^[7].^[8]

הנצחה ומורשת

פעולתו של אילן, שהעדיף את המוות על גילוי הסודות הצבאיים, יצרה אתוס צה"לי, והועלתה על נס על ידי רבים. החל בכך הרמטכ"ל משה דיין, שספד לאורי בהלווייתו, ואמר את המילים הבאות:

"החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן.

— "לא בגדתי" – פרשת אורי אילן, חלק ראשון – סיפור המעשה, "ישראל - הסיפור המתועד", בלוג ארכיון המדינה

המשורר נתן אלתרמן כתב על האירוע את השיר "אורי אילן" בטורו "הטור השביעי", שנה לאחר התאבדותו של אורי אילן:

"מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.

שב מוטל – על – גבו ורוגע כדין.

מי הבא? זה אחד נערי הצבא.

זהו אורי אילן. זה אחד הילדים.

זהו אורי אילן שנלחם באין – עד

סחוף – אימים – וערמה ונפתל ונופל.

לא היה אולי קרב מר מזה ובודד

בקרבות מצורך, ישראל.

מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,

מן הקרב שערך לבדו קבל – אל.

בין עזי לוחמים ויודעי אהבה

לו את שמו תזכרי, ישראל."^[9]

באחדים מהפתקים שכתב אילן נמצאה קריאה לנקמה. הפתקים נוקבו בדפים מן הספר "נקמת האבות" מאת יצחק שמי שיצא לאור בהוצאת "מצפה" בשנת 1927 (לא ידוע בוודאות כיצד הגיע הספר לתאו של אילן, אך כנראה הועבר אליו דרך הקהילה היהודית בדמשק). ב-14 בינואר 2005 פורסם בעיתון הארץ מאמר מאת משה רום וזאב ח' ארליך אודות הספר ומסריו של אורי אילן. כותבי המאמר מוצאים הקבלה בין קריאות הנקם שבפתקים לבין קטעים מסוימים בעמודים מהספר שבהם אורי אילן ניקב את מסריו, ומעלים את ההשערה שקטעים אלו חיזקו את אילן בהחלטתו^[10]. עם זאת, אין לדעת אם אילן אכן קרא את הספר; עלילת הספר מדברת בגנות מסורת הנקמה, לא בשבחיה.

בשנת 2005, במלאת חמישים שנה למותו של אורי אילן, נחנך ארכיון על שמו באוניברסיטת בר-אילן. החומר הארכיוני הושאל לאוניברסיטה על ידי בני משפחתו של אילן^[11]. העיר קריית שמונה, שבסמוך אליה נתפסה החוליה, כיבדה את זכרו וקראה רחוב על שמו של אורי אילן. בשנת 1955 כתב הרמטכ"ל משה דיין לבני משפחת אילן: "את הפיתקאות המקוריות נשמור בארכיב הצבא". מאז נשמרו הפתקים בגנזך אמ"ן.

מורה הדרך גיל ברנר יזם את הקמת "שביל אורי אילן - לא בגדנו" המתעד את מסלול ההליכה של אורי אילן וחבריו. השביל נחנך בחורף 2016 ולאורכו מוצבות אנדרטאות מעשה ידיו של האמן הפסל יובל לופן מקיבוץ גינוסר.

ראו גם

אבי לניר

לקריאה נוספת

דן מרגלית, צנחנים בכלא הסורי. הוצאת מוקד 1968
משה אלעד, סָעַרְתְּ עָלַי, ארצי: אירועים שהסעירו את ישראל, הוצאת צמרת, תל אביב, תשפ"א 2021, עמודים 15–36

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אורי אילן בוויקישיתוף

דף המוקדש לאורי אילן, באתר קיבוץ גן שמואל
קורות החיים של אורי אילן, באתר "יזכור" של משרד הביטחון
מידע על אורי אילן בקטלוג הספרייה הלאומית
ג'ודי באומל, צוואתו של אורי אילן, עיונים בתקומת ישראל 15, 2005, עמ' 209-238.
אורית פראג, יש אמת ואתה הולכים, באתר "הדף הירוק"
אורי קציר, חשיבותו ההיסטורית של פתק מחורר (אורכב 26.04.2005 בארכיון Wayback Machine), "אפלטון"
לאה ענבל, הקשר הסורי(הקישור אינו פעיל) באתר "הדף הירוק", 15 בפברואר 2007
פ. יורמן, פרדה מאורי, דבר, 21 בינואר 1955
ריאיון עם מאיר מוזס שנפל בשבי עם אילן, במחנה
אריאלה רינגל הופמן, לא בגדתי, באתר ynet, 10 בדצמבר 2009
הלווייתו של אורי אילן, יומני כרמל 1955 (התחלה 0:38)
אורי אילן הפתקים שנמצאו על הגופה בלוג "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
סרט על אורי אילן, רשות השידור - יום הזיכרון 2016, סרטון באתר יוטיוב
סיפורו של אורי אילן בבלוג ארכיון המדינה
אורי ש. כהן, ‏"לא בגדתי": אורי אילן, משה דיין ותפיסת השבי בתרבות המלחמה העברית, אות 4, קיץ 2014
אורי איתיאל, מצגת אורי אילן - לא בגדתי
דוד מלמד, ‏"לא בגדתי": החייל שהתאבד בכלא הסורי – קרוב של רב גדול, בעיתון מקור ראשון, 20 במרץ 2018
חן מלול, "לא בגדתי, התאבדתי": הפתקים הסודיים של אורי אילן, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 13.01.2021
פסח מלובני (תרגם אברהם כהן), ‏פרשת החייל אורי אילן מזווית ראייה סורית, מבט מל"מ 89, יוני 2021, עמ' 58
ניר דבורי, ‏התרגיל שהוביל להתאבדות בשבי הסורי: הסיפור שלא סופר על מותו של אורי אילן, השבוי שהפך סמל גבורה ישראלי, באתר ‏מאקו‏, 13 בינואר 2022
גדעון מיטשניק תקלות, סימני שאלה וטרגדיות: 67 שנים למבצע "צרצר" ומותו של אורי אילן, באתר IsraelDefense, פורסם 17 בינואר 2022
הלוויית אורי אילן, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים

הערות שוליים

^ קרע עם דיין, באתר לזכר פנחס לבון
^ "ישראל היום", 3 באוגוסט 2012
^ ניסים משעל, ישראל 70 – להיות ישראלי, עמוד 54, ידיעות אחרונות
^ ההספד של משה דיין לזכרו של אורי אילן בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
^ ניר דבורי, ‏התרגיל שהוביל להתאבדות בשבי הסורי: הסיפור שלא סופר על מותו של אורי אילן, השבוי שהפך סמל גבורה ישראלי, באתר ‏מאקו‏, 13 בינואר 2022
^ דוד שליו, הוחזרה גווית אורי אילן שנמצא תלוי בכלא דמשק, דבר, 14 בינואר 1955
^ הם חזרו מדמשק, דבר, 6 באפריל 1956
^ ניסים משעל, ישראל 70 – להיות ישראלי, עמוד 59, ידיעות אחרונות
^ נתן אלתרמן, הטור השביעי; אורי אילן, דבר, 6 בינואר 1956
^ משה רום וזאב ח' ארליך, אורי אילן - מסר נוסף בפתקים, באתר הארץ, 12 בינואר 2005
יוסף צרניק, אלוהי אברהם - אל נקמות?, באתר הארץ, 1 בפברואר 2005 – תגובה למאמרם של רום וארליך
דוד שליט, על מה ולמה הנקם, באתר הארץ, 18 בינואר 2005 – תגובה למאמרם של רום וארליך.
^ באוניברסיטת בר-אילן נחנך היום (ד') ארכיון משפחתי לזכרו של אורי אילן ז"ל. הארכיון כולל, בין היתר, יומנים ופנקסים של אורי אילן, כתבות עיתונים ועבודות שנכתבו עליו מאז מותו., באתר ערוץ 7, 29 בדצמבר 2004

[1] קרע עם דיין, באתר לזכר פנחס לבון

[2] "ישראל היום", 3 באוגוסט 2012

[3] ניסים משעל, ישראל 70 – להיות ישראלי, עמוד 54, ידיעות אחרונות

[4] ההספד של משה דיין לזכרו של אורי אילן בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

[5] ניר דבורי, ‏התרגיל שהוביל להתאבדות בשבי הסורי: הסיפור שלא סופר על מותו של אורי אילן, השבוי שהפך סמל גבורה ישראלי, באתר ‏מאקו‏, 13 בינואר 2022

[6] דוד שליו, הוחזרה גווית אורי אילן שנמצא תלוי בכלא דמשק, דבר, 14 בינואר 1955

[7] הם חזרו מדמשק, דבר, 6 באפריל 1956

[8] ניסים משעל, ישראל 70 – להיות ישראלי, עמוד 59, ידיעות אחרונות

[9] נתן אלתרמן, הטור השביעי; אורי אילן, דבר, 6 בינואר 1956

[10] משה רום וזאב ח' ארליך, אורי אילן - מסר נוסף בפתקים, באתר הארץ, 12 בינואר 2005
יוסף צרניק, אלוהי אברהם - אל נקמות?, באתר הארץ, 1 בפברואר 2005 – תגובה למאמרם של רום וארליך
דוד שליט, על מה ולמה הנקם, באתר הארץ, 18 בינואר 2005 – תגובה למאמרם של רום וארליך.

[11] באוניברסיטת בר-אילן נחנך היום (ד') ארכיון משפחתי לזכרו של אורי אילן ז"ל. הארכיון כולל, בין היתר, יומנים ופנקסים של אורי אילן, כתבות עיתונים ועבודות שנכתבו עליו מאז מותו., באתר ערוץ 7, 29 בדצמבר 2004

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]