אישטוואן סאבו

אישטוואן סאבו
István Szabó
לידה	18 בפברואר 1938 (בן 86); בודפשט, הונגריה
מדינה	הונגריה
תקופת הפעילות	מ-1959
מקום לימודים	האוניברסיטה לתאטרון ולקולנוע (1961)
בן או בת זוג	Vera Gyürey
פרסים והוקרה	פרס קושוט (1975); פרס התסריט הטוב ביותר של פסטיבל קאן (1981); פרס הקולנוע האירופי לתסריטאי הטוב ביותר (1999); פרס הקולנוע האירופי לתסריטאי הטוב ביותר (1992); פרס האמן הלאומי של הונגריה (2014); פרס חבר השופטים של פסטיבל קאן (1985); דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר (1980); פרס דוב הכסף של חבר השופטים (1992); פרס באפט"א לסרט הטוב ביותר (1986); אזרחות כבוד של בודפשט (1996); מפקד עם כוכב של מסדר ההצטיינות של הונגריה (2002); אמן דגול של הונגריה (1985); מדליית גתה (1994); פרנץ קלצ'יי (1998); פרס בלה באלאז' (1967); פרס „מולדתי” (2001); מדליית פושקין (2005); אמן מצטיין של הונגריה (1982); Master of Hungarian Motion Picture (2007); פרס דוד די דונטלו (1982); Награда Александар Лифка ;
	פרופיל ב-IMDb

אישטוואן סאבו (בהונגרית: István Szabó; נולד ב-18 בפברואר 1938, בבודפשט) הוא שחקן, תסריטאי ובמאי קולנוע יהודי-הונגרי.

ביוגרפיה

סאבו נולד למריה סאבו (לבית ויטה) ולאישטוואן סאבו שהיה רופא בבודפשט. מצד אביו הייתה במשפחתו מסורת ארוכה של בחירת קריירה ברפואה. משפחתו הייתה ממוצא יהודי שהפכה לקתולית. למרות זאת, מפלגת צלב החץ עדיין ראתה בהם יהודים לפני תום מלחמת העולם השנייה לאחר שעלתה לשלטון בתמיכת גרמניה הנאצית, ומשפחתו נאלצה להתפצל ולמצוא מקלט כדי לברוח מרדיפה. סאבו שרד את המלחמה שהסתתר בבית יתומים, אך אביו נפטר מדיפתריה זמן קצר לאחר התבוסה הגרמנית. רבים מסרטיו בהמשך נשענו רבות על זיכרונות אלה מילדותו.

בילדותו רצה להיות רופא כמו אביו. אולם בגיל 16 הוא החל להתעניין בעולם הקולנוע, בהשפעת ספר שנכתב על ידי תאורטיקן הקולנוע ההונגרי בלה באלאס. לאחר סיום בית הספר התיכון, הוא היה אחד מ-11 המועמדים מתוך 800, שהתקבלו לאקדמיה לדרמה ולקולנוע בבודפשט, שם למד תחת פליקס מאריאסי, שהפך בעיניו לדמות אב. חברי כיתתו כללו את יהודית אלק, זסולט קזדי-קובאץ', יאנוס רוז'ה, פאל גאבור, אימרה ג'יונגיססי, פרנץ קרדוס וזולטאן חוזאריק. במהלך תקופה זו ביים סאבו מספר סרטים קצרים, מתוכם סרט התזה שלו, קונצרט (1963) זכה בפרס בפסטיבל הסרטים הקצרים הבינלאומי באוברהאוזן. הודות ליאנוס הרסקו, ראש אולפן הסרטים בהוניה בו למד, קיבל סאבו את ההזדמנות הראשונה שלו לביים סרט עלילתי בגיל 25, במקום שנדרש להקדיש עשר שנים לעבודה כעוזר במאי.

ב-26 בינואר 2006 חשף השבועון ההונגרי Élet és Irodalom (חיים וספרות) שאישטוואן סאבו היה 'סוכן' ביחידת מניעת ההתנגדות הפנימית של המשטר הקומוניסטי של הונגריה בזמן שלטונו של יאנוש קאדאר. אם כי התקשורת ההונגרית השתמשה במילה 'סוכן' על-מנת לתאר את מעורבותו, פעילויותיו דמו יותר לאלו של "מודיע". משימתו הייתה לדווח על חבריו לכיתה באוניברסיטה לאמנויות התיאטרון והקולנוע (הוא דיווח על 48 מהם). הוא נסחט בידי השלטונות להם היו הוכחות נגדו וכתוצאה מכך הוא אולץ לעבוד עבורם כ'סוכן' רק שנה אחת אחרי המרד ההונגרי של 1956, סאבו הסכים "להציל את עצמו ואת חברו לכיתה המהפכן פול גאבור מלהיות מוצאים להורג בתלייה" (במילותיו של סאבו עצמו)^[1]. כשהתברר כי התירוץ שלו לא אמיתי, הודה כי המניע הסמוי שלו היה למנוע את הרחקתו מהאקדמיה^[2].

קריירה

תחילת הקריירה של סאבו חפפה את תחילתו של "הגל החדש" בקולנוע ההונגרי. אחד מכמה מרכזים של 'גל חדש', שהתפתחו בתקופה זו ברחבי מערב ומזרח אירופה. הגלים החדשים במזרח אירופה נגרמו על ידי ליברליזציה פוליטית, ביזור ענפי הקולנוע, והופעתם של סרטים כמצרכים יקרי ערך לייצוא לשוקי מערב אירופה. הסרטים שהתקבלו היו ניסויים פורמליים יותר, אנטי-ממסדיים פוליטית, ובמיוחד במקרה של סאבו, חרגו מבחינה פסיכולוגית מסרטי הדור הקודם. במיוחד יוצרי קולנוע הונגרים חוו עלייה משמעותית בחופש הביטוי עקב הרפורמות בתקופת ראש הממשלה יאנוש קאדאר^[3].

סרטו העלילתי הראשון של סאבו, "עידן האשליות" (1964), הוא סרט אוטוביוגרפי בחלקו על מאבקי דורו לפיתוח קריירה, וביסוס מערכות יחסים רומנטיות. הופעתו של פוסטר לסרט "400 המכות" של פרנסואה טריפו ברקע אחת הסצנות, הצביע על ההשפעה האמנותית של טריפו והגל החדש הצרפתי עליו. הסרט זכה בפרס 'מפרש הכסף', על היצירה הראשונה הטובה ביותר, בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בלוקרנו. ובפרס חבר השופטים לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ההונגרי.

הסרט "האב" (1966) הוא סיפור התבגרות. הדמות הראשית מתמודדת עם אובדן ילדותו של אביו על רקע המהפכה ההונגרית בשנת 1956 וזיכרונות הדיקטטורה של צלב החץ^[4]. הסרט זכה בגרנד פרי בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי החמישי במוסקבה, ובפרס חבר השופטים המיוחד בלוקארנו, וביסס את סאבו כיוצר הקולנוע ההונגרי המפורסם ביותר בזמנו.

"סרט אהבה" (1970) מתמקד בקשר של גבר צעיר עם אהובת ילדותו, והוא מסופר באמצעות פלאשבקים הכוללים את תקופת הדיקטטורה של צלב החץ ואת שנת 1956, הניתנים בצורה ניסיונית ומקוטעת. נטייה ניסיונית זו בסרטיו של סאבו הגיעה לשיא בסרט "רחוב הכבאים 25" (1973). הסרט מתרחש במהלך לילה ארוך וחם בבודפשט, שבמהלכו תושבי בניין דירות יחיד מוטרדים מזיכרונות חלומיים של כאב ואובדן המשתרע על פני שלושים שנה, כולל שתי מלחמות העולם, הדיקטטורה של צלב החץ, ההשתלטות הקומוניסטית. בזמן שהסרט זכה בפרס הראשון בפסאיבל לוקארנו, סאבו היה נסער מחוסר הצלחתו בקופות ובפסטיבלי הקולנוע. הוא ייחס את חוסר ההצלחה הזה למבנה המורכב של הסרט, והחליט לתת לסרט הבא שלו מבנה פשוט יותר.

בסרט "סיפורי בודפשט" (1976), סאבו החליף את מבני הסיפור המוקדמים והמורכבים שלו, המאופיינים בפלאשבקים וחלומות, במבנה ליניארי יותר. במקביל, הוא החליף את הייצוג המילולי של ההיסטוריה בתמורה אלגורית. הסרט עוקב אחר קבוצה שונה של אנשים שמתכנסים בפאתי עיר ללא שם, בתום מלחמה ללא שם, בכדי לתקן חשמלית פגועה ולנסוע בה לעיר. באופן אלגורי, הסרט התפרש על ידי המבקרים באופן שונה כמייצג את ההיסטוריה ההונגרית, באופן ספציפי או תגובות אנושיות אוניברסליות למלחמה ושיקום באופן כללי יותר. בארבעת הסרטים הראשונים של סאבו באורך מלא הופיעו השחקן אנדראס בלינט בתפקידים המבוססים על סבבו עצמו. בעוד שבלינט הופיע גם ב"סיפורי בודפשט", זה היה סרטו העלילתי הראשון של סאבו שלא הכיל כמות משמעותית של חומר אוטוביוגרפי. הוא לא עשה עוד סרט אוטוביוגרפי עד ל"פגישה עם ונוס", שמונה עשרה שנה לאחר מכן.

שנות ה-80

"סיפורי בודפשט" הצליחו אפילו פחות מ"רחוב הכבאים 25" בקופות ובפסטיבלים. על פי הסופר דייוויד פול, זה עשוי להסביר מדוע שאבו העביר הילוך בצורה דרמטית עוד יותר בסרטו הבא, "התוודעות" (1980), שבו האירועים ההיסטוריים מיוצגים בצורה ישירה ולא מסוננים דרך זיכרון או אלגוריה. הסרט מתמקד ביחסים בין גבר ואישה, שנאלצים לחלוק חדר כשהם מסתתרים מאנשי צלב החץ, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הוא זכה בפרס דוב הכסף לבמאי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ה-30^[5], והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשפה הזרה בטקס פרסי האוסקר ה-53.

שלושת סרטיו הבאים של סאבו היוו שלב חדש בקריירה שלו, התרחקות מהפקות הונגריות, בהונגרית, שנכתבו על ידי בלבד, ומעבר להפקות שיתופיות בינלאומיות, בגרמנית, שנכתבו על ידי בשיתוף פעולה עם אחרים בהשתתפות השחקן האוסטרי קלאוס מריה ברנדאואר. הטרילוגיה הבלתי פורמלית -"מפיסטו" (1981), "קולונל רדל" (1985) ו"הנוסן" (1988, הציבו את ברנדאואר בסדרת תפקידים המבוססת על דמויות היסטוריות, שהתפשרו על המוסר שלהם כדי לעלות על סולם ההצלחה^[6]. בהקשר של כוח פוליטי סמכותני. ב"מפיסטו", על פי רומן מאת קלאוס מאן, מגלם ברנדאואר שחקן ובמאי תיאטרון בגרמניה הנאצית, תפקיד המבוסס על גיסו לשעבר של מאן גוסטף גרונדגנס^[7]. הסרט זכה פרס אוסקר בפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, ובפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן, והגדיל מאוד את יוקרתו הבינלאומית של סאבו. ב"קולונל רדל" מגלם ברנדאואר את אלפרד רדל, מפקד המודיעין הנגדי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנסחט וריגל למען הרוסים, במטרה למנוע את גילוי ההומוסקסואליות שלו^[8]. הסרט זכה בפרסים מובילים בגרמניה ובבריטניה, אך עורר שערורייה באוסטריה, שם כמה כתבי עת האשימו את הסרט בזלזול בכבוד המדינה. ב"הנוסן", הסיפור נפתח עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה. קלאוס שניידר, חייל אוסטרי (לפי שמו, ממוצא יהודי), נפגע קשה בראשו ומועבר לבית־חולים צבאי. ד״ר בטלהיים (יהודי גם הוא) מומחה להיפנוזה מטפל בו, ומגלה בשניידר יכולת היפנוטית גבוהה. אחרי המלחמה מזמין בטלהיים את שניידר לעבוד בבית־חולים בבודפשט. שניידר נפגש עם קפטן נובוטני המציע לו להפוך לאמרגנו, אם יסכים להופיע כמהפנט־בדרן. הם מגיעים לוינה ושניידר מחליף את שמו לשם מושך יותר - אריק יאן הנוסן. בהופעתו הראשונה הוא מנבא את טביעתה של אניה. הנבואה מתגשמת במלואה. מוינה הוא ממשיך לקרלסבאד ומשם לברלין, שם הוא עד לצמיחתו של הנאציזם. הוא אף מצליח לנבא את ניצחונו של היטלר בבחירות. הנאצים מצרפים אותו אליהם, והנוסן - שמצהיר על חוסר עניין בפוליטיקה - הופך לכלי משחק פוליטי בידי המפלגות. לבסוף הוא נופל חלל בחזית המטורפת הזאת, מבלי להיות עד לתוצאות נבואתו^[6].

בשנת 1988 ביקר בישראל, כאורח הכבוד בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים^[9].

שנות ה-90

סרטו "לפגוש את ונוס" (אנ') ‏(1991), היה הראשון מכמה סרטים בשפה האנגלית בבימויו, והקומדיה הראשונה שלו. הסרט מבוסס על ניסיונו בבימוי באופרה בפריז בשנת 1984. נילס ארסטרופ מגלם הונגרי המנהל אופרה פאן-אירופית, ונתקל בשלל מלכודות המסמלות את האתגרים של אירופה המאוחדת^[10]. בסרט שיחק השחקן הישראל מוסקו אלקלעי^[11].

בסרט "עם אמה המתוקה, בובה היקרה" (1992), חזר לנושא הונגרי, אולם הפעם התמקד בבעיה חברתית עכשווית ולא היסטורית. הסרט עוקב אחר שתי מורות צעירות המתמודדות עם התיישנות ההתמחות שלהן לאחר נפילת הממשלה הסוציאליסטית, כמו גם מגוון סוגים של הטרדות מיניות בהונגריה החדשה. הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין.

בשנת 1999 הוא יצר את הסרט "סאנשיין", אפוס היסטורי בן שלוש שעות, על שלושה דורות של משפחה יהודית-הונגרית (זה היה הסרט האחרון של פלורה קאדאר ששותפה במספר סטרים של הבמאי). הסרט, שהיה הפקה בינלאומית בשפה האנגלית, נתפס על ידי מבקרים רבים כסרטו השאפתני ביותר של סאבו, ויחד עם "מפיסטו", גם הסרט החשוב ביותר שלו. יהודי הונגריה הוצגו בצורה שולית או קודדת בכמה מסרטיו הקודמים של סאבו, שהופקו בתקופה הסוציאליסטית, כאשר השיח סביב ההיסטוריה של יהודי המדינה היה מוגבל יותר. ב"סאנשיין", לראשונה, התמקד סאבו במפורש בהיבט זה של ההיסטוריה ההונגרית, שהוא עצמו חווה בילדותו בתקופת הדיקטטורה של צלב החץ^[12]. ראלף פיינס מגלם שלושה דורות במשפחת זוננשיין, החווים את ההיסטוריה היהודית ההונגרית של המאה העשרים, החל מהאימפריה האוסטרו-הונגרית המאוחרת דרך השואה ועד למהפכת 1956.

שנות ה-2000

בסרט Taking Sides "נטילת צד"2001 שב סאבו לנושא שחקר ב"מפיסטו". סטלן סקרסגארד מגלם את המנצח הגרמני האמיתי וילהלם פורטוונגלר, והארווי קייטל מגלם חוקר צבא ארצות הברית החוקר את פורטוונגלר על שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים. הסרט זכה במספר פרסים בפסטיבל מר דל פלאטה בארגנטינה, כולל הבמאי הטוב ביותר.

בסרט "להיות ג'וליה" (2004), על פי רומן מאת וו. סומרסט מוהם, מככבת אנט בנינג כשחקנית בריטית מפורסמת שחווה סדרה של יריבויות רומנטיות ומקצועיות. בנינג זכתה בפרס גלובוס הזהב על הופעתה^[13].

בשנת 2005 הוענק לסאבו פרס מפעל חיים בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-27 במוסקבה.

"רוקונוק" (קרובים) (2006) הייתה הפקה הונגרית שהתבססה על רומן משנת 1932 מאת זיגמונד מוריץ על השחיתות הפוליטית. הסרט השתתף בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ה-28 במוסקבה.

"מאחורי הדלת" (2012), הפקה באנגלית המבוססת על רומן הונגרי מאת מגדה סאבו (לא קשר משפחתי), מתמקדת ביחסים בין סופרת אמידה (מרטינה גדק) לעוזרתה המסכנה והמסתורית (הלן מירן)^[14]. הסרט הוא פתח את פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-13 בטביליסי, וזכה בפרס הקהל של מייקל קרטיז בפסטיבל הקולנוע ההונגרי בלוס אנג'לס.

חיים אישיים

אשתו של סאבו, Vera Gyürey, היא במאית של ארכיב הסרטים הלאומי ההונגרי.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אישטוואן סאבו בוויקישיתוף

שמוליק דובדבני ואמיר בוגן, "לפעמים כישרון קודם לחירות והומאניות", באתר ynet, 16 במרץ 2011
רטרוספקטיבה לאישטבאן סאבו (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine), אתר סינמטק ירושלים
אורי קליין, השבוע בטלוויזיה: המלצת השבוע, באתר הארץ, 28 באפריל 2006
אישטוואן סאבו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אישטוואן סאבו, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
אישטוואן סאבו, באתר AllMovie (באנגלית)
אישטוואן סאבו, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
אישטוואן סאבו, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)

הערות שוליים

^ דן פיינרו, בודפשט, ‏קוביה הונגרית, באתר גלובס, 5 בפברואר 2006
^ אורי קליין, הבמאי ההונגרי אישטוואן סאבו יוצר תחת לחץ, באתר הארץ, 16 במרץ 2011
^ ירית שמגר, שני פנים לאבא, מעריב, 30 בדצמבר 1982
^ סרט קולנוע הונגרי "האב", דבר, 11 ביוני 1982
^ הזוכים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ב-1980
^ ¹ ² נסים דיין, שלוש דרכים למכור נשמה, חדשות, 9 בפברואר 1989
^ ענת פיינברג, דיוקן האמן כמשתף פעולה עם הרוע, באתר הארץ, 28 באפריל 2013
^ מאיר שניצר, הקולונל נפל, חדשות, 11 בנובמבר 1985
^ עירית שמגר, רק רוצה לספר סיפור, מעריב, 10 במאי 1988
^ מאיר שניצר, סרט / "איבד את הקול", חדשות, 13 בינואר 1992
^ הצלחה גוררת הצלחה, מעריב, 20 באוגוסט 1990
^ רונן דורפן, ‏כרטיס הכניסה לחברה לא עזר, באתר גלובס, 16 באפריל 2007
^ אורי קליין, המלצות, באתר הארץ, 4 בינואר 2005
^ אורי קליין, "מאחורי הדלת": אלטרנטיבה לסרטי הקיץ, באתר הארץ, 14 ביוני 2012

[1] דן פיינרו, בודפשט, ‏קוביה הונגרית, באתר גלובס, 5 בפברואר 2006

[2] אורי קליין, הבמאי ההונגרי אישטוואן סאבו יוצר תחת לחץ, באתר הארץ, 16 במרץ 2011

[3] ירית שמגר, שני פנים לאבא, מעריב, 30 בדצמבר 1982

[4] סרט קולנוע הונגרי "האב", דבר, 11 ביוני 1982

[5] הזוכים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ב-1980

[נסיםדיין-6] ¹ ² נסים דיין, שלוש דרכים למכור נשמה, חדשות, 9 בפברואר 1989

[7] ענת פיינברג, דיוקן האמן כמשתף פעולה עם הרוע, באתר הארץ, 28 באפריל 2013

[8] מאיר שניצר, הקולונל נפל, חדשות, 11 בנובמבר 1985

[9] עירית שמגר, רק רוצה לספר סיפור, מעריב, 10 במאי 1988

[10] מאיר שניצר, סרט / "איבד את הקול", חדשות, 13 בינואר 1992

[11] הצלחה גוררת הצלחה, מעריב, 20 באוגוסט 1990

[12] רונן דורפן, ‏כרטיס הכניסה לחברה לא עזר, באתר גלובס, 16 באפריל 2007

[13] אורי קליין, המלצות, באתר הארץ, 4 בינואר 2005

[14] אורי קליין, "מאחורי הדלת": אלטרנטיבה לסרטי הקיץ, באתר הארץ, 14 ביוני 2012

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]