אסמאעיל פאשא
 | |||||||
| לידה |
31 בדצמבר 1830 קהיר, איילט מצרים  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 במרץ 1895 (בגיל 64) קונסטנטינופול, האימפריה העות'מאנית  | ||||||
| מדינה | איילט מצרים, ח'דיוות מצרים | ||||||
| מקום קבורה | ארמון האֵמירגָן, ליד הבוספורוס | ||||||
| בן או בת זוג |
שפק נור ח'אנום Shehret Feza Hanim Neshedil Kadinefendi Jananiyar Hanim נור פלכ קאדין אפנדי Jeshm Afet Hanimefendi Jamal Nur Kadinefendi פריאל קאדין  | ||||||
| שושלת מוחמד עלי | |||||||
| |||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| |||||||
  | |||||||
אִסמאעיל פאשא (בערבית: إسماعيل باشا; תעתיק מדויק: אסמאעיל באשא; 1830–1895), היה ואלי מצרי ומאוחר יותר גם הח'דיו הראשון של מצרים, שלט כיורש שושלת מוחמד עלי. הוא שלט משנת 1863 עד שסולק אחרי בקשה בריטית בשנת 1879. בעת שלטונו עברה מצרים מודרניזציה משמעותית, אך הוא גם השאיר את מצרים בחובות כבדים שהגבירו את התלות שלה בארצות אירופה, במיוחד באימפריה הבריטית.
אסמאעיל פאשא פעל להביא למודרניזציה מואצת בארצו ולקרבת את מעמדה לזה של מדינות אירופאיות. לצד פיתוחים טכנולוגיים מרחיקי לכת, אסמאעיל שלח משלחות צבאיות למען כיבושים בקרן אפריקה והאגמים הגדולים של אפריקה אשר הובילו למלחמה נגד כוחות מקומיים ואף האימפריה האתיופית. במסגרת המודרניזציה הנרחבת נבנתה תעלת סואץ לצד מיזמים ותשתיות רבות נוספות, בתקופת כהונתו גדלו מוסדות החינוך המערביים והחילונים במצרים והחלו להתפרסם עיתונים מצריים אשר לרוב נותרו ללא צנזורה ממשלתית. כמו כן החלה פריחה של עסקים כגון בנקאות, ארכאולוגיה והתמקצעות במגוון מקצועות טכניים. בעת הייתה ממשלתו של אסמאעיל במשבר כלכלי, מכר את כלל המניות של התעלה לממשלה הבריטית במחיר של ארבעה מיליון לירות שטרלינג.
מכירת המניות תרמה זמנית לשיפור המצב הכלכלי אך בהמשך היה על אסמאעיל להעביר סדרת חקיקות שנועדו למנוע קריסה כלכלית, אך ללא הועיל. במהלך תקופת כהונתו עלתה ההשפעה הכלכלית והפוליטית של אירופה על מצרים והחלה גם התיישבות אירופאית נרחבת בתוך עריה הגדולות של מצרים. תחת לחץ בריטי היה על אסמאעיל להקים את משרד ראש ממשלת מצרים ולחלוק בסמכויותיו. הדחתו של אסמאעיל בידי הבריטים תרמה בסופו של דבר לפריצת מרד עוראבי ולשלטון בריטי דה פקטו במצרים לאחר המלחמה האנגלו-מצרית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שנותיו הראשונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אסמאעיל נולד בקהיר, והיה הבן השני מתוך שלושת הבנים של איברהים פאשא והנכד של מוחמד עלי. אמו חושיאר קאדין, הייתה אשתו השלישית של איברהים ובת למוצא צ'רקסי. אחותה של חושיאר קאדין, סולטנה פרטבניאל, הייתה אשתו של מהמוט השני, סולטאן האימפריה העות'מאנית. אחרי שקיבל חינוך אירופאי בפריז, הוא חזר למצרים, ואחרי מות אחיו הבכור הפך ליורש של דודו השליט, מוחמד סעיד פאשה. סעיד שלח את אחיינו, אסמאעיל, למשימות שונות במדינות אחרות, בין השאר אל האפיפיור, אל נפוליאון השלישי ואל סולטאני האימפריה העות'מאנית. בשנת 1861 הוא נשלח לסודאן בראש צבא של כ-14,000 לוחמים כדי לדכא מרד. הוא השלים בהצלחה את המשימה. במותו של סעיד, ב-18 בינואר 1863, הוכרז אסמאעיל כשליט (ואלי) ללא התנגדות.
מצרים אשר השיגה עצמאות בפועל (דה פקטו) מהאימפריה העות'מאנית בידי פועלו של מוחמד עלי נותרה הלכתית (דה יורה) מחוז בתוך האימפריה העות'מאנית. בעוד מוחמד עלי קידם רבות פיתוחים אינטלקטואלים ורפורמות בתקופת שלטונו, לא היה כך הדבר אצל יורשיו. עבאס חלמי הראשון, נכדו של מוחמד עלי שירש את הכתר במות אבראהים פאשא, נודע לרוב בתור אדם אפרורי ומסתגר אשר התנגד לשינויים רחבי היקף במנהל או בחברה. בימיו של עבאס חלמי בשלטון החל לחץ חיצוני בריטי להביא לשינויים פנימיים כאשר הוכרח עבאס חלמי לתמוך בבנייתה של מסילת ברזל מקהיר לאלכסנדריה, מסילת הברזל הראשונה בתולדות מצרים. גם בעת שלטונו של מוחמד סעיד פאשא המשיכה עליית ההשפעה החיצונית על מצרים אם כי רוב תשתיות הפיתוח של מוחמד עלי - דוגמת טיפוח של החינוך והבאת מקצועות מערביים חדשים לתוך מצרים עצמה - הוקפאו.
ח'דיו של מצרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם עלייתו לשלטון אסמאעיל הכריז על עצמו כעל ח'דיו מצרים (מקביל לתואר משנה למלך), על אף שהאימפריה העות'מאנית והכוחות האירופאים הכירו בו רק כואלי (מקביל לתואר של מושל), תואר נמוך יותר. ב-1866–1867 אסמאעיל קיבל מן האימפריה העות'מאנית את התואר ח'דיו בתמורה להגדלת המס שמשלמת מצרים בתור ישות מדינית בחסות של האימפריה. צווים שונים מן האימפריה היו שינוי של חוק הירושה במצרים, של ירושה ישירה (מאב לבן ולא בין אחים), וב-1873 קיבל צו המגדיל את האוטונומיה השלטונית שלו ביחס לשלטון המרכזי בקונסטנטינופול. במהלך שלטונו הח'דיו קידם שתי מגמות מרכזיות. האחת היא הרחבת האוטונומיה לה זוכה מצרים כחלק מהאימפריה העות'מאנית והשנייה היא החלת תהליך מודרניזציה ואף אירופיזציה של מצרים. על הפילוסופיה שעל פיה הוא הוביל את מצרים ניתן ללמוד מהצהרתו בשנת 1879:
ארצי אינה עוד חלק מאפריקה, כעת אנחנו חלק מאירופה. לכן זה טבעי עבורנו להיפרד מדרכנו הקודמות ולאמץ מערכת חדשה תוך התאמתה לתנאים החברתיים שלנו.
רפורמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אסמאעיל פתח ביישום תוכניות גדולות לשינויים פנימיים של מצרים. התוכניות כללו עיצוב מחדש של מערכות המכס והדואר, המרצה של התקדמות מסחרית, יצירת תעשיית סוכר, כותנה וסיגריות, בניית ארמונות, בהם ארמון עאבדין אשר החליף את מצודת קהיר כמקום מושבו של השלטון; הגדלת מקורות הבידור של התושבים ובניית בית אופרה ותיאטרון. הוא הרחיב את העיר קהיר במידה גדולה, ובנה עיר חדשה לחלוטין בצד המערבי שלה בדומה לפריז. העיר אלכסנדריה הורחבה אף היא. בנוסף, החל בתוכנית בנייה של מסילות רכבת ברחבי מצרים. כאשר עלה לשלטון נמתחו קווי מסילות הברזל ברחבי המדינה לכדי 800 קילומטרים, בשנת 1870 עלה המספר הזה ל-1,280 קילומטרים[1].
אחד מהישגיו החשובים היה הקמת אספה של בעלי סמכויות בנובמבר 1866. אף על פי שהאסיפה הייתה צריכה להיות גוף ייעוצי בבסיסה, חבריה השפיעו רבות על עניינים ממשלתיים. ראשי כפרים עמדו בראש האספה, ובכך הגדילו את השפעת הפוליטיקה והכלכלה באזורי הכפר. לצד זאת, אסמאעיל פאשא נכנס לעיתים קרובות למאבקים נגד בעלי קרקעות ומנהיגים אזוריים חקלאיים ופעל לפיתוח עירוני ולעיור ממושך בתוך מצרים במטרה להסדיר מעמד עירוני שיהווה אופוזיציה משמעותית להשפעה של האיכרים ובעלי הקרקעות אשר לעיתים קרובות פעלו מעם אינטרסים אזוריים ולא מדיניים. אסמאעיל הקדיש תשומת לב מרכזית לפיתוח מרכזי אוכלוסין בבניית מערכות אספקת מים וגז סדירות, תחבורה עירונית, תאורת רחוב וכדומה[2].
בתקופת שלטונו של אסמאעיל החל שינוי מרחיק לכת בראייה האינטלקטואלית ובמערכת החברתית. אסמאעיל היה השליט המצרי הראשון מאז מוחמד עלי לטפח את מוסדות החינוך במדינה. שני קודמיו, עבאס חלמי הראשון וסעיד פאשא הקפיאו תוכניות חינוכיות[3]. מזה מאות שנים היו לימודיה של אקדמיית אל-אזהר הסונית לבסיסו של כמעט כל מוסד חינוכי ברחבי האומה. אסמאעיל ערך רפורמה נרחבת בתחום החינוך והורה על הכנסת מקצועות חילונים לתוכנית הלימודים של מערכת החינוך המצרית, אותה הוא הרחיב בצורה משמעותית על ידי בנייה של בתי ספר רבים. כמו כן, אסמאעיל הורה על הקמת מוסדות השכלה גבוהה שיכשירו צעירים בתחומים כגון רפואה, משפטים והוראה[4]. במקביל לשינויים החילוניים, החלו אתגרים ומאבקים תאולוגים פנימיים לנוכח ההטפות הדתיות של ג'מאל א-דין אל-אפגאני.
אסמאעיל דגל בפתיחות כלפי אירופה וכלפי הגירה באופן כללי, ובעקבות זאת אירופאים רבים היגרו למצרים. מאלפים בודדים בשנות ה-60 של המאה ה-19, כמות המתיישבים האירופאים במצרים גדלה למעל מאה אלף בשנת 1876. קהילות אירופאיות אלו הקימו מוסדות תרבות והשכלה שונים במצרים ותרמו לפיתוח עיתונות ודפוס. 'המכון' הצרפתי באלכסנדריה, אשר נפתח כבר בשנת 1859, היה הראשון מסוגו שתרם לגידולו של דור אינטלקטואלים חילוניים במצרים. גם ערבים מארצות אחרות, בעיקר מסוריה ולבנון, היגרו למצרים תחת תקופת שלטונו של אסמאעיל. בזכות היכרותם עם האירופאים הם תפקדו כמעין חוליה מקשרת בין המצרים המקומיים למהגרים האירופאים. בנוסף, מהגרים אלו מסוריה ולבנון תרמו להוצאה לאור של עיתונים בערבית (כולל עיתונים חשובים שקיימים עד היום, כגון אל-אהראם). הממשל המצרי תחת הנהגתו של אסמאעיל היה סובלני יחסית ואפשר פלורליזם של דעות פוליטיות בתקשורת המצרית המתפתחת. מחיר הפיתוחים החינוכיים, התשתיות העירוניות והציבוריות והפיתוח המערבי הכולל במצרים היה העלאת התקציב הממשלתי לנושאים אלו פי כמה וכמה[5].
בנוסף, אסמאעיל הסכים לבניית תעלת סואץ והשגיח על תהליך הבנייה. כשנכנס לתפקיד, הוא סירב לאשר את הזיכיון לבניית התעלה שנתן סעיד. בעיה זו התעוררה שוב, כאשר נפוליאון השלישי נתן 3,800,000 £ (לירה שטרלינג) לחברה כפיצוי על ההפסדים שיקרו להם בעתיד כתוצאה מהשינויים של אסמאעיל בתוכנית. אסמאעיל השתמש בכל האמצעים כדי לשפר את תדמיתו בפני שליטים זרים ובפני הציבור, והייתה לו הצלחה רבה. הוא קיבל תואר אביר במסדר האמבט בשנת 1867, ובאותה שנה ביקר בפריז ובלונדון, שם התקבל בברכה על ידי המלכה ויקטוריה והלורד ראש העיר של לונדון. ב-1869 הוא ביקר שוב באנגליה. כשהתעלה נפתחה, אסמאעיל ערך פסטיבל בהיקף חסר-תקדים, והזמין נכבדים מרחבי כל העולם.
מסעות מלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חזונו של אסמאעיל היה שמצרים תשלוט על נהר הנילוס לכל אורכו, כולל על כל הסתעפויותיו השונות, במטרה להפוך להגמוניה אזורית ביבשת אפריקה. הסולטאן העות'מאני הסכים ב-1865 למסור לו את מחוז "חבש" העות'מאני שכלל בעיקר את הטריטוריה של אריתראה בימינו. האזור היה בפועל תחת שלטון מצרי מאז ההתפשטות לחופי הים האדום בתקופת מוחמד עלי אך הממשל העות'מאני עדיין הכיר באזור בתור ישות מדינית נפרדת ממצרים. לאחר מכן החלה התפשטות צבאית אל עבר האגמים הגדולים של אפריקה דרך משלחות צבאיות שנעו על גדות נהר הנילוס אל עבר הנילוס הלבן. דרך משלחות צבאיות הללו רוב שטחה של דרום סודאן המודרנית נפלה לידי סמכות שלטונית מצרית אשר נותרה על כינה עד להתפרקות האיחוד בין מצרים וסודאן. בשביל לסעות צבאיים אלו העסיק אסמאעיל יועצים צבאיים אמערביים בדרגות קצונה, לרבות אנשי צבא אמריקאים שהיו בשירות במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית. סמואל בייקר וצ'ארלס גורדון הבריטים פיקדו על מערכות צבאיות בסודאן והגנרל האמריקאי צ'ארלס פומרוי סטון (אנ') כיהן בתפקיד ראש המטה הכללי של הצבא המצרי מספר שנים[6].
בהמשך אסמאעיל החל להתפשט עם צבאו לתוך שטחיה של האימפריה האתיופית אשר באותה העת הייתה בתהליך של התאחדות תחת הקיסר יוהנס הרביעי לאחר מאבקים פנימיים. תחילה אסמאעיל השתלט על שטחים שהיו במחלוקת בין העות'מאנים לקיסרות האתיופית, אך בהמשך פלש עם צבאו גם לאתיופיה עצמה. שני הצבאות ניפגשו לקרב בגונדית (מכונה גם גודה גודה) בבוקר 16 בנובמבר 1875. המצרים נלכדו בעמק והיו מוקפים ברובאים אתיופים מסביב להרים כך שבסופו של הקרב כמעט כל הצבא המצרי הושמד ביחד עם מפקדים ממוצא אמריקאי ואירופי. לאחר התבוסה הח'דיב שלח כוח צבאי שני לנקום את ההפסד בגונדת. המצרים הובסו שוב בקרב גורה (בין ה-7–9 במרץ 1876). מתיחות רבה נותרה בין שני הצבאות עד הסכם בתיווך אנגלי שנחתם בשנת 1884 ובו מצרים הסכימה להחזיר את השטחים שכבשה לאתיופיה. הקמפיין הצבאי היה נטל נוסף על האוצר המצרי, במיוחד לאחר שהאתיופים הצליחו לשבות את בנו של אסמאעיל ומצרים נאלצה לשלם כופר גדול כדי לשחררו.ההפסדים המשפילים נתנו השראה ליצירת תנועת המהדיה הסודאנית שהביסה וגירשה את השלטון המצרי מסודאן.
הדחה מהשלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתוצאה ממדיניות ההשקעה של אסמאעיל מצרים פיתחה מקורות הכנסה חדשים, אך הפרויקטים השאפתניים גם הכניסו אותה לחובות כבדים לשלטונות אירופה, והם השתמשו במצב זה כדי לסחוט מאסמאעיל זיכיונות שונים. עם הזמן הגיעה מצוקה כספית בלתי-נמנעת. חוב לאומי של כמאה מיליון לירות שטרלינג נגרם בגלל בזבנותו של החדיו, שהציע לפרוע את החובות בהלוואות בריבית גבוהה. מחזיקי איגרות החוב נהיו עצבניים. פסקי דין מרחבי העולם יצאו נגד אסמאעיל בבתי דין בינלאומיים. כאשר לא יכול עוד ללוות כסף, הוא מכר את חלקו בתעלת סואץ (ב-1875) לממשלת בריטניה במחיר של פחות מארבעה מיליון £; מעשה זה גרם לתחילת ההתערבות הבינלאומית במתרחש במצרים.
בדצמבר 1875 נשלח סטפן קייב על ידי בריטניה כדי לחקור את ענייניה הכספיים של מצרים, ובאפריל 1876 פרסם את הדוח שבו יעץ כי לאור הבזבוז והפזרנות של אסמאעיל, יש צורך שכוחות זרים יתערבו על מנת להחזיר אמון וכסף למצרים. התוצאה הייתה שחוקרים נוספים חקרו את ענייני הכספים במצרים, והוקם ארגון אנגלי-צרפתי שהשתלט על ענייני הכספים והשלטון במצרים. ועדת חקירה נוספת הביאה את אסמאעיל להסכים להקמת משטר חוקתי עם שרים מחוץ למצרים.
שליטה בינלאומית זו של ריבוי השרים מחוץ למצרים לא הייתה מקובלת בעיני מצרים רבים, שהתאחדו מאחורי קולונל אחמד עוראבי. מרד עוראבי "אכל" את מצרים. בתקווה שהמרד ישחרר אותו משליטה אירופאית, אסמאעיל התנגד מעט מאוד לעוראבי, והסכים לדרישותיו לפרק את הממשלה. הלחץ הבריטי קודם לכן הביא את אסמאעיל להכיר במשרד ראש ממשלת מצרים שמולא בידי נובאר פאשא. לנוכח המרד הדיח אסמאעיל את נובאר פאשא ומינה עצמו לראש ממשלת מצרים החדש. בריטניה וצרפת התייחסו לעניין ברצינות רבה, ודרשו במאי 1879 להחזיר את השרים הצרפתים והבריטים לתפקידם. כאשר הייתה המדינה ברובה בידיו של עוראבי, אסמאעיל לא יכול היה להסכים, וגם לא רצה בכך. האירופאים לחצו על הסולטאן העות'מאני עבד-אל חמיד השני לסלק את אסמאעיל מתפקידו דרך סמכויותיו ההלכתיות כשליטה (דה יורה) של מצרים, וכך נעשה.
שנים בגלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאופיק, בנו של אסמאעיל, היה ליורשו ושלט אחריו. אסמאעיל עזב במהרה את מצרים ועבר לנאפולי, אך לבסוף הורשה על ידי הסולטאן לגור בארמונו ליד מיצרי הבוספורוס בקונסטנטינופול. שם הוא חי פחות או יותר כאסיר עד שנפטר ב-2 במרץ 1895. גם בימיו בגלות הייתה לאסמאעיל תמיכה מתוך מצרים. העיתון הפרו-אסלאמי "אל-ג'ואיב", לדוגמה, הביע את תמיכתו באסמאעיל במהלך תהליך הדחתו וגם לאחריו[7]. ההתפתחות העיתונאית במצרים הייתה במקורה יוזמה אישית של אסמאעיל בעת שלטונו אשר נתמכה ומומנה מכספו האישי בתור הח'דיו המצרי.
בשיח ההיסטורי עורר איסמאעיל, בדמותו ובפועלו, מחלוקת נרחבת אודות טיו פועלו והיחס אליו. המחלוקת העיקרית סובבת אודות השאלה האם היה בתקופת שלטונו שליט מערבי, מפתח ופעלתן או שמה בזבזן פזיז ותאוותן. שתי תפיסות מרכזיות נבנו בשיח המערבי עם הזמן; הראשונה - שנוצרה לאחר הדחתו - טוענת כי היה חסר כל ערכים שהיו יכולים להביא להצלחה והיה שליט כושל אשר סחט מיסים גבוהים מתושבי מצרים בידי איומים דרך שר האוצר שלו, אסמאעיל צאדק. השנייה, שהוקמה בעיקר בידי עיתונאים, טוענת כי ירש מדינה אפופת משברים ביחד עם הכתר ורומה מספר פעמים בידי משקיעים אירופאים שנעזרו בו לצרכים כלכליים ואינטרסים אישיים[8]. על שמו העיר אסמאעיליה שהוקמה בתקופת שלטונו, וגם המחוז אסמאעיליה הסובב אותה[9].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חגי ארליך, מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ז.
- פ.ג'. ויטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים: ממוחמד עלי עד סאדאת, הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, ירושלים, תשמ"ז.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אסמאעיל פאשא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אסמאעיל (1830-1895), (ח'דיב מצרים), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס (אנ'), תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראל: האוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 79
- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראל: האוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 80
- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראל: האוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 101
- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראל: האוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 102
- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראל: האוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 82
- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראל: האוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 81
- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראל: האוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 179
- ^ פ. ג'. וטיקיוטיס, תולדותיה של מצרים - ממוחמד עלי עד סאדאת, ירושלים, ישראל: האוניברסיטה העברית, 1980, עמ' 84
- ^ Learn about Camel racing in Egypt’s Eastern Desert, Egypt Today
| שליטי מצרים המודרנית | ||
|---|---|---|
| שושלת מוחמד עלי | מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953) | 
|
| נשיאי מצרים המודרנית | מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך) | |
| ראשי ממשלת מצרים
| ||
|---|---|---|
| ח'דיוות מצרים
|
נובהר פאשא (1878–1879) • אסמאעיל פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוחמד שריף פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוסטפא ריאד פאשה (1879–1881) • מוחמד שריף פאשא (1881–1882) • מחמוד סאמי אל-בארודי (1882) • ראע'ב פאשא (1882) • אחמד עוראבי (1882) • מוחמד שריף פאשא (1882–1884) • נובהר פאשא (1884–1888) • מוסטפא ריאד פאשה (1888–1891) • מוסטפא פהמי פאשא (1891–1893) • חוסין פאחרי פאשא (1893) • מוסטפא ריאד פאשה (1893–1894) • נובהר פאשא (1894–1895) • מוסטפא פהמי פאשא (1895–1908) • בוטרוס ראלי (1908–1910) • מוחמד סעיד פאשא (ראש ממשלה) (1910–1914) • חוסיין רושדי פאשא (1914) |
|
סולטנות מצרים 
|
חוסיין רושדי פאשא (1914–1919) • מוחמד סעיד פאשא (1919) • יוסף ווהבה (1919–1920) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1920–1921) • עדלי יאקון פאשא (1921–1922) | |
ממלכת מצרים 
|
עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1922) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1922–1923) • יחיא איברהים פאשא (1923–1924) • סעד זע'לול (1924) • אחמד זוהיר פאשא (1924–1926) • עדלי יאקון פאשא (1926–1927) • עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1927–1928) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1928) • מוחמד מחמוד פאשא (1928–1929) • עדלי יאקון פאשא (1929–1930) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1930) • איסמעיל סידקי (1930–1933) • עבד-אל פתח יחיא פאשא (1933–1934) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1934–1936) • עלי מאהר (1936) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1936–1937) • מוחמד מחמוד פאשא (1937–1939) • עלי מאהר (1939–1940) • חסן סברי פאשה (1940) • חוסיין סירי (1940–1942) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1942–1944) • אחמד מאהר (1944–1945) • מחמוד פהמי נוקראשי (1945–1946) • איסמעיל סידקי (1946) • מחמוד פהמי נוקראשי (1946–1948) • אבראהים עבד אל-האדי (1948–1949) • חוסיין סירי (1949–1950) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1950–1952) • עלי מאהר (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • חוסיין סירי (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • עלי מאהר (1952) • מוחמד נגיב (1952–1953) | |
הרפוליקה של מצרים 
|
מוחמד נגיב (1953–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954) • מוחמד נגיב (1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1958) | |
הרפובליקה הערבית המאוחדת 
|
גמאל עבד אל נאצר (1958–1962) • עלי סברי (1962–1965) • זכריא מוחי א-דין (1965–1966) • מוחמד סדקי סוליימן (1966–1967) • גמאל עבד אל נאצר (1967–1970) • מחמוד פאוזי (1970–1971) | |
| הרפובליקה הערבית של מצרים
|
מחמוד פאוזי (1971–1972) • עזיז צדקי (1972–1973) • אנואר סאדאת (1973–1974) • עבדל עזיז מוחמד חיג'אזי (1974–1975) • ממדוח סאלם (1975–1978) • מוסטפא ח'ליל (1978–1980) • אנואר סאדאת (1980–1981) • חוסני מובארכ (1981–1982) • אחמד פואד מוחי א־דין (1982–1984) • כמאל חסן עלי (1984–1985) • עלי לוטפי מחמוד (1985–1986) • עאטף צדקי (1986–1996) • כמאל גנזורי (1996–1999) • עטאף עביד (1999–2004) • אחמד נזיף (2004–2011) • אחמד שפיק (2011) • עיסאם שרף (2011) • כמאל גנזורי (2011–2012) • הישאם קנדיל (2012–2013) • חאזם אל-בבלאווי (2013–2014) • אבראהים מחלב (2014–2015) • שריף אסמאעיל (2015–2018) • מוסטפא מדבולי (2018–מכהן) | |