דיק סלייטון

דיק סלייטון
Deke Slayton
לידה	1 במרץ 1924; ספרטה, ארצות הברית
פטירה	13 ביוני 1993 (בגיל 69); League City, ארצות הברית
מידע כללי
בשירות	אסטרונאוט בשירות נאס"א
השכלה	אוניברסיטת מינסוטה; בית הספר לטייסי ניסוי של חיל האוויר האמריקני; המכללה לפיקוד ומטה של חיל האוויר השוודי ;
זמן שהייה בחלל	216 שעות ו-28 דקות
ביוגרפיה בנאס"א	דיק סלייטון
משימות
	אפולו-סויוז
עיטורים
	היכל התהילה הבנילאומי של החלל (1990); NASA Outstanding Leadership Medal (1978); NASA Outstanding Leadership Medal (1981); מדליית השירות המצויין של נאס"א (1982); מדליית השירות המצויין של נאס"א (1993); מדליית השירות המצויין של נאס"א (1975); מדליית השירות המצויין של נאס"א (1965); מדליית השירות המצויין של נאס"א (1969); היכל התהילה הלאומי של התעופה (1996); היכל התהילה של האסטרונאוטים; מדליית האוויר ;

דונלד קנט "דיק" סלייטון (באנגלית: Donald Kenet "Deke" Slayton;‏ 1 במרץ 1924 - 13 ביוני 1993) היה אסטרונאוט אמריקאי הנחשב לאחד משבעת האסטרונאוטים המקוריים בתוכנית מרקורי, אך מעולם לא טס לחלל במסגרת אותה תוכנית עקב בעיות בריאותיות. הוא שירת בתפקידים ניהוליים בתוכנית החלל המאוישת של נאס"א. סלייטון טס לבסוף לחלל במסגרת תוכנית "אפולו-סויוז", משימת החלל המשותפת הראשונה עם ברית המועצות, במהלכה חללית אפולו ביצעה עגינה עם חללית סויוז.

בצעירותו

דונלד סלייטון נולד ב־1 במרץ 1924, בספרטה, ויסקונסין, לצ'ארלס שרמן סלייטון (1887–1972) ולויקטוריה אדליה סלייטון (1895–1970). בילדותו עבד סלייטון בחווה המשפחתית, בגידול חיות המשק. הוא למד בבית הספר היסודי בלאון, ולאחר מכן המשיך בלימודיו בתיכון "ספרטה". במשך לימודיו בתיכון הוא התאגרף, ניגן בטרומבון, והיה לחבר פעיל בארגון "חקלאי העתיד של אמריקה".

בחיל האוויר

עם סיום לימודיו הצטרף דייק סלייטון לחיל האוויר. במשך שלוש שנים עבר הכשרה ראשונית, ובאפריל 1943 קיבל כנפי טיסה. במהלך מלחמת העולם השנייה נשלח סלייטון לאירופה, שם השתתף בחמישים ושש משימות קרביות במפציצים בינוניים. בשנת 1944 חזר לארצות הברית ושימש כמדריך טייס בקרוליינה הדרומית, ולאחר מכן שירת ביחידה מיוחדת. באפריל 1945 נשלח לאוקינאווה ביפן, שם הטיס מטוסי קרב עד לכניעתה של יפן במלחמה.

בנאס"א

תוכנית מרקורי

בינואר 1959 נבחר סלייטון כאחד משבעת המועמדים לתוכנית מרקורי, תוכנית החלל המאוישת הראשונה של ארצות הברית.

בשנת 1959 כחלק מהאימונים, התאמן בצנטריפוגה ועבר אלקטרוקרדיוגרמה. במהלך אימוניו נמצא כי הוא סובל מפעילות לב לא סדירה. הוא קיבל הערכה רפואית נוספת בבסיס חיל האוויר בברוקס, ואובחן עם פרפור עליות אידיופתי, אך נחשב בריא מספיק כדי להמשיך בטיסה. הוא ניסה לשפר את בריאותו בעזרת פעילות גופנית תדירה ונמנע משתיית אלכוהול. סלייטון נבחר למשימה המאוישת השנייה מרקורי-אטלס 7, לה רצה להעניק את השם "דלתא 7". ב־15 במרץ 1962, חודשיים לפני השיגור, הוחלט כי סלייטון אינו כשיר רפואית למשימה. הוא הוחלף על ידי סקוט קרפנטר.

ניהול בנאס"א

לאחר שנמנעה ממנו השתתפות בטיסות החלל, נבחר סלייטון בתחילת 1962 למנהל בכיר של משרד האסטרונאוטים. אחד התפקידים הראשונים שלו היה בחירת המועמדים לקבוצת האסטרונאוטים השנייה של נאס"א, שהוכרזו בספטמבר 1962. בנוסף, הוא מונה כאחראי על השיבוצים של האסטרונאוטים לטיסות המשך.

בשנת 1963 הפך סלייטון לעוזר מנהל מחלקת טיסות, בנוסף לתפקידו בניהול משרד האסטרונאוטים. בנובמבר 1963 הוא פרש מחיל האוויר סופית בגלל מצבו הבריאותי והמשיך בתפקידים ניהוליים בנאס"א. כאשר אלן שפרד קורקע לצמיתות בגלל מחלת מנייר, הוא החליף את סלייטון כמנהל משרד האסטרונאוטים, בעוד סלייטון המשיך לעבוד בענף התפעול של צוותי החלל, וקודם למנהל בשנת 1966.

סלייטון היה אחראי על שיבוץ האסטרונאוטים בתוכניות ג'מיני ואפולו, והיה אחראי על השיבוצים במשימות אפולו והטיסות לירח. חלק מהשיבוצים שביצע עוררו מחלוקת.

חזרה לכשירות טיסה

במהלך השנים סלייטון המשיך לשמור על בריאותו ופעל כדי לחזור לכשירות טיסה ולקבל אישור לטיסה לחלל. הוא ביצע פעילות גופנית קבועה, נטל ויטמינים, הפסיק לעשן סיגריות ולשתות קפה, והפחית את צריכת האלכוהול. ב־1970 החל לקחת טיפול באלקלואיד גבישי. הטיפול נחל הצלחה אך נטילת התרופות הללו פסלה את סלייטון מלטוס. בניגוד לעצת רופאיו הפסיק סלייטון את נטילת התרופה בתקווה שיקבל את האישור המיוחל. בשנת 1971, לאחר ביקור במרפאת מאיו, הוחלט שכעת אינו סובל מפרפור עליות. ב־13 במרץ 1972 הודיעה נאס"א כי סלייטון כשיר לטיסה.

טיסת אפולו סויוז

ערך מורחב – אפולו-סויוז

בחודש פברואר 1973, סלייטון שובץ בפרויקט אפולו-סויוז (ASTP) כטייס מודול עגינה, יחד עם המפקד תומאס סטאפורד וטייס מודול הפיקוד ואנס ברנד. הצוות האמריקאי החל בתוכנית הכשרה שארכה שנתיים, שכללה לימוד השפה הרוסית ונסיעות למרכז ההדרכה על שם יורי גגארין להכשרת קוסמונאוטים, בעיר הכוכבים בברית המועצות. הוא נשאר בתפקיד ניהולי לאורך כל תוכנית סקיילאב, והתפטר מתפקיד מנהל צוותי הטיסה בפברואר 1974, לקראת השיגור המתקרב.

שתי החלליות – סויוז 19 ואפולו – שוגרו ב־15 ביולי 1975. ב־17 ביולי 1975 החלליות ביצעו התקרבות ומפגש. החלליות עגנו האחת בשנייה, כאשר החללית האקטיבית בעגינה הייתה האפולו, והיא זו שביצעה את מרבית תמרוני העגינה. כשלוש שעות לאחר מכן, שני מפקדי החלליות, סטאפורד וליאונוב, לחצו ידיים בפתח חללית הסויוז. בעוד החלליות עוגנות, ביצעו צוותיהן ניסויים מדעיים משותפים, החליפו דגלים ומתנות שונות (ביניהן גם זרעי עצים שנשתלו לאחר מכן באדמות שתי המדינות), חתמו על תעודות, ביקרו בחלליות השונות, סעדו יחד ושוחחו בשפות השונות (הדובר דיבר בשפת השומע – האמריקאים פנו לרוסים ברוסית והרוסים פנו לאמריקאים באנגלית). בוצעו גם תמרוני היפרדות ועגינה נוספים, בהם החלליות שינו את תפקידיהן וחללית הסויוז הייתה האקטיבית.

חללית האפולו נשארה בחלל 5 ימים נוספים ונחתה ב־24 ביולי 1975 בשעה 21:18 UTC, לאחר שהות בחלל של 216 שעות ו-28 דקות.

במהלך הנחיתה מערכת האוורור גרמה להכנסה של אדים מגזי הפליטה של המנוע, והצוות אושפז כאמצעי זהירות בהונולולו, הוואי, למשך שבועיים. במהלך האשפוז, התגלה גידול שפיר בריאה של סלייטון שהוסר לאחר ניתוח.

בזמן טיסתו בחלל, סלייטון היה בן 51, כך שהיה האסטרונאוט המבוגר ביותר בחלל באותו זמן.

תוכנית מעבורת החלל

במהלך ההכנות לטיסת אפולו-סויוז, סלייטון מונה על ידי כריס קראפט, באותו זמן האחראי על מרכז השליטה של תוכנית החלל המאוישת, כדי לנהל את מבדקי הגישה והנחיתה (Approach and Landing Tests) של מעבורת החלל אנטרפרייז, כחלק מההכנות לתוכנית מעבורות החלל. סלייטון גם היה מעורב בפיתוח מוביל מעבורת החלל (אנ'), מטוס הבואינג שהיה אמור להעביר את המעבורת לאחר נחיתתה, ובשלב הטיסות של האנטרפרייז, גם לשחרר אותה באוויר.

לאחר סיום שלב בדיקות הנחיתה והגישה, בשלהי 1977, סלייטון עבר לנהל את תוכנית טיסות המעבורת. סלייטון פרש מנאס"א רשמית ב-1980 אך המשיך לייעץ עבור טיסת המעבורת הראשונה, STS-1.

ב-27 לבפרואר 1982, עזב סופית את נאס"א.

לאחר נאס"א

לאחר פרישתו מנאס"א, סלייטון כיהן כנשיא חברת "Space Services Inc" (אנ'), חברה מטקסס לפיתוח מנועים רקטים עבור משגרים קטנים.

סלייטון כיהן כמנהל משימת Conestoga 1 של משימת משגר הקונסטוגה (אנ'), רקטת שיגור פרטית למטענים קטנים. המשימה שוגרה בהצלחה ב-9 בספטמבר 1982 והייתה לשיגור הפרטי הראשון.

סלייטון התעניין גם במרוצי תעופה, וכיהן כנשיא הבינלאומי של "Formula One Pylon Air Racing". בנוסף לכך, שירת גם בוועדה המייעצת בנושאי חלל מסחרי (אנ') בתוך רשות התעופה הפדרלית.

בשנת 1991 החל סלייטון לעבוד עם היסטוריון החלל מייקל קאסוט על מנת לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו, "דייק! ההיסטוריה של תוכנית החלל המאוישת של ארצות הברית מתוכנית מרקורי ועד למעבורת", שפורסמה ב־1994, שנה לאחר מותו. סלייטון כתב גם את הספר "Moon Shot" אודות המירוץ לירח יחד עם האסטרונאוט אלן שפרד, שיצא לאור ב-1994.

חייו האישיים

סלייטון התחתן עם מארג'ורי "מארג'" לוני (1921–1989) במאי 1955. נולד להם בן אחד, קנט שרמן, ב־8 באפריל 1957. הם התגרשו באפריל 1978. לאחר מכן, בשנת 1983, הוא התחתן עם בובי בל ג'ונס (1945–2010), שעבדה אף היא בנאס"א, והם נשארו נשואים עד מותו. סלייטון הוזכר בראשי התיבות שלו, ד"ק, שקוצר בסופו של דבר ל"דיק".

ב־1992 אובחן אצלו גידול מוחי. ב־13 ביוני 1993, הוא מת בביתו בליג סיטי שבטקסס, מהמחלה, בגיל 69.

בקולנוע ובמדיה

הצוות המובחר (1983) – גולם על ידי סקוט פאולין.
אפולו 13 (1995) – גולם על ידי כריס איליס.
אפולו 11 (1996) – גולם על ידי ג'אק קונלי.
מהארץ לירח (אנ') (1998) – גולם על ידי ניק סירצ'י.
moonshot (2009) – גולם על ידי ניגל וויטמי.
The Astronaut Wives Club (2015) – קנט מיטשל.
מאחורי המספרים (2016) – גולם על ידי אוון הולצמן.
האדם הראשון (2018) – גולם על ידי קייל צ'נדלר.
עבור כל האנושות (2019)- גולם על ידי כריס באואר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיק סלייטון בוויקישיתוף

דיק סלייטון באתר נאס"א (באנגלית)
דיק סלייטון, באתר space.com
דיק סלייטון, באתר מוזיאון דייק סלייטון
דיק סלייטון, באתר Geni
דיק סלייטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
דיק סלייטון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
דיק סלייטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)