ז'ורז' קלמנסו

ז'ורז' קלמנסו
Georges Clemenceau

לידה	28 בספטמבר 1841 מויירון-אן-פארד , ממלכת הצרפתים
פטירה	24 בנובמבר 1929 (בגיל 88) פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
שם לידה	Georges Benjamin Clemenceau
מדינה
מקום קבורה	Mouchamps
השכלה	סורבון
מפלגה	המפלגה הרדיקלית, המפלגה הרפובליקנית, הרדיקלית והרדיקל-סוציאליסטית
בן או בת זוג	Mary Plummer (1869–1891) רוז קארון
חבר האספה הלאומית הצרפתית 8 בפברואר 1871 – 17 במרץ 1871 (38 ימים) 20 בפברואר 1876 – 9 בנובמבר 1885 (9 שנים) סנטור ברפובליקה הצרפתית השלישית 10 ביוני 1902 – 10 בינואר 1920 (17 שנים) → Ernest Denormandie Gustave Fourment ← ראש הממשלה 16 בנובמבר 1917 – 20 בינואר 1920 (שנתיים) → פול פנלבה אלכסנדר מילראן ← 25 באוקטובר 1906 – 20 ביולי 1909 (שנתיים) → Ferdinand Sarrien אריסטיד בריאן ← שר המלחמה 16 בנובמבר 1917 – 20 בינואר 1920 (שנתיים) → פול פנלבה André Lefèvre ←
פרסים והוקרה
Order of the White Eagle (1922) צלב הגבורה צלב גדול של לגיון הכבוד צלב החירות
חתימה

ז'ורז' קלמנסו, 1929

ז'ורז' בנז'מן קלמנסו (בצרפתית: Georges Benjamin Clemenceau)‏ (28 בספטמבר 1841 – 24 בנובמבר 1929) היה מדינאי צרפתי, כיהן פעמיים כראש ממשלת צרפת, ובכהונתו השנייה הנהיג את האומה הצרפתית לניצחון במלחמת העולם הראשונה והיה ממעצבי חוזה ורסאי. נחשב להיות מגדולי המדינאים בדורו וכונה בתואר "הנמר" ו"אבי הניצחון". הקריירה הפוליטית הארוכה שלו ידעה עליות ומורדות רבות, ושיאה היה בהנהגת צרפת בשנה האחרונה של מלחמת העולם ובעקבותיה.

חייו

ילדות ונעורים

קלמנסו נולד במחוז ונדה שבמערב צרפת. הוא נולד למשפחה אמידה וגדל באחוזה. בילדותו חי בסביבה של איכרים, אך היה זה אביו, בנז'מן, מעריץ של המהפכה הצרפתית, וולטר ואוגוסט קונט, שעיצב את התודעה החברתית שלו בילדותו. דרך אביו פגש בגיל צעיר והתוודה לחברים בקשר להדיח מהשלטון את הקיסר נפוליאון השלישי כמו גם ההיסטוריון ז'ול מישלה, שנרדף בידי המשטר. אביו של קלמנסו נעצר לתקופה קצרה בשנת 1858 עקב התנגדותו למשטר הקיסרות השנייה.

קלמנסו היה רופא בהכשרתו, מקצוע שלמד בעצת אביו. במהלך לימודיו קשר קשרים עם קבוצות אופוזיציה רפובליקניות שהורכבו מצעירים בני גילו. לאחר סיום לימודיו עבר לפריז, שם היה לפעיל פוליטי ולעיתונאי. בדצמבר 1861, במהלך לימודיו, היה שותף, עם כמה ידידים, לייסוד ביטאון שבועי, "העבודה" (Le Travail). ב-23 בפברואר 1862 עצרה אותו המשטרה באשמת תליית כרזות, שקראו לעצרת הפגנתית לציון יום השנה למהפכות 1848 בצרפת. הוא ישב 77 ימים בכלא. בשנת 1865 סיים את לימודיו כדוקטור לרפואה. הוא ייסד כמה כתבי עת ספרותיים וכתב מאמרים רבים, שרובם תקפו את המשטר הקיסרי של נפוליאון השלישי. כאשר החלו סוכני הקיסרות להצר את רגליהם של מתנגדי המשטר, שרבים מהם נשלחו למתקן הענישה אי השדים בגיאנה הצרפתית, יצא קלמנסו לארצות הברית, שם עבד בניו יורק בשנים 1865–1869, לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית. הוא החזיק במשרת רופא אך את רוב זמנו הקדיש לכתיבה פוליטית לעיתון פריזאי. כמו כן לימד צרפתית בבית ספר בקונטיקט, ונישא לתלמידתו, מארי אלייזה פלומר. לזוג נולדו שלושה ילדים, אך הם נפרדו כעבור שבע שנים. עם הגיעו לאמריקה הוקסם קלמנסו מהחירות האזרחית וחופש הביטוי שהיו זרים באותם ימים לתושבי צרפת, והעריץ את המודל של החירות האמריקאית.

קריירה פוליטית מוקדמת

קלמנסו הצעיר בדיוקן מאת הצלם נדאר.

חמישה ימים לאחר נישואיו שב קלמנסו לצרפת והתיישב כרופא במחוז הולדתו ונדה. אבל הפוליטיקה החזירה אותו עד מהרה לפריז. ביולי 1870 הכריז נפוליאון השלישי מלחמה על ממלכת פרוסיה. פחות מחודשיים לאחר מכן הובסו הצרפתים בקרב סדאן והאימפריה קרסה לאחר שנפוליאון נלקח בשבי. חוסר סדר, כאוס, אנרכיה ומהפכה שטפו את צרפת. קלמנסו היה בין הקהל שפרץ אל ארמון בורבון ב-4 בספטמבר ובירך את המנהיג הרדיקלי לאון גמבטה, שהכריז על הקמת הרפובליקה. זמן קצר לאחר מכן, מונה קלמנסו לראש העיר של הרובע השמונה-עשר של פריז (מונמארטר), ונותר בה עד שצבא הקיסרות הגרמנית כיתר את העיר. ב-8 בפברואר 1871 נבחר כנציג רפובליקני מטעם המפלגה הרדיקלית לייצג את מחוז הבחירה סן באספה הלאומית שהתקיימה בבורדו (כיוון שפריז הייתה נתונה באותה העת במצור של הצבא הגרמני). הוא הצביע נגד תנאי השלום הקשים שדרשה הקיסרות הגרמנית והשאיר את חברי האספה נחושים לנקום ב"ההשפלה המבישה" של צרפת במלחמה.

במקביל בפריז פרץ ניסיון מהפכה סוציאליסטית כושל שנודע לימים בתור הקומונה הפריזאית. קלמנסו ניסה לתווך בין המהפכנים למנהיגי הרפובליקה בעוד הצבא הגרמני צר על העיר. הוא לא הצליח בניסיון התיווך ולכן התפטר מתפקידיו בתור ראש העיר וחבר האספה הלאומית (27 במרץ 1871). ב-1875 נבחר לנשיא מועצת העיר פריז וכיהן בתפקיד עד לשנה שלאחר מכן. בשנת 1876 התייצב שוב בבחירות לאספה הלאומית, ונבחר לאספה מטעם הרובע השמונה-עשר של פריז. מרצו ורהיטותו המלהיבה הפכו אותו במהירות למנהיג בולט של הגוש הרדיקלי.

בשנת 1877, במשבר החוקתי שפרץ ב-16 במאי, כאשר נשיא צרפת פטריס דה מק-מהון ניסה לשנות את הגדרות האחריות של הממשלה כך שתהיה בחסות מוסד הנשיאות ולא בפני האספה הלאומית, קלמנסו לקח חלק מוביל בהתנגדות למדיניות אנטי-רפובליקנית כזו. המאמץ של מק-מהון להוביל לשינוי חוקתי עלול היה להשיב את צרפת לימי המלוכנות. ב-1880 הוא הקים את העיתון שלו, לה ז'סטיס (La Justice), שהפך לעורק התקשורת הראשי של תנועת הרדיקלים בפריז; מאותו זמן ואילך, לאורך נשיאותו של ז'ול גרווי, הוא בנה במהירות את המוניטין שלו כמבקר פוליטי של רפובליקנים ורדיקלים כמו גם של שמרנים וכמבקר קוטל של אי אלו שרים, שלצד זאת נמנע מלדרוש את משרותיהם לעצמו. בכך ביסס עצמו כפוליטיקאי מעין עצמאי וככוח פוליטי בפני עצמו.

פוליטיקאי עצמאי-למחצה

קלמנסו התנגד להתפשטות קולוניאלית שלדאבונו פיזרה את משאביה של צרפת המוחלשת, ביקר ללא רחם את מקדמיה, ובשנת 1885 הקול שלו היה מכריע בהפלת ממשלת ז'ול פרי על רקע מלחמה קולוניאלית בווייטנאם, מלחמת סין–צרפת. בבחירות של 1885, מצא עצמו בעמדת כוח באספה הלאומית. משסירב להקים קבינט בעצמו, כיוון שלא יכול היה לנצח על רוב תומכים בסנאט, הוא תמך בממשלתו של שארל דה פרייסין ב-1886 והיה אחראי להכללתו בקבינט של הגנרל ז'ורז' בולנז'ה כשר המלחמה. קלמנסו זיהה בטעות את בולנז'ה כרפובליקאי, אבל כשהלה התגלה בתור דמגוג ולאומן מתסיס בעיניו של קלמנסו, כמו גם מוקד לתמיכה בונפרטיסטית ומלוכנית כאחד, הפך קלמנסו למתנגד נמרץ של בולנז'ה וחבר תומכיו ועזר להקים את הליגה לזכויות האדם שנועדה להפעיל לחץ על הממשלה לקדם רפורמות חברתיות מרחיקות לכת. בתחום היחסים מול גרמניה היה קלמנסו "נץ" פוליטי, שדרש נקמה והשבה של חבל אלזס-לורן לצרפת, לאחר שזה סופח אל גרמניה במלחמת 1870.

איור של הדו-קרב בין קלמנסו לפול דראול, 1892.

קלמנסו, צולם בשנת 1904.

על ידי חלקו בחשיפת מעורבות חתנו של הנשיא גרווי בסחר בשוק שחור פלילי, הוביל קלמנסו להתפטרותו של ראש הממשלה, מוריס רובייה, נאמנו של הנשיא גרווי, בשנת 1887. עם זאת הוא סירב לבקשתו של גרווי להקים קבינט בראשותו. בעקבות הביקורת הרבה שכמה עליו כתוצאה מהפרשה, התפטר גרווי מהנשיאות. כוחו הפוליטי ההרסני זיכה אותו במספר הולך וגדל של אויבים, וכאשר בשנת 1892 התגלתה הפרסה הפלילית מאחורי עסקת הבנייה של תעלת פנמה בידי פרדיננד דה לספס, מיזם שקלמנסו היה מעורב בו, מיהרו יריביו הרבים להוקיע אותו כמוצאים שלל רב. במיוחד ניצלו את ההזדמנות מחנה תומכיו של גנרל בולנז'ה. קשריו של קלמנסו עם איש הכספים היהודי קורניליוס הרץ, שהיה מעורב לעומק בפרשה, הטיחו בו חשד למעורבות בשחיתות שלטונית; והכתימו את שמו. המתקפה על קלמנסו נערכה בעיתון היומי החזק, לה פטיט ז'ורנל (Le Petit Journal). האירועים קיבלו תפנית דרמטית כאשר בדיון סוער באספה הלאומית ב-20 בדצמבר 1892, תומכו של בולנז'ה, הסופר פול דראול, הטיח בקלמנסו שהוא פועל מטעמו של הרץ. קלמנסו לא כפר בכבודו, השיב שדראול משקר במצח נחושה ואתגר אותו לדו-קרב. הדו-קרב, באקדחים, הסתיים בלא שאף אחד מהצדיים נפצע, ולאחריו קלמנסו הגיש תביעה מוצלחת נגד מתנגדיו שהוקיעו וגינו אותו והפיצו נגדו כזב. ההרשעה שלהם במשפטי דיבה אילץ כמה מהם להתפטר מתפקידם כחברי האספה הלאומית, אבל בסופו של דבר הם לקחו איתם את קלמנסו. כל הארס המצטבר שעורר התרכז בבחירות של 1893 כאשר, כשהתמודד פעם נוספת על מושב הבחירה שלו, הובס וסיים את תפקידו באספה הלאומית, אף שהוכחה חפותו בשערוריית פנמה.

עיתונאי ופרשת דרייפוס

במקביל לכהונותיו הציבוריות המשיך לעסוק בעיתונות. תבוסתו הפוליטית בשנת 1893, לצד השאפתנות הרבה שאפיינה אותו, הובילו לכך שעתה התרכז בעיקר בכתיבת ספרים ובעבודתו העיתונאית. הוא הקים את העיתון ל'אורור (L'Aurore) בשנת 1897, שבמהרה הפך לאחד העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר בצרפת. דרך כתיבתו העיתונאית נחשף קלמנסו לצד אחד בדמותו ובאישיות של קלמנסו, אדם מהורהר ומחושב, מקורב למיטב אנשי התרבות הצרפתית ותומך של אי אלו אומנים. בין היתר קלמנסו אהב במיוחד ציירים מזרם האימפרסיוניזם ותמך בקלוד מונה. במקביל, קלמנסו כתב ספרים, בעיקר פוליטיים וסוציולוגיים, אבל ספרו המאוחר 'למרגלות הר סיני' (1922), שאייר אנרי דה טולוז-לוטרק, היה כרך של פרקים בהיסטוריה של העם היהודי. הוא גם ניסה את כוחו בכתיבת מחזה. בין השאר היה פעיל במסגרת המאבק של פרשת דרייפוס. ב-1898 פרסם בעיתונו ל'אורור את מאמרו של אמיל זולא "אני מאשים...!", לו אף נתן את הכותרת. במשך שמונה שנים נאבק קלמנסו בשני העיתונים שניהל על חפותו של דרייפוס, מה שהעלה את קרנו מחדש והשיב אותו למרכז הבמה הציבורית, ובאפריל שנת 1902 שב ונבחר לאספה הלאומית, והפעם לבית העליון, בתור סנאטור מטעם מחוז הבחירה ואר.

שיבה לבכורה פוליטית

לבחירות אלו הייתה חשיבות חיונית בקריירה הפוליטית של קלמנסו. הוא נשאר סנאטור עד 1920, השנה שבה פרש מרצונו מפעילותו הפוליטית. היה זה כסנאטור שבלטו תכונותיו הגדולות כמדינאי. בשנת 1906 נעשה שר הפנים בממשלתו של פרדיננד סריה. כשר הפנים, קלמנסו התמודד עם בעיות קשות, בעיקר אכיפת החוק החדש (1905) המפריד בין כנסייה למדינה, כמו גם מאבקים בשוק העבודה בין עובדים למעסיקים. כאשר שביתת כורים במחוז פה-דה-קאלה הובילה לאיום של אי סדר אזרחי, הוא החליט לערב את הצבא. עמדתו בעניין הבדילה אותו מהמפלגה הסוציאליסטית, ובנאום בולט קבע דיכוטומיה בין עמדותיו לאלו של הסוציאליסטים. מהלכים אלו סימנו אותו כ"איש החזק" של היום בפוליטיקה הצרפתית, וכאשר פרדיננד סריה התפטר באוקטובר 1906, קלמנסו הפך לראש הממשלה. במהלך השנים 1907 ו-1908 הוחלט על חיזוק הברית עם בריטניה, בדמות ההסכמה הלבבית. עימות גאופוליטי פרע בין צרפת לגרמניה על השליטה במרוקו, בדמות המשבר המרוקאי הראשון. אוסטריה-הונגריה דחקה בגרמנים להפחית מגובה הלהבות, ובפברואר 1909 נחתם הסכם משותף, המכיר באינטרסים הכלכליים של גרמניה ובאינטרסים המדיניים המיוחדים של צרפת במרוקו. ממשלת קלמנסו נפלה ב-20 ביולי 1909, קלמנסו התפטר לאחר ויכוח פוליטי חריף, מהיר ובלתי צפוי עם המדינאי רב ההשפעה תאופיל דלקאסה, שר החוץ האגדי שעיצב את הבריתות עם בריטניה ורוסיה. בדיון מתוח על מצבו של הצי הצרפתי התנגד דלקאסה למשא ומתן עם גרמניה על מרוקו, אז נאלץ קלמנסו להודות בפומבי שצרפת אינה מוכנה למלחמה מול גרמניה וכי במערכה אחד על אחד בין פריז לברלין צרפת תפסיד נוכח מצבו של הצבא. בעקבות העימות נפלה הממשלה בהצעת אי-אמון.

משוחרר מאחריות השלטון, טייל קלמנסו ברחבי העולם. הוא ניצל את ההזדמנות הזו לשאת נאומים בארגנטינה, אורוגוואי וברזיל בנושא דמוקרטיה. "אני חייל של הדמוקרטיה", אמר. "זו צורת הממשל היחידה שיכולה לבסס שוויון לכולם, ואשר יכולה לקרב את המטרות הסופיות: חופש וצדק". ערב מלחמת העולם הראשונה הזהיר בכתב ובעל פה מפני כוונותיה של גרמניה וקרא לצרפת להתכונן לקראת הסכנה. בשובו לסנאט ב-1911, מונה קלמנסו לחבר בוועדות הבית לענייני חוץ וצבא. הוא היה משוכנע שגרמניה מתכננת מלחמה, ורדוף על ידי החשש שצרפת עלולה להיתפס שוב לא מוכנה, הוא בירר בחריצות את מצב החימוש של צרפת. כדי לפרסם את דעותיו על חימוש מחדש, הוא הקים במאי 1913 עיתון יומי חדש, ל'אום ליברה (L'Homme Libre), עם עצמו בתפקיד העורך.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ביולי 1914, פינה הפרטיזן שבו את מקומו לפטריוט, שקרא לכל צרפתי להצטרף למאבק. העיתון שלו סבל מידי הצנזורה, ובספטמבר 1914 נסגר בהוראתה. אולם יומיים לאחר מכן, הוא הופיע שוב בשם חדש, ולמרות שבהתחלה הוא היה נתון לצנזור רב, חיתוכים מתוכו הפכו בהדרגה יותר נדירים. בינתיים, בסנאט קלמנסו נאבק לשם הגברת הייצור של רובים, תחמושת וגיוס חיילים, למען שימוש מושכל בכוח האדם הזמין, ולמען שירות רפואי מאורגן ומצויד בצורה טובה יותר מהקיים. מודאג עמוקות מיחסה של ארצות הברית למלחמה, הוא שלח פניות דחופות לציבור האמריקאי ולנשיאו וודרו וילסון ושמח מאוד על כניסתה של ארצות הברית למלחמה באפריל 1917. מעל לכל, קלמנסו שאף ליצור "רצון לניצחון" בלתי ניתן למיתון בציבור הצרפתי. ככל שהמלחמה התארכה, החלו להופיע עייפות, רפיון ופציפיזם בשיח הציבורי. קלמנסו היה הראשון שהסב את תשומת הלב הציבורית לסכנות שבגישות אלו ופעל למסמס את השפעתם על דעת הקהל והמורל הציבורי. דרך העיתונים שלו, קלמנסו האשמים את מרשל ז'וזף ז'ופר בניהול לקוי של המערכה וגינה את שר הפנים לואי מלווי כתבוסתן הפוגע במאמץ הלחימה. הביקורת הממושכת שלו השפיעה בסופו של יום על התפטרותו של מלווי.

מנהיג צרפת במלחמה ובשלום

קלמנסו, נובמבר 1917, עם מינויו לראש הממשלה.

משמאל לימין בוורסאי, מנהיגי צרפת, בריטניה ואיטליה: קלמנסו, דייוויד לויד ג'ורג' וויטוריו אמנואלה אורלנדו.

בנובמבר 1917 עמדה צרפת על סף תבוסה: מזה שלוש שנים במלחמת חפירות, הצבא עמד על סף התמרדות, גרמניה לא הראתה סימני שבירה, להפך, בחזית המזרחית בעלת הברית של צרפת, רוסיה, קרסה לתוך סדרת מהפכות ולמלחמת אזרחים, וממשלות צרפתיות קמו ונפלו אחת אחר השנייה. בשעת המשבר הזה, בגיל 76, נקרא קלמנסו, בידי הנשיא רמון פואנקרה, לקבל לידיו את ראשות הממשלה בפעם השנייה וכיהן בתפקיד במשך השנה האחרונה של המלחמה ועד שנת 1920. הוא הקים את הקבינט עם עצמו כשר המלחמה לצד תפקידו כראש הממשלה. מטרתו היחידה של קלמנסו הייתה לנצח במלחמה, ולמטרה זו הוכפפו כל שאר האינטרסים הלאומיים. כלפי בוגדים, עריקים ותבוסתנים לא היו לו רחמים. התקווה לניצחון דחקה בו להמשיך. עם זאת, הוא היה אובססיבי לגבי הצורך בפיקוד צבאי מאוחד ובסופו של דבר הצליח לשכנע במידה מסוימת את הממשלות והמנהיגים הצבאיים של בעלות הברית המערביות בעמדתו. במרץ 1918 הוגדר מרשל פרדיננד פוש כמפקד העליון, אף שהכוחות אמריקאים נותרו למעשה תחת הפיקוד הישיר של גנרל ג'ון פרשינג. למרות האסונות הצבאיים במאי 1918, כאשר גרמניה יצאה למתקפת האביב וצבאה קרב לפריז עצמה, נחישותו של קלמנסו נותרה בלתי מעורערת, והוא הכריז שהוא ינהל מלחמה "עד לרבע השעה האחרונה, שכן רבע השעה האחרונה תהיה שלנו". בקרב השני על המארן איבד הצבא הגרמני את המומנטום, ומדינות ההסכמה החלו במתקפת נגד, בדמות מתקפת מאה הימים, שבסופה נפלה גרמניה למהפכה מבית וביקשה שלום. בשנה האחרונה של המלחמה בילה קלמנסו תשעים ימים בחזית הקרבות ובתעלות החפירה. הוא זכה אף להערכתם של הגרמנים, וגנרל אריך לודנדורף במיוחד העריץ את האומץ שלו. עם שרי ממשלתו נפגש אחת בשבוע ואת מירב זמנו השקיע בניהול הצבא וקידום המלחמה, והוא הכפיף את מדיניות הפנים והחוץ רק לשם מטרת הניצחון.

לאחר המלחמה הקדיש את עצמו קלמנסו לעניין הסדרי השלום ודאג לאינטרסים של ארצו בועידת השלום בפריז (1919). שביתת הנשק שנחתמה על ידי הגרמנים המובסים ב-11 בנובמבר 1918, הוכיחה את צדקתו והביאה לו, אחרון החיים מבין אלה שהפגינו בבורדו ב-1871 נגד התנאים הקשים שנכפו על צרפת, את הסיפוק מלראות את אלזס-לורן שבה לידי צרפת. חוזה ורסאי היה בהכנה, וזה הצריך חודשים מפרכים של עבודה ומשא ומתן עדין. קלמנסו הטיל על עצמו ליישב את חילוקי הדעות של צרפת עם אלה של בריטניה הגדולה וארצות הברית. הוא הגן על האינטרס הצרפתי בהתלהבות ובשכנוע, וכפה את השקפתו לסירוגין על ראש ממשלת בריטניה, דייוויד לויד ג'ורג' ונשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. הוא גם דאג לוודא שגרמניה תפורק מנשקה ותקיים צבא מינימלי. מתוך רצונו לצדק פואטי, הוא עמד על חתימת הסכם ורסאי (28 ביוני 1919) באולם המראות של ארמון ורסאי, שבו, בשנת 1871, הכריז וילהלם הראשון על עצמו כקיסר גרמניה. בקרב אזרחי צרפת הוא זכה לכינוי "הנמר" עקב יחסו התקיף לגרמניה. כאדם היה קלמנסו ידוע באופיו הציני. במהלך ועידת ורסאי אמר על וודרו וילסון בלגלוג ש"הוא מתייחס לעצמו כאילו הביא לוורסאי את עשרת הדיברות". קלמנסו היה התגלמות הריאל פוליטיק במהלך גיבוש חוזה ורסאי. בדרישותיו ביקש להדגיש את הצורך לביטחון קבוע של צרפת מפני תוקפנות גרמנית עתידית.

בינתיים, האספה הצרפתית החלה להיות חסרת מנוחה, שכן היא ראתה את עצמה בצד הדרך בעוד ראש הממשלה מנהל משא ומתן בעיקר על דעת עצמו. זה כבר לא ראה בקלמנסו חיוני. אספה לאומית חדשה נבחרה ב-16 בנובמבר 1919, וקלמנסו תיאר לעצמו שיזכה לתמיכתה, שכן רבים מחבריה היו קצינים לשעבר. אבל הפוליטיקאים לא יכלו לסלוח לו על שהדיר אותם לא רק מניהול המלחמה אלא גם ממשא ומתן לשלום. הוא גם נאלץ להתמודד עם עוינות מצד הסיעות השמרניות והדתיות מחד והסיעות הפציפיסטיות מאידך. קלמנסו הובס בבחירות לנשיאות ב-17 בינואר 1920 למועמד הצעיר פול דשאנל, אז, כמקובל בבחירת נשיא חדש, התפטר מראשות הממשלה. הוא גם ויתר על כל שאר הפעילויות הפוליטיות.

פרישה ושנים אחרונות

קלמנסו היה כמעט בן 80 כשפרש לוונדה, לבל-אבאט, אחוזה צנועה על דיונה המשקיפה על האוקיינוס האטלנטי. הוא בילה כמה ימים בקורסיקה עם חברו ניקולא פייטרי, שאותו שם אמון על צוואתו ושאותו שכנע להתלוות אליו במסע ימי ארוך לתת-היבשת ההודית, מספטמבר 1920 עד מאי 1921. בסינגפור הוקדש רחוב הנושא את שמו. בגילו הכביר הלך לציד נמרים והרשים את מארחיו בשנינותו ובסקרנותו האינטלקטואלית שאינה יודעת שובע. כשנראה היה שארצות הברית מבקשת להבדיל עצמה מענייניה של אירופה, קלמנסו ביקר בארצות הברית בנובמבר 1922 בניסיון לעורר את אזרחיה מגישת הבידוד. הוא התקבל בברכה ובתוך שלושה שבועות נשא כשלושים נאומים, והזהיר את הקהל שלו שאם ישכחו שהייתה מלחמה, תפרוץ עוד אחת. וודרו וילסון, שאותו ביקר, הודה לו בהרגשה רבה על מסעו. לפני שחזר לצרפת, קלמנסו ערך עלייה לרגל למקומות שבהם לחמו חיילים צרפתים בקרב על מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

קלמנסו ב-1927.

בערוב ימיו התמסר למשימות הסברה למען צרפת, לנסיעות בעולם ולכתיבת ספרים. הוא פרש לבל-אבאט, למרות שעדיין ערך נסיעות קצרות לפריז. הוא קרא הרבה ונהנה במיוחד לקרוא מחדש יצירות יווניות ולטיניות בשפת המקור שלהן. הוא נותר מעודכן בזירה הפוליטית וב-1926 הוא שלח מכתב חריף לנשיא ארצות הברית, קלווין קולידג', הקורא לסולידריות בין בעלות הברית מול הדרישות הגרמניות. קלמנסו התאבל על מותו של מרשל פוש אותו העריץ. הוא עצמו הלך לעולמו והותיר ספר זיכרונות לא גמור.

ב-28 במרץ 1929 הוא רשם את משאלותיו האחרונות: להיקבר ליד אביו בקולומביה, נקודת מצפה אל נוף פראי במחוז הולדתו ונדה. הוא לא רצה מסע לוויה, שום טקס רשמי או דתי. מסביב לקברו היה אמור להיות מעקה ברזל פשוט מאוד, ללא כתובת. הוא מת ב-24 בספטמבר 1929 בדירתו ברחוב פרנקלין בפריז.

חיים אישיים ומשפחה

מארי אלייזה פלומר קלמנסו, רעייתו של ז'ורז' קלמנסו.

ב-23 ביוני 1869 נשא קלמנסו לאישה את אחת הסטודנטיות שלו, מארי אלייזה פלומר (1848–1923). הזוג הביא לעולם שלושה ילדים לפני שהנישואים התפרקו בגירושין עתירי מחלוקות.

בתקופה זו הצטרף קלמנסו למועדון גולים צרפתים בניו יורק, שיצא נגד משטר הקיסרות הצרפתי.

לקריאה נוספת

• קלמנסו והרפובליקה השלישית – י' המפדן ג'קסון, הוצאת 'הדר', תל אביב 1967

קישורים חיצוניים

• ז'ורז' קלמנסו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ז'ורז' קלמנסו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• כתבי ז'ורז' קלמנסו בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• ז'ורז' קלמנסו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)