מוצב המזח
מוצב המזח, שכונה "מסרק" במפת קוד סיריוס, היה המעוז הדרומי ביותר בקו בר-לב, שלאורך תעלת סואץ. המוצב התפרסם במהלך מלחמת יום הכיפורים, לאחר שהותקף על ידי הצבא המצרי והיה נצור במשך שבוע, עד כניעת מגיניו ונפילתם בשבי. כניעת המוצב הישראלי צולמה על ידי אמצעי התקשורת המצרים, ונחרתה בזיכרון הציבורי הישראלי והמצרי.
ייחודו של סיפור מוצב המזח הוא בגבורתו אך בעיקר בשל ההחלטה שנפלה על נפילה בשבי, החלטה שהתקבלה למעשה בקרב החיילים במוצב ולא כפקודה ברורה מן הפיקוד.
בשנת 2023, במלאת 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, הופקה המזח (סדרת טלוויזיה) על האירועים במוצב, וכן יצא לאקרנים הסרט: המזח.[1]
מיקום
[עריכת קוד מקור | עריכה]המוצב נבנה על לשון יבשה מלאכותית של מפרץ סואץ מול פורט תאופיק והעיר סואץ. המעוז היה מוקף במים משלושת עבריו והגישה היבשתית אליו התאפשרה רק דרך ציר "לקסיקון" (הכביש לאורך תעלת סואץ). השטח ממזרח למוצב היה שטח ביצות, אשר הגביל עוד יותר את הגישה אליו.
המוצב במלחמת ההתשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת ההתשה ספג המוצב הפגזות כבדות ואחדים מלוחמיו נהרגו. ב-9 ביולי 1969 החלה הפגזה מצרית כבדה, שלאחריה פשט כוח קומנדו מצרי על מחלקת טנקים )3 טנקים)של גדוד 46 בחטיבה 401 שבמוצב,[2] הרג 8 חיילים, פצעו 9 חיילי שריון, צנחנים ונח"ל, וחטף חייל אחד, שמת בשבי. החילוץ החל כעבור זמן קצר, על ידי טנקים מגדוד 184 חטיבה 14, בפיקודו של שאול שלו. בתגובה, הוציא צה"ל לפועל את הפשיטה על האי גרין ואת מבצע בוקסר.
המוצב סמוך לפרוץ מלחמת יום הכיפורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 באוקטובר 1973, בוקר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, היה מוצב המזח אחד מ-16 מוצבים פעילים לאורכו של קו בר-לב, חלקם מאויש בכוח אדם מלא, וחלקם בכוחות קטנים. מפקד המוצב היה סגן דוד תורג'מן.[3] מעוז המזח ושני המעוזים שמצפון לו, אוישו בפלוגה סדירה של נח"ל מוצנח בפיקודו של סגן שלמה ארדינסט, שמפקדתו ישבה במעוז המזח. חיילי הנח"ל הגיעו למקום ב-25 באוגוסט. במצב של שגרה, הפעילות במוצב כללה תצפיות ודיווחים מן המעוז על הנעשה בפורט תאופיק והעיר סואץ, שיפור הביצורים והעמדות, אבטחת עבודת הטרקטורים, שעסקו בטשטוש דרכי העפר, תיקון הסוללות ועוד. בלילות נערכו סיורים עד למעוז "מפצח".
בתקופה זו היה זה אזור שקט עם כוחות אויב מועטים מול המוצב, אך ככל שחלפו הימים גברה פעילותם של המצרים בגדה השנייה. פעילות זו התגברה שלושה שבועות טרם פרוץ המלחמה. ב-26 בספטמבר 1973, ערב ראש השנה, יצאו חיילי מוצב המזח לחופשה למרות הפעילות שנצפתה בצד המצרי, אך בעקבות ידיעות על תרגיל גדול בצבא המצרי, בוטלו החופשות. הכוננות שנצפתה בצד המצרי הגיעה לשיא בימים שקדמו ל-6 באוקטובר, עתה הראו התצפיות על כוונות לצליחת התעלה. למרות הדיווחים על כוננות גבוהה בצד המצרי בוטלה ההוראה, כי על החיילים לישון בבגדים.
לקראת יום הכיפורים נוספו שלושה חיילים למצבת החיילים במוצב, ביניהם לוחם מגדוד 50 של הנח״ל ועוד שני בחורי ישיבה שתפקידם היה לסייע בתפילות. ביום הכיפורים, יום תחילת המלחמה, מנה מוצב המזח 25 חיילים[4].
פרוץ המלחמה ומהלך הלחימה במוצב המזח
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ד, בשעה אחת וארבעים בצהריים, התקבלה הוראה על כוננות ספיגה. בשעה 14:00 חלפה בגובה נמוך מעל המוצב רביעייה של מטוסי מיג-17 שהטילו את פצצותיהם על 11 הטנקים של פלוגה א׳ של גדוד 52 שחנו בתעוז ״צידר״ שהיה ממוקם כ-8 ק״מ ממוצב המזח, אך גרמו נזק זניח לטנקים. מייד לאחר מכן החלה הפגזה ארטילרית מצרית כבדה אשר מוטטה חלק מתעלות הקשר ועמדות הירי של המוצב, אך לא חדרה לבונקרים. ההפגזה המצרית נמשכה כשעתיים שבמהלכן שותק המעוז.
מוצב המזח היה בגזרתה של חטיבה 14, גדוד 52, פלוגה א׳, שניהלה לחימה עיקשת במהלך היום הראשון מול חוליות נ״ט חמושות בטילי סאגר ורקטות RPG-7, ארטילריה כבדה וטילי נ״ט שנורו מהצד השני של התעלה. בשעה 16:30 בערך הגיעו למוצב המזח ארבעה טנקים שרובם פגועים שהביאו פצועים לתאג״ד של רופא המזח, ד"ר נחום ורבין. בתוספת 17 אנשי השריון, מצבת כוח האדם של המוצב עלתה ל-42 חיילים.
בשעה 17:30 ההפגזה הארטילרית שככה וגדוד הקומנדו המצרי 43 החל בצליחה מול המוצב.[5] לוחמי הנח״ל והשריון החלו יורים לעבר הסירות הצולחות ופגעו ברבות מהן, אך למרות האש המצרים הצליחו לעבור לצד הישראלי של התעלה. למעט זמן ההתארגנות של המצרים לאחר צליחת התעלה, החלה התקפה על מוצב המזח שנמשכה לסירוגין, כולל תקיפות חיילי חי"ר, לאורך כל יומו ולילו של היום הראשון למלחמה. בקרבות אלו נפצע קשה מפקד המוצב, סגן דוד תורג'מן.[3] לקראת שעות הערב ניסתה פלוגת טנקים, אשר ניהלה חילופי אש עם כוחות האויב, לפרוץ לעבר מעוז המזח, אך ניסיון זה כשל.
בבוקר 7 באוקטובר חודשה ההפגזה המצרית על המוצב, כאשר האש נוחתת במרכז המעוז. נוסף על כך, חיילי קומנדו מצרים ניסו לחדור אל תוך מוצב המזח. המעוז פנה בבקשה לסיוע של שריון וארטילריה ואף הודיע על המצאות כוחות חי"ר מצריים בתוך המעוז (אף על פי שדבר זה לא התרחש במציאות). בקשת הסיוע נענתה בשלילה, אך הובטח כי תוך כמה שעות יגיעו כלים כבדים אל המוצב. בשעה 18:21 התקיימה שיחה בין המוצב לחטיבה אשר מבטאת את מצבו הקשה של מוצב המזח:
מעוז המזח: "האם ידוע לכם מצבנו העגום?"
חטיבה: "ידוע שהדפתם"
מעוז המזח: "שלילי, הרבה פצועים ומספר הרוגים, זקוקים לעזרה מיידית"[3]
בשעה זו נותרו עם המעוז שלושה צוותי טנקים אשר ישבו בכליהם והתכוננו לירי. בלילה שבין 7 ל–8 באוקטובר נערכה התקפה מצרית גדולה אשר הגדילה את מספר הפצועים במעוז. בלילה זה הוחלט גם על משימה שבה יצא טנק אל הגזרה הדרומית של מוצב המזח, שהיה נתון כעת בידי המצרים, ומשם יירה לעברם. הטנק עלה באש, אנשי הצוות קפצו מהטנק הבוער אך נפגעו מירי המצרים. שלושה מאנשי הצוות נהרגו.
המוצב המשיך להיות נתון במצור אף למחרת. התקפות המצרים על המוצב לא פסקו ושולבו בניסיונות נוספים של פריצה לתוכו. אנשי המוצב הדפו ניסיונות אלו והמשיכו בבקשת החילוץ והפינוי ברשת הקשר. הידיעה על נפילתם של המעוזים הסמוכים בידי המצרים ביחד עם ההפגזות הבלתי פוסקות של המצרים על המעוז, החריפו את האווירה במוצב. נוסף על כך, מספר הפצועים וההרוגים במעוז גדל. בשלב זה, למראה דגלי האויב המונפים על מוצבים שכנים, ולאור הדיווחים ברשת הקשר, הבינו הלוחמים כי זהו המוצב האחרון בקו בר-לב אשר נותר בשליטת צה"ל.
ניסיון החילוץ דרך הים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-11 באוקטובר הוחלט במטכ"ל לנסות לחלץ את חיילי צה"ל מן המוצב בדרך הים, באמצעות לוחמי יחידה 707 מובלים ב"דבורים" ובסירות גומי; דרך זו נראתה היחידה בעלת סיכויי הצלחה לחילוצם. התוכנית נשענה על לוחמי 707, משום שבאותו מועד תקף כוח בן 10 לוחמים משייטת 13 את מעגן ע'רדקה. 18 לוחמי יחידה 707 יצאו מראס סודר והובלו ב-6 סירות גומי בפיקודו של רס"ן דב בר וב-3 "דבורים", שנועדו להכוונה וסיוע, בפיקוד רס"ן עמי אילון. פיקוד הדרום הודיע למפקד זי"ס, אל"ם זאב אלמוג, כי חפ"ק הפיקוד הוא זה שינהל את פעולת החילוץ, החל מרגע שהכוח יחלוף צפונה את ראס דהייסה שמצפון לראס סודר. 18 הלוחמים יגיעו בס"גים בהכוונת ה"דבורים" לנקודת טבילה – כ-800 מ' מהמוצב המכותר. 5 לוחמים יגיעו בשחייה, יטפסו על המזח וידווחו על מהלכי האויב. חפ"ק עורפי יתקשר עם חיילי "מסרק" וישכנע אותם לצאת ולחבור ללוחמי חיל-הים שבאו לחלצם. הלוחמים יפַנו את חיילי המוצב אל סירות הגומי, שייגשו לפי קריאה עד למזח.
הים היה שקט והירח מלא. באזור ראס דהייסה גילו ה"דבורים" מטרה - שזוהתה מאוחר יותר כהפרעת מכ"ם - ונגשו לזהותה. סירות הגומי המשיכו לנוע עצמאית. לאחר שיצאו מטווח המכ"ם של ה"דבורים", ביקש עמי אילון מסירות הגומי לזקוף מחזירי הד מכ"ם, כדי לאַכֵּן את מקומם. כתוצאה מכך נתגלה הכוח על ידי האויב, ותותחי החוף 130 מ"מ, מבוקרי המכ"ם, המוצבים מעבר למפרץ מערבה החלו בהפגזה על הסירות. ההפגזה הייתה יעילה מאוד, ונמשכה גם לאחר קיפול מחזירי הד המכ"ם בסירות. היא נמשכה בין 20 ל–30 דקות, וכוונה גם לעבר ה"דבורים", שנמצאו על גבול הטווח היעיל. בתחילת ההפגזה התפזר הכוח והתקרב לעבר החוף המזרחי, כדי לצמצם את סכנת ההיפגעות מההפגזה. בשעה 23:15 חפ"ק פיקוד הדרום, שהמבצע התנהל בשליטתו, החליט להחזיר את הכוח, ללא ביצוע המשימה, מתוך הערכה כי החילוץ לא ניתן לביצוע.
כניעה והליכה בשבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלאי התחמושת והציוד הרפואי במוצב הלך ואזל. מצבם של חיילי המזח נעשה קשה יותר, וההבנה בקרבם כי הסיכוי לחילוץ הוא קלוש הלכה והתחדדה. למרות הכאוס ששרר במוצב, המשיך מפקד המוצב, שלמה ארדינסט, לנהל את הלחימה ואילו ד"ר נחום ורבין, רופא המוצב, פיקד על בונקר הפצועים.
ב–12 באוקטובר התקבלה ידיעה בקשר כי קיימת אפשרות של כניעת המוצב במקרה ולא יוכל להחזיק מעמד.
בדברים שמסר לאחר תום המלחמה סיפר ד"ר נחום ורבין, רופא המוצב, כי ההחלטה על כניעה החלה מתגבשת ביום הרביעי ללחימה, לאחר כישלון כוח חיל הים להגיע למוצב. האפשרות לכניעה הועברה לפיקוד ברשת הקשר בנוסח: "אנחנו מעוניינים שתנסו לברר אפשרות של כניעה מסודרת". בשלב זה חשב מפקד המוצב כי צעד הכניעה הוא מוקדם מדי. שלמה ארדינסט אמר כי "מפקד, כל עוד הוא חושב שיש לו משימה, אפילו אם הוא חושב שהמצב אבוד וקריטי, חייב להמשיך.[6] התגלע ויכוח בין מפקד המוצב לרופא אשר במרכזו ניגודים מקצועיים בין השניים, המפקד בעל המשימה להילחם, בעוד הרופא שתפקידו להציל חיים.
ביום שישי, יום לפני הכניעה, התאספו מפקדי המעוז בבונקר הפצועים ומפקד המוצב הסביר לחיילים את אפשרות הכניעה אשר תיעשה בצורה מסודרת בתיווך הצלב האדום. לאחר מכן, ד"ר ורבין אמר מילים על מצבם של הפצועים והציוד שנותר. בסופם של דברים אלו נפלה פה אחד ההחלטה להיכנע.
בבוקר 13 באוקטובר קיבל מעוז המזח את נוהל הכניעה מן הפיקוד. המפקד, סגן שלמה ארדינסט, עבר בין חייליו והודיע על הכניעה. לאחר מכן חתם על כתב הכניעה עם נציג הצלב האדום בצד המצרי. במוצב המזח התכוננו להליכה בשבי: השמידו מסמכים ונשק, וחילקו ביניהם את מעט האוכל והמים שנשארו. שעה לפני חציית התעלה ומעבר לשטח האויב, נשמע קול במכשיר הקשר. ההודעה שהועברה במכשיר הקשר ניתנה בשמו של שר הביטחון, משה דיין ובה נאמר:
- "אני משנה את הפקודה הקודמת שלי... אינך חייב להיכנע. זה נתון לשיקול דעתך. אני חוזר, אתה רשאי להחליט"
כך נשמעה השיחה האחרונה בין מעוז המזח לפיקוד:
פיקוד: "הנושא נעשה מתוך ידיעה שכשנוכל להגיע אליכם זה יכול להיות קצת מאוחר, עבור"
מפקד: "אנחנו הבנו הכל, קיבלו את זה החבר'ה ברוח טובה יחסית. מקווים להחזיק מעמד, ואם תשתדלו למסור ד"ש בבית, תגידו שיהיה בסדר, עבור."
פיקוד: "אני משוכנע בכך שככה זה יהיה, אבל היינו רוצים מאוד מאוד שאם נראה אתכם בקרוב על המסך או במקום אחר שנראה את הראש למעלה, עבור.
מפקד: "...ראשונה אנחנו מעבירים כרגע את הפצועים, אנחנו דרשנו להעביר גם את המתים כדי שיעבירו אליכם, יודעים שאנו חיים?"
פיקוד: "חיובי, חיובי"
מפקד: "כאן שלמה, תגיד לה שחוץ מפנקס שבוי, לקחתי רק את התמונה שלה"— הקלטת רשת הקשר שודרה בחדשות חמש עם רפי רשף, ערוץ 10, 18 בפברואר 2008
בצהרי יום שבת חצו חיילי המזח את התעלה ובנוכחות הצלב האדום הודיעו לצבא המצרי על כניעתם. מצלמות העיתונאים שתיעדו את המעמד איפשרו למשפחות החיילים בישראל לזהותם בעת נפילתם בשבי. 37 מלוחמי המוצב נפלו בשבי המצרי. הכניעה תועדה ברשתות הטלוויזיה העולמיות. התמונה שנצרבה יותר מכל בציבור הישראלי הייתה של אחד מחיילי המוצב, הלל אונסדורפר, נושא את ספר התורה של המוצב בדרך אל השבי.[9] חיילי המזח שהו בשבי המצרי כחמישה שבועות והוחזרו לישראל במסגרת חילופי שבויים.
בקרב הציבור המצרי סימלה כניעת מוצב המזח, אשר תמונותיה שודרו בטלוויזיה המצרית, עוד שלב משמעותי בניצחון המצרי והמונים יצאו לרחובות לחגוג את ההישג.[5]
ציונים לשבח
[עריכת קוד מקור | עריכה]לסמל משה דבורה וטוראי משה יצחק טובל, שנהרגו בעת הלחימה במוצב, הוענקו צל"ש הרמטכ"ל על לחימתם.[10]
טוראי אביחיל פלד, שנשלח על ידי הרבנות הצבאית לסייע בענייני הדת, התנדב לסייע לחיילי המעוז בלחימה. ביום השלישי למלחמה, בעודו מאייש עמדת מקלע, נפגע פגיעה קשה בידיו, בצווארו ובעיניו משתי רקטות RPG שנורו לעברו. רופא המעוז, ד"ר נחום ורבין, נאלץ לבצע פיום קנה כדי להציל את חייו. למרות פציעתו הקשה המשיך לשמש דוגמה בהתנהגותו לכל חיילי המעוז. עם נפילת חיילי המעוז בשבי לא הניח פלד לחבריו לשאת אותו על אלונקה, והתעקש ללכת ברגל כשחבריו תומכים בו. בשבי המצרי נכרתה ידו הימנית. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת.[11]
מפקד טייסת הכנף המעופפת, סגן-אלוף אהוד שלח, נהרג ב-9 באוקטובר 1973, בהובילו תקיפה באזור מוצב המזח. הוא עוטר בצל"ש הרמטכ"ל.[12]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נחום ורבין, מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה, הוצאת עם עובד, 2023[13].
- סימה קדמון, "היה לי ברור: או שנכנע או שכולנו מתים שם", מעריב סופשבוע, 5 בנובמבר 1993, עמ' 8–16.
- מנחם מיכלסון, הלל ממוצב המזח, ידיעות אחרונות, ספרי חמד. ספריית בית אל. 1997.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תיק מעוז המזח במלחמת יום הכיפורים, ארכיון צה"ל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
כניעת מעוז המזח, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון- עדות שלמה ארדניסט, מפקד המוצב, בפני ועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- פגישת ראש מהד עם מפקדי מעוזים, נפילת מעוז חזיון, נפילת מעוז המזח, ארכיון צה"ל, באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים
- מוצב המזח - נחישות גבורה ואמונה סיפורו של המוצב מפי שלמה ארדינסט
- האופציה של הדוקטור, סיפורו של המוצב במלחמת יום כיפור מפי ד"ר נחום ורבין
- רחל רוז'נסקי, מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, מערכות 259-258, אוקטובר-נובמבר 1977, עמ' 15–24
- אל"ם מיל דב בר על ניסיון יחידה 707 לחילוץ אנשי מוצב המזח, באתר "משמר המורשת הימית"
- הדר פרבר, הקרב על מעוז המזח, באתר News1 מחלקה ראשונה, 15 בספטמבר 2002
- יהושע בריינר, 35 שנים למלחמה: העדות של מפקד מוצב המזח, באתר וואלה, 8 באוקטובר 2008
- נדב מן, "הוא פשוט שריונר: מלחמת ההתשה בתמונות", באתר ynet, 17 ביוני 2011
- אילנה קוריאל, "נכנענו, הושפלנו. ואז גילינו שהיינו גיבורים", באתר ynet, 10 בספטמבר 2013
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לצפייה בטריילר של הסרט ראו כאן.
- ^ מספר חללי צה"ל בפשיטה המצרית עלה לששה, דבר, 13 ביולי 1969
- ^ 1 2 3 רחל רוז'נסקי, מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, מערכות 259-258, אוקטובר-נובמבר 1977, עמ' 15–24 .
- ^ מצבות כוח אדם במעוזים, באתר חטיבה 14
- ^ 1 2 Remembering the war in October, באתר אל ג'זירה, 7 באוקטובר 2013
- ^ "מתוך הסרט "בחזרה למוצב המזח".
- ^ עתי"ם, ספר תורה הוחזר ממצרים לישראל אחרי 28 שנה, באתר ynet, 6 ביולי 2000
- ^ מוצג החודש: ספר התורה שחזר מהשבי המצרי, אתר היכל שלמה
- ^ בשנת 2000, בעקבות בקשה אישית של נשיא המדינה עזר ויצמן מנשיא מצרים חוסני מובארכ, נמסר לישראל ספר תורה שהוחזק בידי המצרים ושנחשב כספר ממוצב המזח.[7] לימים התברר כי הספר שהוחזר הוא ספר תורה אחר שנפל לידי המצרים.[8]
- ^ צל"ש הרמטכ"ל שהוענק לסמל משה דבורה, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
סמל משה דבורה, באתר הגבורה
צל"ש הרמטכ"ל שהוענק לרב"ט משה יצחק טובל, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
רב"ט משה יצחק טובל, באתר הגבורה - ^ עיטור המופת שהוענק לטוראי אביחיל פלד, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
טוראי אביחיל פלד, באתר הגבורה - ^ צל"ש הרמטכ"ל שהוענק לסא"ל אהוד שלח, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
סא"ל אהוד שלח, באתר הגבורה - ^
אריאל סרי-לוי, על רופאים וחובשים ששירתו במילואים במלחמת יום הכיפורים, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2023