מלחמת שבע השנים

מלחמת שבע השנים

מצד שמאל למעלה, בכיוון השעון: קרב פלסי (23 ביוני 1757) קרב קריו (6-8 ביולי 1758) קרב זורנדורף (25 באוגוסט 1758) קרב קונרסדורף (12 באוגוסט 1759)
תאריכים	17 במאי 1756 – 15 בפברואר 1763 (כשבע שנים (בזירה האירופית); כתשע שנים (מתחילתה בצפון אמריקה))
קרב לפני	מלחמת הירושה האוסטרית
קרב אחרי	מלחמות המהפכה הצרפתית
מקום	אירופה, אפריקה, הודו, צפון אמריקה, הפיליפינים
תוצאה	ניצחון אנגלי-פרוסי; חתימת חוזה פריז; חתימת הסכם הוברטוסבורג
שינויים בטריטוריות	בריטניה וספרד השתלטו על חלקים מצרפת החדשה, פרוסיה השתלטה על רוב שלזיה
הצדדים הלוחמים ממלכת פרוסיה נסיכות הבוחר מהנובר ממלכת פורטוגל דוכסות בראונשווייג רוזנות הסן-קאסל ממלכת שוודיה ספרד נסיכות הבוחר מסקסוניה רוזנות הסן-דרמשטאדט מנהיגים פרידריך הגדול ג'ורג' השני ג'ורג' השלישי ז'וזה הראשון  מריה תרזה לואי החמישה עשר יליזבטה פרנץ הראשון אדולף פרדריק קרלוס השלישי  מפקדים ג'פרי אמהרסט, ברון אמהרסט הראשון ג'יימס וולף היינריך מפרוסיה פרידריך וילהלם פון זיידליץ וילהלם, רוזן שאומבורג-ליפה סבשטיאאו דה מלו לואי ז'וזף דה מונקאלם קרל אלכסנדר, נסיך לורן ליאופולד יוזף פון דאון פרנץ מוריץ פון לאסי ארנסט גדעון פון לאודון
שטחי שליטה לפני מלחמת שבע השנים. בירוק - צרפת, ספרד, רוסיה, אוסטריה, שוודיה ואחרות. בכחול - בריטניה, פרוסיה, פורטוגל ואחרות. באפור - מדינות נייטרליות

מלחמת שבע השנים הייתה מלחמה עולמית שנמשכה תשע שנים, בין 1754 ל-1763, אך היא נקראת כך משום שחלקה העיקרי ארך שבע שנים (1756–1763).

במהלך המלחמה נלחמו צרפת, אוסטריה, ספרד ורוסיה נגד בריטניה, פרוסיה ופורטוגל.

המלחמה יצאה מגבולות אירופה. בריטניה וצרפת נאבקו על הגמוניה עולמית באמריקה, באפריקה ובהודו. בד בבד החלה ספרד לאבד את מעמדה ככוח מוביל.

במסגרת המלחמה נכרתו בריתות מדיניות חדשות, במה שנודע כמהפכה הדיפלומטית של 1756. פרוסיה הצטרפה לקואליציה של מדינות, אשר הונהגה על ידי בריטניה וכללה גם את הנובר ופורטוגל. מן הצד השני, כרתו ביניהן ברית צרפת ואוסטריה (יריבתה של פרוסיה), ואליהן נלוו סקסוניה, שוודיה, ספרד ורוסיה.

המלחמה עצמה הסתיימה בניצחון אנגלי-פרוסי; פרוסיה הצליחה לכבוש את שלזיה מאוסטריה, ואנגליה כבשה וסיפחה את כל המושבות של צרפת בצפון אמריקה. הלחימה בקולוניות של אנגליה וצרפת תמה ב-10 בפברואר 1763, עם חתימת חוזה פריז. חמישה ימים לאחר מכן, ב-15 בפברואר, נחתם חוזה הוברטוסבורג שסיים את הלחימה באירופה.

מינוח

יש חוקרים המגדירים את מלחמת שבע השנים כמלחמת עולם. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אף תיאר אותה בספרו היסטוריה של העמים דוברי האנגלית כ"מלחמת העולם הראשונה האמיתית". בדומה למלחמת העולם הראשונה ולמלחמת העולם השנייה, השתתפו במלחמת שבע השנים מרבית מעצמות העולם. חרף הדמיון הרב בינה לשתי מלחמות העולם, היא איננה נחשבת מלחמת עולם. זאת, משום שהמושג מלחמת עולם התייחס תחילה למלחמת העולם הראשונה ואחר כך למלחמת העולם השנייה, אשר באה בעקבותיה.

מלחמת שבע השנים זכתה לכינויים רבים במקומות שונים: המלחמה השלזית השלישית (1763-1756), מלחמת בריטניה-ספרד (1762 - 1763), מלחמת הצרפתים והאינדיאנים (1754-1763), המלחמה הקרנתית השלישית (1763-1756), המלחמה הפנטסטית (1763-1762)

ראשית המלחמה

חלקה הראשון של המלחמה החל בשנת 1754 מעבר לאוקיינוס האטלנטי במדינת אוהיו שבארצות הברית של ימינו. בגזרה זו התחוללו קרבות עזים בין מגיני הקולוניות הצרפתיות לאלו הבריטים. ב-17 במאי 1756, לאחר שנתיים של לחימה בצפון אמריקה, התפשטה המלחמה גם לאירופה כאשר בריטניה הכריזה מלחמה רשמית על צרפת. פרידריך השני מלך פרוסיה, אשר היה מודע לכוונות הקואליציה שמולו לתקוף את ממלכתו, עמד בתקיפות על דעתו שעל פרוסיה ובריטניה להיות היוזמות של המלחמה הבלתי נמנעת. ב-29 באוגוסט פרצו כוחותיו של פרידריך את הגבול הסקסוני והמלחמה החלה.

הסלמה בין בריטניה לצרפת ב"מזלגות האוהיו"

מפת ההתיישבויות של בריטניה וצרפת בצפון אמריקה, 1750, טרם פרוץ המלחמה

במחצית השנייה של המאה ה-18 אזורי השליטה של בריטניה וצרפת בצפון אמריקה לא הוגדרו עדיין. צרפת טענה זמן רב לחזקה על כל אגן הניקוז של נהר המיסיסיפי, טענה שנדחתה על ידי בריטניה. במהלך שנות החמישים המוקדמות של אותה המאה, החלה צרפת לבנות רשת מבצרים בעמק נהר אוהיו על מנת להגן על השטח האמור, להפגין נוכחות צרפתית ולמנוע השפעה בריטית על העמים הילידים ביבשת. המתיישבים הבריטים לאורך קו החוף הוטרדו מכך שהכוחות הצרפתיים יהיו קרובים לגבולות המערביים של מושבותיהם. הם חששו שמא הצרפתים עלולים לעודד את הילידים המקומיים שהיו בני בריתם של הצרפתים לתקוף את הבריטים. כמו כן, שאפו הבריטים לקבל גישה לאדמות הפוריות של עמק נהר אוהיו משום שמתיישבים חדשים רבים נזקקו לאדמות חקלאיות.

פור דוקן , המבצר החשוב ביותר שבנו הצרפתים, נועד לבסס את הנוכחות שלהם ב"מזלגות אוהיו", מקום שם נפגשים נהרות אלגיני ומונונגהלה ויוצרים את נהר אוהיו; מקום זה נמצא כיום בעיר פיטסבורג שבמדינת פנסילבניה. ניסיונות בריטיים בלתי אלימים לעצור את בניית המבצר נכשלו. לבסוף, ב-28 במאי 1754 נשלח כוח צבא בריטי מווירג'יניה, בפיקודו של הגנרל בן ה-22 ג'ורג' וושינגטון, על מנת להוציא את הצרפתים מאזור זה. הכוח פשט על המבצר והרג עשרה מאנשיו, לרבות מפקד המבצר, ז'וזף ז'ומונוויל. מאז נקרא הקרב על שמו, קרב ז'ומונוויל גלן . הצרפתים נקמו את כיבוש המבצר בכך שתקפו את צבאו של וושינגטון בפורט נססיטי ואילצו את וושינגטון להיכנע. היו אלה האירועים הראשונים שהובילו למלחמת שבע השנים העולמית.

התפשטות הקרבות בין בריטניה לצרפת בצפון אמריקה

חדשות באשר למאורעות אלו הגיעו עד אירופה, שם ניסו בריטניה וצרפת לשאת ולתת על פתרון למצב, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר, שלחו שתי המדינות כוחות צבא סדירים לצפון אמריקה על מנת לאכוף את תביעותיהן הטריטוריאליות. הפעולה המלחמתית הראשונה אשר ביצעו הבריטים במסגרת המלחמה הייתה הפשיטה על אקדיה ב-16 ביוני 1755, במה שנודע ברבות הימים כקרב פור ביוז'ור . בעקבות קרב זה, סולקו כ-11,500 תושבים דוברי צרפתית מאקדיה, אזור שהיה בשליטה בריטית .

בחודשים הבאים, המשיכה הפעילות הצבאית הבריטית נגד הצרפתים ביתר שאת: בחודש יולי באותה השנה מייג'ור גנרל אדוארד בראדוק הנהיג כוח בן אלפיים חיילים בכוח שנועד לכבוש מחדש את פור דוקן; ברם, המשלחת לא השיגה את מטרותיה. ב-8 ביוני באותה השנה האדמירל אדוארד בוסקאוון הפגיז את האוניה הצרפתית "אלסיד" ולכד אותה. נוסף על כך, בחודש ספטמבר לחמו כוחות בריטיים וצרפתיים אלה מול אלה בקרב אגם ג'ורג' . כמו כן, הבריטים החלו להטריד ספינות צרפתיות באוגוסט 1755. במסגרת פעולותיהם הם לכדו מאות ספינות ולקחו בשבי אלפי סוחרים ימיים. כל זאת כאשר שתי המדינות היו, להלכה, במצב של שלום.

המערכה עוברת לאירופה: צרפת תוקפת את הנובר ואת מנורקה

צרפת המוטרדת זממה בתגובה לתקוף את הנובר, נסיכות אירופאית תחת שליטת בריטניה ששכנה לא הרחק מצרפת. הנסיך הבוחר של הנובר באותה העת, ג'ורג' השני, כיהן גם כמלך בריטניה, כך ששתי המדיניות היו באוניה פרסונלית, כינוי לאיחוד בין שתי מדינות. הנובר עצמה שכנה על אדמת אירופה לא הרחק מצרפת. לכן בריטניה, השוכנת על אי בקרבת אירופה, התקשתה להגן עליה. על מנת למנוע איום זה, ב-16 בינואר 1756 חתמה בריטניה על ברית הגנה עם פרוסיה, ששכנה אף היא על אדמת אירופה; לפי ההסכם, שנודע בשם הסכם וסטמיניסטר , התחייבה האחרונה להגן על הנובר בתמורה לסיוע בריטי. בתגובה לכך, חתמה צרפת על ברית עם אוסטריה, יריבתה מזה שנים רבות, אשר הייתה מסוכסכת באותה תקופה עם פרוסיה. החתימה על בריתות ההגנה האלה נודעה, בדיעבד, כמהפכה הדיפלומטית .

בראשית המלחמה סבר ראש ממשלת בריטניה, תומאס פלהם-הוליס, שמערך הבריתות החדש יצליח למנוע מלחמה באירופה, אך הצרפתים כינסו כוח צבאי גדול בטולון והטילו מצור על האי מנורקה שבים התיכון, אשר היה נתון אז לשליטה בריטית. הייתה זו הפעולה המלחמתית הראשונה באירופה. הניסיון הבריטי להסיר את המצור מעל האי ב-20 במאי כשל, ונודע כיום כקרב מנורקה . לבסוף, נכבש האי על ידי הצרפתים ב-28 ביוני. מפקד הכוחות הבריטיים באי, ג'ון בינג, הוצא להורג שנה אחת מאוחר יותר עקב כישלונו להגן על האי. בריטניה הכריזה מלחמה על צרפת באופן רשמי ב-17 במאי, כמעט שנתיים לאחר פרוץ הלחימה בעמק אוהיו.

בריתות ההגנה באירופה: המהפכה הדיפלומטית

מערך הבריתות החדשות באירופה במהלך מלחמת שבע השנים

את מלחמת שבע השנים באירופה ניתן לראות כהמשך ישיר של מלחמת הירושה האוסטרית (1740–1748), שבסופה נחתם חוזה אקס לה שאפל בה הכירה הארכי-דוכסית האוסטרית מריה תרזה בכיבוש שלזיה על ידי פרוסיה. אולם, לחתימה האוסטרית על חוזה השלום הייתה מטרה אחת בלבד - השגת הפוגה בקרבות אשר תאפשר לה לבנות מחדש את צבאה המוכה ולכרות בריתות מדיניות חדשות. בריתות אלה יאפשרו לה בפרק זמן קצר על מנת שתוכל להשיב לידיה את שלזיה הכבושה.

כוחה העולה של פרוסיה עורר גם את חששה של האימפריה הרוסית מפני שיבוש תוכניתה להשתלט על האזור הבלטי. מלחמת הירושה האוסטרית והחוזקה הפרוסית שהוצגה בה גם הבהילו את ממלכת צרפת, בעוד שהיא מאוימת על ידי בריטניה ואוסטריה - האויבות האגדיות של ממלכת צרפת. בעבר הן היו אותם האויבים אשר היה צריך להתגונן מפניהם לואי הארבעה עשר, מלך צרפת.

האוסטרים המאוימים חתמו על הסכם עם האימפריה הרוסית, ב-2 ביוני 1746 שלפיו במקרה של התקפה של הממלכה הפרוסית, האימפריה ההבסבורגית והאימפריה הרוסית ישתפו פעולה כנגדם.

פרוסיה מצידה ראתה מקום להתפשטות טריטוראלית אל פרוסיה המערבית שנשלטה על ידי פולין, בנוסף ראתה גם בכיבוש הממלכה הסקסונית דרך להעצמת הכוח הפרוסי באירופה. השתלטות פרוסיה על שטחים באירופה זעזעה את מדינות היבשת, ותוך שנים מעטות השתנתה המפה הפוליטית בה ללא היכר.

מטרותיה אלו של הארכי-דוכסית הושגו בצורה מרשימה. בתקופת ההפוגה שלאחר החתימה על חוזה השלום, עסקה הארכי-דוכסית האוסטרית בעדכון שיטות הלחימה של צבאה לזו של הצבא הפרוסי. היא שיפרה את רווחת החיילים ואלה בתמורה העניקו לה כבוד רב ונאמנות.

במקביל להתחממות הצבאית בפנים היבשת, החל מתעורר מאבק בין צרפת לבריטניה בתחום השליטה בקולוניות אשר מעבר לים. מאבק זה נחשב גם הוא כאחת הסיבות לפרוץ מלחמת שבע השנים.

תמונות מלכי וקיסרי אירופה בראשית המלחמה:

• 
  ג'ורג' השני, מלך בריטניה
• 
  לואי החמישה עשר, מלך צרפת
• 
  פרידריך השני, מלך פרוסיה
• 
  מריה תרזה, ארכידוכסית אוסטריה
• 
  יליזבטה, קיסרית רוסיה

הזירה האירופית

בזירה האירופית בלטה הנחיתות המספרית של הצבא הפרוסי מול אויביו, אולם לא הייתה זו נחיתות איכותית.

1756

מערכי הכוחות בקרב לובושיץ; באדום - אוסטריה, בכחול - פרוסיה

הפלישה הפרוסית לסקסוניה

בד בבד גם פרידריך השני, מלך פרוסיה, שחתם על ברית הגנה עם בריטניה, יזם מהלך צבאי. ב-29 באוגוסט החלה המעורבות הפרוסית במלחמה: פרידריך הנהיג צבא שפלש לסקסוניה, מדינה קטנה שתמכה באוסטריה. הוא עשה זאת על מנת לעצור את הפלישה הצרפתית-אוסטרית הצפויה לשלזיה. לפרידריך היו שלוש מטרות במלחמתו החדשה עם אוסטריה: הראשונה הייתה לכבוש את סקסוניה, להיפטר ממנה כאיום אפשרי למדינתו ולהשתמש בצבא שלה ובכספיה למען המאמץ המלחמתי הפרוסי; השנייה הייתה להתקדם לכיוון בוהמיה; והשלישית הייתה לפלוש למורביה דרך שלזיה, לצור על המבצר שבאולומואוץ (Olmütz), להתקדם לכיוון וינה וכך להכריע את המלחמה לטובתו.

צבאותיהן של סקסוניה ואוסטריה לא היו ערוכים לפלישה של פרוסיה. לבסוף, ב-10 בספטמבר, כבש פרידריך את דרזדן לאחר התנגדות סקסונית מועטה ביותר. הצבא הסקסוני, שכלל רק 20,000 חיילים, נס לכיוון דרום מזרח, אל עבר מבצר פירנה . ב-1 באוקטובר נערך קרב לובושיץ , שבמהלכו נחל פרידריך את אחת המבוכות הגדולות ביותר בקריירה שלו. פרידריך העריך הערכת חסר את הצבא האוסטרי בן ה-32,000 חיילים. הוא החל לתמרן באופן מוגזם, ובשלב מסוים אף הורה לחייליו לירות בפרשים פרוסים שנסוגו. פרידריך ברח משדה הקרב, והשאיר את גנרל קיית' לפקד על הכוח הפרוסי לבדו. הפרוסים הצליחו לצאת מהקרב בשן ועין למנוע בקרב את החבירה האוסטרית לצבא הסקסוני המבודד. ברם, נגרם להם עיכוב ממושך, שאיפשר לאוסטרים לארגן את צבאותיהם להמשך הלחימה.

ההתקפה על סקסוניה הנייטרלית גרמה לכעס ברחבי אירופה והובילה להתחזקות הקואליציה האנטי-פרוסית, שכללה את רוסיה, שוודיה, צרפת ואוסטריה.

בריטניה מחמשת את פרוסיה

בריטניה הופתעה מהמבצע הצבאי הפתאומי של פרוסיה. היא התחילה לצייד את בעלת בריתה החדשה בספינות ובמצרכים ששווים עמד על 670,000 לירות שטרלינג דאז (כ-100.4 מיליון לירות שטרלינג בימינו). כוח משותף של מדינות גרמניות בעלות ברית אורגן על ידי הבריטים על מנת להגן על הנובר מפלישה צרפתית, תחת פיקודו של דוכס קומברלנד . הבריטים ניסו לשדל את הרפובליקה ההולנדית להצטרף לברית; ברם, האחרונה לא נעתרה לבקשה, עקב שאיפותיה להישאר מדינה נייטרלית. חרף נחיתות מספרית חמורה שממנה סבל הצבא הפרוסי, שנת 1756 הייתה מוצלחת עבורו; זאת, בניגוד לכישלון הבריטי היחסי בצפון אמריקה.

1757

הפלישה הפרוסית לבוהמיה

באביב של שנת 1757 פלשה פרוסיה לחבל בוהמיה, אשר שוכן דרומית לסקסוניה, בצ'כיה של ימינו. זאת, לפני שלכוחות צרפתיים או רוסיים יתאפשר להגיע לאזור ולחבור לאוסטריה, בעלת בריתם. ב-21 באפריל כבשו הפרוסים את העיר ליברץ והתקדמו אל עבר פראג, בירת בוהמיה. בסופו של דבר, הסתיים הקרב על פראג בניצחון פרוסי; פרידריך ניצל פריצה במערך האוסטרי, חדר לתוכה וחצה אותו לשניים. עם היוודע דבר הקרב, הוקפץ כוח תגבורת אוסטרי בראשותו של לאופולד יוזף פון דאון לאזור, אך איחר את המועד והגיע לקרב אחרי שמרבית הצבא האוסטרי הובס.

לאחר הקרב, התפנו הפרוסים להטיל מצור על פראג. לאחר כחודשיים של מצור, בשעה שהפרוסים היו קרובים להשלמת המצור על העיר, שלחו האוסטרים צבא חדש בפיקודו של דאון. ב-18 ביוני נערך בקרבת העֳיָרָה קולין קרב בין כוחותיו של דאון לאלו של פרדריך, בשם קרב קולין. הפרוסים נחלו תבוסה מכרעת בקרב, אולצו לסגת מבוהמיה וכך הביאו את המצור על פראג לסיומו.

לאחר הנסיגה הרחבה מבוהמיה, היה מצבה של פרוסיה עגום במיוחד. כוחות אוסטרים החלו פולשים לשטח הממלכה, בעוד צבא צרפתי, בראשות הנסיך מסוביזה, החל להתקרב לגבולה המערבי. כך, למשל, ב-26 ביולי הביסו הצרפתים את צבאה של הנובר, בעלת בריתה של פרוסיה, בקרב האסטנבק . אז התחיל כיבוש צרפתי זמני בהנובר. במהלך אשר כונה על ידי נפוליאון "פנינה של תמרון והחלטיות", הצליח פרידריך להפוך את היוצרות. ב-5 בנובמבר נפגשו הצבאות הצרפתי והפרוסי ממערב ללייפציג בקרב רוסבאך, שבו נחלו הפרוסים ניצחון מרשים; בין השאר, הודות לחיל הפרשים שעליו פיקד פרידריך וילהלם פון זיידליץ.

פרוסיה נוחלת ניצחונות מול הצבא האוסטרי

חיילים פרוסים בקרב לויתן

בנובמבר צבאו של פרידריך היה עסוק בלחימה מוצלחת מול הצרפתים ברוסבאך (בעקבות התבוסה הצרפתית נשמעה לראשונה ביטוי "אחריי המבול") מה שנתן לאוסטרים יד חופשית לפעול בשלזיה מול הפרוסים. ב-22 בנובמבר כבשו האוסטרים את העיר ורוצלב מידיו של דוכס ברונסוויק-בוורן, במה שנודע כקרב ורוצלב. בשל כך נע פרידריך במהירות לכיוון שלזיה לנוכח הצבא האוסטרי שפלש אליה.

ב-6 בדצמבר נתקל פרידריך בכוחות האוסטריים בקרבת העיירה לויתן (כיום העיר לוטינה שבפולין). כוחות אלה היו חזקים ממנו במידה ניכרת והם המתינו לו בפאתי העיירה. במהלך הקרב שהתחולל במקום יצא פרידריך למתקפת הסחה לכיוון צפון מזרח. בד בבד תקפו יתר הכוחות הפרוסיים את מקביליהם האוסטריים מכיוון דרום מזרח, וכיתרו אותם. היה זה אחד מניצחונותיו המזהירים של פרידריך. עם התבוסה האוסטרית המכרעת לאחר הקרב, התאפשר לפרידריך לכבוש את ורוצלב מחדש.

לאחר הניצחונות המזהירים ברוסבאך ובלויתן, הוכיח פרידריך פעם נוספת את היותו המצביא הטוב ביבשת; זה השולט על הצבא החזק והיעיל ביותר בעולם. פרידריך קיווה שניצחונות אלה יצליחו להשיב את מריה תרזה, מלכת אוסטריה, לשולחן המשא ומתן על הסכמי השלום. אך היא הייתה נחושה שלא לשאת ולתת עד שצבאה ישתלט על שלזיה מחדש.

הצטרפות שוודיה ורוסיה למלחמה נגד פרוסיה

נוסף ללחימה מול צרפת ואוסטריה, לחמה פרוסיה מול שוודיה בפומרניה ומול רוסיה בפרוסיה המזרחית. הצטרפותן של שתי המדינות הללו למלחמה אילצה את פרידריך להפנות את משאביו לחזיתות נוספות על מנת להתמודד עם האיום החדש הנשקף משתיהן.

1760-1758

פרוסיה נוחלת מפלה לאוסטריה ולצרפת

ב-22 בינואר כבשו כוחות רוסיים, תחת פיקודו של הסקוטי ויליאם פרמור את העיר קניגסברג שבפרוסיה המזרחית (כיום קלינינגרד).

קרב קונרסדורף

בשנת 1759 נחלו הפרוסים מספר תבוסות נוספות. בקרב קאי הביס צבא רוסי של 70,000 חיילים את הכוחות הפרוסים שמנו 26,000 חיילים בלבד. הצבא ההאנוברי הצליח לנצח את הצבא הצרפתי בקרב מינדן, אולם עובדה זו לא מנעה מפרידריך לאבד כמחצית מכלל כוחותיו בקרב קונרסדורף. בקרב מקסן הכניע הצבא האוסטרי גיס פרוסי שלם אשר מנה 13,000 חיילים.

הצרפתים תכננו באותה שנה לפלוש לבריטניה, אך בסופו של דבר הם החליטו לבטל את התכנית עקב העליונות הימית של בריטניה.

שנת 1760 החלה גם היא בסימן מפלות פרוסיות: הפרוסים הפסידו בקרבות רבים ולקראת סוף השנה נכבשה הבירה הפרוסית ברלין למשך זמן קצר על ידי הצבאות הזרים.

1762-1761

ספרד מכריזה מלחמה על בריטניה ופורטוגל, ופרוסיה משיגה יתרון צבאי

ב-4 בינואר 1761 הצטרפה גם ספרד לקרבות בהכריזה מלחמה על בריטניה ועל פורטוגל, בעלת בריתה. פורטוגל הייתה הרוסה מרעידת האדמה בליסבון, ואילולא הסיוע הבריטי היא הייתה עלולה להימחץ תחת הצבא הספרדי.

כניסתה של ספרד למלחמה, החלישה את התמיכה הבריטית בפרוסיה, וזו החלה מאבדת שטחים במהירות לטובת האוסטרים והרוסים. לקראת סוף שנת 1761 מנה הצבא הפרוסי כ-60,000 חיילים בלבד. בריטניה מצידה הודיעה לפרידריך השני כי היא מתכוונת למשוך ידה מהמלחמה ולהפסיק את תמיכתה הכלכלית בפרוסיה. סופה של הממלכה הפרוסית נראה קרוב מתמיד, אולם לבסוף שיחק המזל לידיהם של הפרוסים. ב-5 בינואר 1762, נפטרה הצארינה הרוסייה יליזבטה. יורשה הפרו-פרוסי פיוטר השלישי הציע מיד עם המלכתו חוזה שלום שישים קץ לקרבות.

עם יציאתה של רוסיה מהמלחמה, שוודיה החליטה לצאת מהמלחמה גם היא, מחשש שהרוסים ישתפו פעולה עם הפרוסים ויתקפו אותה.

יציאתן של רוסיה ושוודיה מהמלחמה, יחד עם הכנעת הכוחות הצרפתים ממערב בידי צבא הנובר, העניקו לפרוסיה את היתרון הצבאי הנדרש כדי להכניע את אוסטריה. הקרב האחרון שנערך בין שתי המדינות היה קרב פרייברג שהסתיים ב-29 באוקטובר 1762.

1763

תום המלחמה באירופה

העימות בין בריטניה לצרפת בא על סיומו עם החתימה על הסכם פריז, ב-10 בפברואר 1763. הסכם זה כלל סדרה מורכבת של חילופי שטחים בין המעצמות. צרפת נדרשה לבחור בין "צרפת החדשה" (קנדה של ימינו) לבין מושבותיה בגוואדלופ הקריבית. צרפת העדיפה את המשך השליטה במושבותיה אשר בים הקאריבי בגלל הסחר בסוכר, שהיה מקור הכנסה רווחי ביותר.

באירופה, חזרו הגבולות למצבם בתקופה שקדמה למלחמה בחוזה הוברטוסבורג (Hubertusburg) שנחתם ב-15 בפברואר 1763. חוזה זה הכיר בבעלותה של פרוסיה על שלזיה. בנוסף לכך, זכו הפרוסים בהשפעה רבה על האימפריה הרומית הקדושה. השפעה זו מסמנת למעשה את תחילתה של המדינה הגרמנית המודרנית.

הזירה הקולוניאלית

בזירה הקולוניאלית נלחמו כוחות בריטיים בכוחות צרפתים בתחומי הודו, צפון אמריקה, הים הקריבי, הפיליפינים ולאורך חופי אפריקה. במהלך שנות החמישים של המאה ה-18 ועד לשנת 1763 השתלטה בריטניה על שטחים עצומים וזכתה להשפעה רבה על התרבויות אשר התקיימו בהם, וזאת תוך צמצום השטח וההשפעה הצרפתיים.

לאחר הצטרפותה של ספרד למלחמה, והתקיפה על פורטוגל, נפתחה חזית בדרום אמריקה בין הקולוניות הספרדיות, לבין הקולוניה הפורטוגזית של ברזיל. חזית זו לא ראתה התקדמות לכאן או לכאן במהלך המלחמה.

עמדות בריטיות וצרפתיות, במהלך ארבע השנים הראשונות למלחמה

■ ◘ שטחים, יישובים ומבצרים בריטיים

■ ◘ שטחים, יישובים ומבצרים צרפתיים

הקולוניות בשליטת ספרד

לאחר הצטרפותה של ספרד למלחמה לצידה של צרפת, אויבתה של בריטניה, החלה בריטניה לתקוף את הקולוניות של ספרד. ואכן, ב-14 באוגוסט 1762 כבשה את הוואנה, בירת קובה של ימינו, אשר הייתה אז מושבה ספרדית. ב-6 באוקטובר באותה שנה כבשה בריטניה את מנילה, בירת הפיליפינים כיום, שהייתה נתונה אף היא לשליטה ספרדית. ברם, עם חתימת חוזה פריז, השיבה בריטניה לספרד את הבעלות על שטחים אלה.

דרום אמריקה

בשנת 1762, עם הצטרפותה של ספרד למלחמה לצידה של צרפת, תקפה האחרונה את פורטוגל, בעלת בריתה של בריטניה. כך התחילה מה שנודעה כ"המלחמה הפנטסטית".

הודו

בראשית המלחמה, ביצרה חברת הודו המזרחית הבריטית את העיר כלכותה שבהודו, מחשש להתקפה צרפתית. במעשה זה עוררו הבריטים את חמתו של הנוואב של בנגל , סיראג' אוד-דאולה , אשר שלט באזור הסמוך. ב-20 ביוני 1756 תקפו צבאותיו של אוד-דאולה את כלכולתה וגירשו משם את הבריטים. עם תום הלחימה, כלאו המוגולים בצינוק 146 ממגיני העיר האירופיים; צינוק זה נודע בשם החור השחור של כלכותה, ונספו בו 123 איש ביום אחד.

בעקבות הכישלון הבריטי, נשלח צבא בראשותו רוברט קלייב, ששכן בעיר צ'נאי, על מנת להילחם באוד-דאולה. בינואר 1757 הוא כבש את קלקוטה מחדש וביוני אותה שנה הוא הכריע אותו בקרב פלסי.

במערב אפריקה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תוצאות המלחמה והשלכותיה

בשלוש עשרה המושבות

מפה המציגה את השינויים הטריטוריאליים אשר התרחשו אחרי המלחמה על אדמת צפון אמריקה; בוורוד ההישגים של בריטניה אחרי החתימה על חוזה פריז, ובצהוב ההישגים של ספרד אחרי החתימה על הסכם פונטנבלו

בעקבות המלחמה, הקימו בני שלוש עשרה המושבות בחופה מזרחי של אמריקה הצפונית את ארצות הברית של אמריקה.

בריטניה נקלעה למשבר כלכלי חמור בשל העזרה הכלכלית הנדיבה שהעניקה לפרוסיה במהלך המלחמה.

בעוד בחזיתות האירופאיות בריטניה ראתה עצמה כדואגת לאינטרסים של עצמה - בחזית האמריקאית היא ראתה עצמה כדואגת לאינטרסים של המושבות ולכן השיתה את הוצאות המלחמה עליהן. המושבות מצידן ראו גם בחזית הזאת כאינטרס בריטי שנכפה עליהם וההתמרמרות על הגזירות הבריטיות שבאו לגבות את הוצאות המלחמה היו הגורמים הראשיים לפרוץ המרד. על מנת להקטין את הגירעון, העלתה בריטניה את המס שהטילה על המתיישבים האמריקאים בשלוש עשרה המושבות. למשל, היא חוקקה את חוק הבולים שבמסגרתו נאכף ביול בבולי ההכנסה המסמכים הרשמיים והעיתונים אשר הופצו במושבות הבריטיות בצפון אמריקה.

בשל עול המיסים הוקמו ארגונים כגון בני החירות, אשר הפיצו תעמולה שקראה למאבק אלים בבריטים. במסיבת התה של בוסטון התחפשו חברי הקבוצה ואנשים נוספים שנלוו אליהם לילידים אמריקאיים והשליכו מהספינות אשר עגנו בנמל בוסטון תה בשווי של 18,000 לירות שטרלינג (כ-2.8 מילון לירות במונחי 2020, מקביל לכ-12.7 מיליון ש"ח). על מנת להעניש את המתיישבים חוקקו הבריטים את חוקי הכפייה, אשר הורו, בין היתר, על סגירת נמל בוסטון עד שתוחזר תמורה שוות ערך לתה שהושמד, וחייבו עובדי ציבור במסצ'וסטס, לעמוד למשפט. המתיישבים בזו לחוקים האלה, אשר נקראו בפיהם "החוקים הבלתי נסבלים". הזעם והתסיסה נגד הבריטים הובילו לבסוף לקרבות לקסינגטון וקונקורד. קרבות אלו היו יריית הפתיחה, תרתי משמע, של מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

מלחמת העצמאות של שלוש עשרה המושבות בצפון אמריקה הסתיימה בניצחונן והן כוננו את ארצות הברית ב-1776.

רעיונות המהפכה האמריקאית חלחלו אל תוך צרפת, והשפיעו על פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789. שתי מהפכות אלה, אשר באו בעקבות מלחמת שבע השנים, תרמו להתפתחות הלאומיות ולהפצתה באירופה בפרט וברחבי העולם בכלל במהלך עשרות השנים הבאות.

בקוויבק

במסגרת חוזה פריז, כאמור, הוענקו כל השטחים של מושבת צרפת החדשה שבצפון אמריקה לבריטניה. כתוצאה מכך, נשתנו חייהם של דוברי הצרפתית במושבה זו מן הקצה אל הקצה. כך למשל, דוברי צרפתית רבים גורשו מחבל אקדיה במהלך המלחמה והתיישבו באזור לואיזיאנה ובעיר ניו אורלינס בפרט; כיום הם קרויים בשם קֵייגֶ'ן, שיבוש של השם "אקדים" (באנגלית: Acadian, קרי: "אַקֵיידְיֶן"). ברם, נותרו ריכוז של דוברי צרפתית רבים אשר באזור קוויבק, אשר נמצא כיום בשטח קנדה. בשל כך, הוחלט עם הקמתה של האחרונה כי תונהגנה בה שתי שפות רשמיות: אנגלית וצרפתית.

בקוויבק פעילה מזה שנים רבות תנועה בדלנית, הקוראת להיפרדות החבל מקנדה ולייסוד מדינה עצמאית. זכורה למשל התבטאותו נשיא צרפת, שארל דה גול, אשר קרא בנאומו באחד מביקוריו בקוויבק: "תחי קוויבק החופשית!" ועורר משבר דיפלומטי בין שתי המדינות. במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 פעל ארגון טרור בשם החזית לשחרור קוויבק, אשר ביקש לשחרר את קוויבק בדרכים אלימות. באוקטובר 1970 חטפו חברי הארגון דיפלומט בריטי ושר בממשלת קוויבק אשר נרצח לאחר מכן, במה שנודע כמשבר אוקטובר. בשלהי המאה העשרים נערכו שני משאלי עם באשר לשאלת עצמאותה של קוויבק: הראשון ב-1980 והשני ב-1995. בשני המשאלים בחרו רוב המצביעים להתנגד לעצמאות. במשאל הראשון הפער בין התומכים לבין המתנגדים עמד על כעשרים אחוזים, בעוד שבשני עמד הפער מעט יותר מאחוז.

באירופה

האיבה בין מדינות מערב אירופה, פרוסיה, אוסטריה ורוסיה, גרמה להן לתת את הסכמתן לחלוקת פולין ביניהן, על מנת ליישר את ההדורים ולשקם את כלכלותיהן.

שלזיה, סלע המחלוקת שהוביל למלחמה, נותרה בחזקת פרוסיה שנים רבות לאחר המלחמה. בשנת 1871, עם איחוד גרמניה שהובל על ידי פרוסיה, הועבר החבל לידי גרמניה. ברם, עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 הועבר האזור לחזקת פולין, על מנת לפצות את האחרונה על אובדן שטחים לברית המועצות. הגרמנים שאכלסו את חבל שלזיה גורשו מערבה, וקו הגבול החדש בין פולין לגרמניה נקבע להיות קו אודר-נייסה.

בהודו

לאחר הניצחון הבריטי על ההודים בקרב פלסי, הגבירה חברת הודו המזרחית הבריטית את אחיזתה בהודו בהדרגה. במהלך השנים הבאות ידעו היחסים בין ההודים לבריטים עליות ומורדות. לבסוף, בשנת 1857 פרץ המרד ההודי הגדול. הבריטים דיכאו את המרידה בהצלחה; חברת הודו המזרחית פורקה, ובמקומה החלו כ-90 שנה של שלטון בריטי ישיר בהודו. על מנת להביא את השלטון הבריטי לסיומו, קמה תנועת העצמאות ההודית, אשר אחד ממנהיגיה הבולטים היה מהאטמה גנדי. לבסוף הצליח מאבק התנועה, כאשר הודו קיבלה עצמאות מבריטניה ב-1947.

לקריאה נוספת

• דייוויד זוק ורובין הייאם, קיצור תולדות המלחמות, הוצאת מערכות, 1981, עמ' 94–100.

• Anderson, Fred, Crucible of War: The Seven Years' War and the Fate of Empire in British North America, 1754–1766, Random House, 2007 (באנגלית)
• Dull, Jonathan R., The French Navy and the Seven Years' War (France Overseas: Studies in Empire and Decolonization), 2007 (באנגלית)
• Schweizer, Karl W., England, Prussia, and the Seven Years War, 1989 (באנגלית)
• Clark, Christopher, Iron Kingdom: The Rise and Downfall of Prussia, 1600-1947, 2006 (באנגלית)
• Redman, Herbert J., Frederick the Great and the Seven Years' War, 1756-1763, 2014 (באנגלית)
• Kohlrausch, Friedrich, A History of Germany From the Earliest Period to the Present Time, 1844 (באנגלית)
• Marston, Daniel, The Seven Years' War (Essential Histories), 2001 (באנגלית)
• Stone, David, A Military History of Russia: From Ivan the Terrible to the War in Chechnya (English), 2006 (באנגלית)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת שבע השנים בוויקישיתוף

• מלחמת שבע השנים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• מלחמת שבע השנים, 1756-1763, דף שער בספרייה הלאומית