סטארה גראדישקה
 | |
| מחנה סטארה גראדישקה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה ריכוז, מחנה השמדה |
| מדינה | קרואטיה |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | יוני 1941 |
| תאריך סגירה | 1944 |
| תאריך שחרור | אפריל 1945. |
| אוכלוסייה | |
| מפקדי המחנה | מילאן אורשקוביץ', אנטון וורבאן, דינקו שאקיץ', מירוסלאב פיליפוביץ'-מאיסטורוביץ' |
| צבא משחרר | בעלות הברית |
| השתייכות האסירים | יהודים, סרבים, קרואטים אנטי-פשיסטים, סלובנים, מוסלמים (אלבנים ובוסנים) ובני מיעוטים אחרים |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 45°08′55″N 17°14′48″E / 45.148611°N 17.246667°E |
  | |
סטארה גראדישקה (בקרואטית: Stara Gradiška) היה מחנה ריכוז והשמדה במתחם מחנות יאסנובאץ, ששימש להחזקת נשים וילדים, וכן אי-אלו גברים, בין יוני 1941 לאפריל 1945. במחנה מתו כמה עשרות אלפי בני אדם, לפי ההערכה הרווחת, אשר הושמדו בשיטתיות בשיטות שונות. פיקוד המחנה היה בידי הבטאליון השני של המשמר האוסטאשי, שהגן על מתחם מחנה III, הוא מחנה הגברים. המחנה הוקם על שרידיו של מאחז אוסטרו-הונגרי ששימש כבית כלא.
אוכלוסיית האסירים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אסירי מחנה סטארה גראדישקה, כאסירי שאר המחנות האוסטאשים, היו בעיקר סרבים ויהודים שרוכזו בגין לאומיותם. קרואטים רוכזו בעטיין של דעות אנטי-פשיסטיות. כמו כן היו במחנה סלובנים, מוסלמים (אלבנים ובוסנים) ובני-מיעוטים נוספים. בסטארה גראדישקה רוכזו נשים, שדרו בצינוקים של הטירה העתיקה. ילדים רוכזו בצינוקים נפרדים. לדידם של גברים היה סטארה גראדישקה מחנה מעבר ואיסוף או מחנה לעבודה חיצונית, שאליו היו נשלחים לעבודות, והיו שבים ליאסנובאץ משמילאו את מלאכתם נאמנה לריכוז או לחיסול. גברים הופרדו מהנשים באופן מדוקדק במיוחד. נשים רבות נשלחו לעבודות במחנות עבודה נאציים, מאז שהשגיחו בהן עיני קצינים נאציים שביקרו במחנה[1].
תנאי מחיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תנאי המחיה בסטארה גראדישקה היו למעלה מיכולתם של ילדים קטנים, שנשלחו לעבוד, וישנו בצינוקים על רצפת בטון, ומתו בקצב מהיר או נרצחו באופן שיטתי. המזון היה, כשלעצמו, זהה לזה שבמחנה יאסנובאץ. במשך שנת 1942, ניזונו האסירים מ"מרק לפת" סרוח שהוגש פעם ביום[2].
היה חוסר משווע במים ראויים לשתייה[3][4], ומגפת הטיפוס והטיפואיד התפשטה באופן יוצא מן הכלל, שהיה אף חריף מאשר ביאסנובאץ.
ההשמדה השיטתית של הקורבנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לרוב העדיפו האוסטאשים שיטות רצח ידניות באמצעות פטישים, גרזנים, סכינים וכדומה. בסטארה גראדישקה התנסו גם בהשמדת אסירים המונית בגז רעיל ובהרעבה, בהשראת השיטות הנאציות. תחילה השתמשו האוסטאשים במשאיות גז, וזאת כנראה בהשראת משאית הגז שפעלה במחנה סיימישטה שהוקם בשטחי מדינת קרואטיה העצמאית. סימו קלאייץ' העיד כי נשים וילדים יהודים ננעלו במשאית משטרה ירוקה שצינור המפלט שלה חובר בצינור גומי לתא המטען, וכך נסעה סביב למחנה עד שהקורבנות נפחו את נשמתם[5]. העד דראגוטין סקרגאטיץ' אישר זאת בעדותו לעיתונות על המשפט של דינקו שאקיץ'[6]. בהמשך, הכניסו לשימוש תאי גז, לאחר שניסויים בגופרית חד-חמצנית עלו יפה. עדה מאשרת זאת:
- "בזמן שהותי במחנה, ובמיוחד מחודש מאי ועד לסוף שנת 1942, הביאו האוסטאשים משלוחים גדולים של נשים וילדים. הם הפרידו מיד את הילדים מאימהותיהם, ואת הנשים שלחו לעבודות בגרמניה. והיה והנשים לא היו כשרות לעבודה, היו רוצחים אותן ואת ילדיהן. הילדים היו בגילים בין חודשיים לבין 10–12 שנים. התזונה וההתנהגות [של הסוהרים] כלפי הילדים היו נוראיים. עוללים בני-יומם לא קיבלו מזון כלל ומתו ברעב, ואחרים חלו בדיזנטריה מהמזון הקלוקל...הילדים ישנו על הרצפה, עירומים למחצה. מדי יום היו מתים 20–30 ילד. בחודש יולי בחרו האוסטאשים כ-2,000 ילד...אספו אותם באחד החדרים וחנקו אותם בגז...כאשר מתו הילדים השליכו את הגוויות לחצר בערימה... לא פעם נותרו הגוויות ימים אחדים בחצר"[7].
והראיות עוד מרובות[8][9][10]. תא הגז פורק ב-1943, פן תבוא משלחת של הצלב האדום, שאכן הגיעה לבסוף, ביוני 1944.
חשוב לציין, בצד אזכורם של תאי הגז, את צינוקי המרתף, בייחוד צינוק מס' 3, שעליו היה אמון אוסטאשה בשם ניקולה גאגרו, ועל שמו נקרא אותו תא נודע לשמצה כ"מלון גאגרו", ובו הוחזקו אסירים שנידונו לכליאה בבידוד והתענו בעינויים פיזיים וברעב, עד שנגאלו מייסוריהם בחנק עם חוטי תיל שנעשה על ידי גאגרו באופן אישי[11][12]. קבוצה אחת שכזו שרדה 36 ימים ברעב (הצליחו להבריח להם מעט מזון) עד שבא עליהם מותם. נאמר כי הקברנים, אף הם אסירים מותשים, יכלו לסחוב אותם בזוגות, מכיוון שהיו תשושים.
המפקדים שתפעלו את מחנה ההשמדה היו סוהרים אוסטאשים מבטאליון המשמר האוסטאשי השני, שפלוגותיו שמרו על סביבותיו של מחנה III. הללו כללו את מילאן אורשקוביץ', שפיקד על המחנה במשך שנת 1942. סגניו היו אנטון וורבאן האחראי על הוצאות להורג וחיסולים בגז, וכו דינקו שאקיץ', שנתפס ב-1998 ועמד לדין על פשעיו. בהמשך פיקדו שם מירוסלאב פיליפוביץ'-מאיסטורוביץ', ועוד מפקדים העונים לשמות בושאק, סטויצ'יץ', ראקי, ניקולה גאצ'יץ' ואחרים. במחנה פעלו גם נשים אוסטאשיות צעירות: נשים ואחיות של השומרים הגברים. הללו כללו את מאיה בוז'דון, שפיקדה על הנשים, ואת נאדה לובוריץ', אחותו של וייקוסלאב לובוריץ' ורעייתו של דינקו שאקיץ'.
פינוי המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1944, עם התקרבם של כוחות הפרטיזנים של טיטו, החלו האוסטאשים בפינוי אסירי סטארה גראדישקה למחנה ציגלאנה. ראשית, הוצעדו האסירים הקרואטיים, קבוצה בת כ-600 איש, מהם מתו תשעה. בהמשך, הוצעדו קבוצות גדולות של יהודים וקרואטים. המרחק שהלכו היה כ-36 ק"מ, ואותו עשו תוך כ-10 שעות. האסירים הנותרים, יהודים וסרבים, עברו סלקציה. רוב הסרבים הוצאו להורג, ומיעוטם, יחד עם רוב היהודים, נשלחו ברכבת דרך מחנה לפוגלאבה. סימו קלאייץ' היה בין אלו, וחבריו לקרון תכננו ניסיון בריחה, אלא שהוא לא עלה יפה, ורובם נורו או ננטשו בלב שדות מוקשים. קלאייץ' גילה כי לנוסעים בשני הקרונות האחרים, שלא ניסו כוחם בבריחה, הזעיף המזל פנים פי כמה וכמה: הקרונות הוצתו על יושביהם עם הגיעם ליאסנובאץ. המזון בסטארה גראדישקה הורע עד מאוד וכן לא היה מזון מספק לאסירים החדשים במשך שלושה ימים מהגיעם ליאסנובאץ. האסירים שבאו דרך לפוגלאבה נרצחו לאלתר[13].
המחנה עצמו שוחרר על ידי בעלות הברית באפריל 1945, וכל אסיריו הועברו ליאסנובאץ, שם מצאו רובם את מותם.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מנחם שלח, "תולדות השואה: יוגוסלאביה", עמ' 192.
- ^ Cadik Danon, "the smell of human flesh" כמוצג כאן: http://www.srpska-mreza.com/History/ww2/book/Danon/index.html#doc תחת הכותרת "My Father".
- ^ ראו: כתב אישום נגד דינקו שאקיץ', סקירת הצהרות העדים, עדויות יעקב פינצי וולדימיר צבייה
- ^ עדות מארייאנה איבאנישביץ' במוזיאון השואה האמריקני, Jasenovac oral history project, Former Yugoslavia Project, United States Holocaust Memorial Museum / Jeff and Toby Herr Collection, RG-50.468 ובאינטרנט: http://www.ushmm.org/museum/exhibit/online/jasenovac/ נתיב: collection/ oral histories/ Ljiljana Ivansevic. גב' איבאנישביץ' הורעבה עד שאכלה חופני דשא ששימשו את הקברנים לנקות את ידיהם, ואחר-כך הייתה מלקקת את אצבעותיה עד שהעור ירד מהעצם
- ^ עדות סימו קלאייץ' במשפט דינקו שאקיץ', 23.3.99
- ^ הצהרת דראגוטין סקרגאטיץ' לעיתונות, ב-2 במאי 1998: "War crimes horrors revive as Croat faces a possible trial"
- ^ מנחם שלח, "תולדות השואה: יוגוסלאביה", עמ' 196.
- ^ M. Persen, "Ustase Logore", עמ' 105. Secanja Jevreja na logor Jasenovac, עמ' 40–41, 58, 76, 151.
- ^ Shorthand notes of the Ljubo Milos case, p. 292-293
- ^ עדויות במשפט דינקו שאקיץ', יעקב פינצי, מילקה זאביצ'יץ', ישוע אבינון, דראגוטין סקרגאטיץ', סימו קלאייץ' ועוד
- ^ מ. שלח, "תולדות השואה: יוגוסלאביה", עמ' 200.
- ^ וכן עדות סימו קלאייץ' במשפט שאקיץ'
- ^ ראו במשפט שאקיץ', עדויות: דראגאן רולר, סימו קלאייץ' ויעקב פינצי
בקרת זהויות  |
|
|---|