תגובת החברה הדתית לרצח יצחק רבין

תגובת החברה הדתית לרצח יצחק רבין לרוב כללה ההסתייגות ברורה ממעשה הרצח, למרות התנגדות המגזרית לממשלתו, ועל אף שהרוצח יגאל עמיר היה חלק מציבור זה.

היחס לרבין בציבור הדתי ימני טרם הרצח

רובו הגדול של הציבור הדתי לאומי נמנה עם הימין הפוליטי בישראל. המחאה בציבור זה כנגד ממשלת רבין ומדיניותה הייתה נרחבת. רובה של המחאה היה חוקי, אולם היו גם קבוצות שקראו לסירוב פקודה ולמרי אזרחי. בנוסף, היו גורמים קיצוניים שקראו לשימוש בכוח. הממשלה ספגה ביקורת מצד גורמים דתיים לאומיים וחרדיים בטענה שהיא אנטי-דתית. המחאה התייחסה גם לרבין עצמו, ובין השאר הועלו טענות על חלקו בירי על אלטלנה. בהפגנות הימין היו גם קריאות הסתה כמו "רבין בוגד" ו"רבין רוצח". כרזות המציגות את רבין עטוי כאפייה ומחבק את ערפאת נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות ימין. ערב יום הכיפורים 1995 התאספו מחוץ לבית ראש הממשלה קומץ אנשים דתיים, בהם יוסי דיין ואביגדור אסקין, וביצעו טקס "פולסא דנורא" בו ייחלו למותו. לדברי אסקין נערך יום קודם לכן טקס נוסף בנוכחות כעשרים רבנים בצפת.

התגובה המידית לרצח בציונות הדתית

בחוגי שוליים נשמעו קריאות שמחה עם הישמע דבר הרצח, אולם אצל רובו של הציבור הדתי אופיינו הימים הראשונים שאחרי הרצח בהלם. הלל ויס, שקרא להעמיד לדין את רבין על בגידה, אמר יומיים לאחר הרצח: "ההתבטאויות שלי נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד". אולם מאוחר יותר חזר בו והביע תמיכה בתאוריות הקשר על רצח רבין ואמר: "אין לי שום בעיה עם מה שכתבתי לפני רצח רבין, כל זמן שלא חוקרים את פרשת אבישי רביב ואת תרומת החטיבה היהודית בשב"כ, יימח שמה וזכרה, לרצח".

כנס חשבון נפש שנערך ימים ספורים לאחר הרצח היה פרי שיתוף פעולה נדיר בין המפד"ל ומימד. הרב יואל בן נון אמר כי ידוע לו על רבנים שפסקו דין רודף לרבין. הוא עורר בכך סערה גדולה ואף נרדף ונאלץ לעזוב את עפרה כעבור כ-8 שנים. דבריו שימשו כותבים מהשמאל שסברו שקשר של רבני ימין קיצוני הביא לרצח. במהלך משפטו יגאל עמיר חזר ואמר שהסיבה לרצח הייתה דין רודף. כשנשאל מי נתן את הגושפנקא ענה "ידע עצמי ואנשי דת".

רבני הימין הדגישו את חשיבות ההתרחקות מגורמים קיצוניים ואת חומרתה של עבירת "לא תרצח". הרב אברהם שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב ורב ראשי לשעבר, אמר ביחס לעמיר כי "יניקתו היא רק ממעיינות חיצוניים ועכורים". רבני קריית ארבע יצאו בחריפות כנגד הבעת אהדה לרצח. הבסיס ההלכתי שמצא יגאל עמיר לפעולתו, "דין רודף", הוצג כלא רלוונטי. הובע גם חשש מהידרדרות למלחמת אחים בעקבות הרצח.

הרב צבי טאו, המדגיש את קדושת מוסדותיה הממלכתיים של המדינה, יצא בליל הרצח אל קברי הרב קוק ובנו וקונן שם כל הלילה. שלילת הרצח מתוך עמדה ממלכתית מובהקת הובעה גם בפרסומיו של הרב שלמה אבינר.

רבנים מתונים, שקולם היה חרישי קודם לרצח, השמיעו אותו ברמה. הרב יהודה עמיטל התמנה כשר בממשלתו החדשה של שמעון פרס. המתונים השתמשו במקרה הרצח כדי להסביר מדוע לשיטתם צריך לעשות שימוש זהיר ביותר בהלכה כאשר באים לעסוק בענייני מדינה. הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, נשא דרשה שבה סירב לקבל את ההתנערות מהאחריות לרוצח, והיא הודפסה בחוברות. "לפני עשרה ימים היינו מציינים אותו כסמל להצלחה... הלוואי שיכולנו לומר שמה שנעשה, נעשה כל כולו, לא בגין הדרך שבה עבר הבחור או בגלל החינוך שקיבל, אלא 'למרות' הכול. עלינו לשאול את עצמנו 'האומנם?!'". לעומתו פרופ' שלום רוזנברג, אף הוא מהזרם המתון, טען כי יגאל עמיר הוא עשב שוטה, שאינו מייצג את החינוך הדתי הלאומי, ודחה קבלת אחריות על מעשה הרצח.

התגובה לאחר זמן

לאחר שבוע או שבועיים, בשל חלוף הזמן או כראקציה להאשמות הקשות משמאל, השתנתה התגובה הדומיננטית לרצח. בקרב הציבור הדתי רווחה תחושה של רדיפה, בין היתר בשל חקירת רבנים. דתיים חשו מאוימים והיו מקרים של הטחת עלבונות ואף אלימות פיזית כלפיהם. במקביל להסתייגות מהרצח, נשמעו גם טענות כלפי גורמים שמחוץ למחנה הדתי. נשמעה הטענה שרבין, בהתעלמותו מהמתנחלים ובדחיקתם לפינה, היה אחראי במידה רבה לאווירה הציבורית הקשה נגדו. כן החלה לעלות גם בציבור הדתי טענת הקונספירציות בנוגע לזהות הרוצח.

הרצח הוביל להתפתחויות נוספות. בעקבות תחושת הפילוג העזה בין חילונים לדתיים, הקימו רבנים בזרם המתון בציבור הדתי-לאומי, את עמותת 'צהר', המבקשת לגשר על הפערים אלה, ולעצב את דמותה היהודית של מדינת ישראל מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים.

התגובה החרדית לרצח

בציבור החרדי התחולל מעבר מהיר יותר מהלם לתגובת נגד. בימים הראשונים שאחרי הרצח היה זעזוע עמוק, שבוטא על ידי המודיע, יומון אגודת ישראל, בדרך חריגה. רבין זכה להצמדת 'ז"ל' לשמו, דבר שאינו מקובל בו כאשר מדובר באישים חילוניים. יתד נאמן, ביטאון הליטאים, נתן לאירוע כותרת ראשית גדולה ביותר: "תדהמה וזעזוע! זו התחושה הראשונית לאחר פרסום הידיעה הרשמית על הרצח המזוויע של ראש הממשלה יצחק רבין", הכריז העיתון. אחר כך הופיעה ב"יתד נאמן" נימת התנצלות שלא היה בכותרת הגדולה משום השתתפות ב"אבל הלאומי" (המירכאות במקור)^{[דרוש מקור]}.

לקריאה נוספת

• יואב שורק, רגע של צמרמורת: הציונות הדתית לנוכח רצח רבין, בתוך: הציונות הדתית: עידן התמורות, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 475–532.
• אביעזר רביצקי, "נחפשה דרכינו ונחקרה" - החברה הישראלית והציונות הדתית נוכח רצח רבין, בתוך: נרי הורוביץ (עורך), דת ולאומיות בישראל ובמזרח התיכון, הוצאת עם עובד, 2002, עמ' 254–277.

קישורים חיצוניים

• נטעאל בנדל, ‏הציונות הדתית עדיין מנסה להתמודד עם רצח רבין, באתר כיפה, 27 באוקטובר 2012
• יאיר אלטמן, אין חרטה בימין הקיצוני: "הפולסא דנורא עבדה", באתר ynet, 20 באוקטובר 2010