תקיעת שופר

תקיעת שופר
(מקורות עיקריים)

תקיעה בשופר
מקרא	במדבר, כ"ט, א'
משנה	מסכת ראש השנה, פרקים ג'-ד'
משנה תורה	הלכות שופר וסוכה ולולב, פרקים א'-ג'
שולחן ערוך	אורח חיים, סימנים תקפ"ה-תקצ"ו
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה ק"ע ספר החינוך, מצווה ת"ה

תְּקִיעַת שׁוֹפָר היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה יש לשמוע תקיעות ותרועת שופר בראש השנה.

יום ראש השנה מכונה בתורה ”יום תרועה” ו”זכרון תרועה”, וחז"ל למדו מזה שיש מצווה להריע בשופר בראש השנה.

השופר ומצוות התקיעה בו תופסים מקום רחב בעולמה של ההלכה, האגדה והמחשבה היהודית.

מקור המצווה

בפרשת פנחס, כחלק ממצוות הקרבנות בחגים, מוזכר ראש השנה כיום תרועה:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם

— ספר במדבר, פרק כ"ט, פסוק א'

בלשון המקרא לא מפורש באיזה אופן יש לקיים את התרועה. חז"ל למדו בגזירה שווה ממצוות התקיעה בשופר ביובל שהתרועה בראש השנה צריכה להתקיים בשופר.

טעמי המצווה

לדעת רב סעדיה גאון ישנם עשרה טעמים למצוות תקיעת שופר:

1. הכתרת ה' כמלך על כל הארץ: ”בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה... מָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בְּרִיּוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁיָּצָא מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל. וּמִנְהָג יָדוּעַ כִּי בְּיוֹם שֶׁיִּמְלֹךְ מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם יִתְקַבְּצוּ עֲבָדָיו וְיִתְקְעוּ בְּשׁוֹפָרוֹת לְפָנָיו... וְכֵן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה'" (תהלים, צ"ח, ו').”
2. התראה לעבריינים: ”לְהַכְרִיז: הָרוֹצֶה לָשׁוּב יָשׁוּב, וְאִם לֹא יָשׁוּב – דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ. וְלֹא יִתָּכֵן לִהְיוֹת הַתְרָאָה גְּדוֹלָה מִזֹּאת.”
3. זכר למעמד הר סיני: ”שֶׁנִּזְכֹּר תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר בְּיוֹם מַעֲמַד הַר סִינַי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד" (שמות, י"ט, י"ט).”
4. זכר לדברי הנביאים: ”שֶׁנִּזְכֹּר דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים, שֶׁנִּמְשְׁלוּ דִּבְרֵיהֶם לָנוּ כִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ אֶת־קוֹל הַשּׁוֹפָר וְלֹא נִזְהָר וַתָּבוֹא חֶרֶב וַתִּקָּחֵהוּ דָּמוֹ בְּרֹאשׁוֹ יִהְיֶה" (יחזקאל, ל"ג, ד').”
5. זכר לחורבן בית המקדש: ”שֶׁנִּזְכֹּר חָרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהָיָה בְּקוֹלוֹת וְשׁוֹפָרוֹת וּתְרוּעוֹת מִלְחֶמֶת הָאוֹיְבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעְתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיה, ד', י"ט).”
6. זכר לעקידת יצחק: ”כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכֹּר לָכֶם עֲקֵידַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם וַאֲקַבֵּל תְּשׁוּבַתְכֶם וְאַצִּילְכֶם מִיַּד אוֹיְבֵיכֶם וְשׂוֹטְנֵיכֶם" (ר"ה טז, א).”
7. התעוררות יראה והכנעה: ”כְּשֶׁנִּשְׁמַע קוֹל הַשּׁוֹפָר נִירָא וְנִפְחַד מִקּוֹלוֹ וּתְרוּעָתוֹ, שֶׁכָּךְ הוּא מִנְהָגוֹ וְטִבְעוֹ, וְעַל כֵּן נִכָּנַע לִפְנֵי יוֹצְרֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר" וגו' (עמוס, ג', ו').”
8. זכר ליום הדין הגדול באחרית הימים: ”כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל וּנְפַחֵד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "קָרוֹב יוֹם־ה' הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד יוֹם ה' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה" (צפניה, א', י"ד–ט"ז).”
9. זכר ליום קיבוץ גלויות העתיד לבוא: ”שֶׁנִּכְסֹף שֶׁיְּקַבֵּץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ עַל יְדֵי יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" וגו' (ישעיה, כ"ז, י"ג).”
10. זכר ליום תחיית המתים העתיד לבוא: ”שֶׁנִּזְכֹּר יוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, אֲשֶׁר הִמְשִׁיל אוֹתוֹ הַנָּבִיא בְּאוֹתָם שֶׁיָּקוּמוּ לְחַיִּים שֶׁיִּתָּקַע לָהֶם שׁוֹפָר וְיִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם בִּשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל וְשֹׁכְנֵי אָרֶץ כִּנְשֹׂא נֵס הָרִים תִּרְאוּ וְכִתְקֹעַ שׁוֹפָר תִּשְׁמָעוּ" (ישעיה, י"ח, ג').”

השופר

שופר מקרן איל, הנהוג ברוב עדות ישראל.

ערך מורחב – שופר

קיימת מחלוקת מאיזה חיה מותר להכין שופר של ראש השנה. על פי הרמב"ם, רק שופר של כבש כשר לתקיעת שופר של ראש השנה. אולם לפי דעות אחרות, כל שופר כשר לראש השנה חוץ מאלו המיוצרים מקרניים של בקר, ובכל אופן ישנה עדיפות לשופר של כבש כיון שהוא מזכיר את עקדת יצחק. המחלוקת באה במיוחד לידי ביטוי סביב כשרותו של שופר הקודו אשר יהודי תימן נהגו לתקוע בו מאז ומקדם.

סוג התקיעות בשופר

תקיעה, שברים, תרועה ושוב תקיעה

תקיעה בשופר לקראת כניסת שבת, בין 1934 ל-1939. מאוסף ספריית הקונגרס.

חז"ל קבעו שתקיעת שופר בראש השנה דומה לתקיעה של היובל, ומכך שהמונח "תרועה" מופיע בהקשר של ראש השנה והיובל שלוש פעמים, נלמד שיש להריע שלוש פעמים. כמו כן, מהפסוק ”והעברת שופר תרועה ... תעבירו שופר בכל ארצכם” למדו חז"ל שיש לתקוע בשופר תקיעה פשוטה לפני ואחרי כל תרועה. בהתאם לכך, המצווה מהתורה כוללת תשעה קולות - שלוש תרועות ושש תקיעות.

עם זאת, הסתפקו חכמים מהי התרועה המקראית: האם היא הקול המכונה "שברים", "תרועה" או שניהם בזה אחר זה (שברים-תרועה):

תקיעה בשופר העשוי מקרן קודו בכותל המערבי. מאוסף לשכת העיתונות הממשלתית של ישראל.

• שברים - שלושה קולות קצרים. מכונה בתלמוד גם גניחות.
• תרועה - מספר רב של קולות קצרים ביותר (תשעה קולות). מכונה בתלמוד גם יללות. לדעת פרשנים אחרים התרועה היא קול אחד רועד.
• שברים-תרועה - גניחות ואחריהן יללות.

לדעת רב האי גאון אין מדובר בספק אמיתי מהי התרועה המקראית אלא באופני ביצוע שונים שנהגו במקומות השונים, ואילו לדעת הרמב"ם מדובר בספק ממשי מהי התרועה המקראית.

כדי לצאת ידי השיטות השונות בתרועה המקראית, קבעו חכמים לתקוע שלוש פעמים כל אחת מאפשרויות התרועה המקראית, כאשר לפני כל אחת מהן ואחריה תוקעים תקיעה - קול ארוך רציף. כך שבסך הכול קיום המצווה מתקיים בשמיעת 30 קולות (18 תקיעות, 6 שברים, 6 תרועות). קולות אלו נשמעים באחד משלושת הרצפים הבאים:

• סדר תשר"ת (במקורות קדמוניים קשר"ק) - תקיעה, אחר כך שברים, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.
• סדר תש"ת (במקורות קדמוניים קש"ק) - תקיעה, אחר כך שברים ואחר כך תקיעה.
• סדר תר"ת (במקורות קדמוניים קר"ק) - תקיעה, אחר כך תרועה ואחר כך תקיעה.

מספר הקולות וזמנן

תקיעה בשופר

בגמרא מסופר שנהוג לתקוע בשני זמנים במהלך התפילה: תקיעות הנקראות "תקיעות דמיושב" (מפני שהשומעים מותרים אז לישב), שהם נעשות לפי רוב השיטות לפני תפילת מוסף, וגם "תקיעות דמועמד", בהן הציבור עומד, והן מבוצעות לרוב השיטות בתוך תפילת מוסף, לאחר כל אחת מהברכות מלכויות זכרונות ושופרות. בהתאם לכך, לפני מוסף תקעו 30 קולות ("דמיושב"), כדי לצאת ידי מצוות התורה, ובתוך מוסף היו מנהגים שונים:

• הגאונים והרמב"ם סוברים שמפאת טורח הציבור יש לתקוע במוסף רק עשרה קולות, כלומר שלאחר מלכויות תקעו תשר"ת, לאחר זכרונות תש"ת, ולאחר שופרות תר"ת, כך שסה"כ תוקעים 40 קולות (ישנם גם הרבה ראשונים הסבורים כדעה זו).
• רבינו תם וראשונים אחרים הורו, לעומת זאת, שיש לתקוע במוסף 12 קולות "תשר"ת" לאחר כל אחת מהברכות, כך שסה"כ תוקעים 42 קולות. מנהג זה נפסק להלכה ברמ"א.

לפי הדעה הראשונה בשולחן ערוך, תוקעים תשר"ת אחד בסוף ברכת מלכיות, תש"ת אחד בסוף זכרונות, ותר"ת אחד בסוף שופרות, כדעת הרמב"ם הנ"ל. מובא שם דעה שנייה שיש לתקוע לאחר מלכויות 3 פעמים תשר"ת, לאחר זכרונות שלוש פעמים תש"ת ולאחר שופרות שלוש פעמים תר"ת. אולם ערוך השולחן כותב שזה מן הסתם טעות והכוונה הייתה שלאחר כל ברכה יתקעו תשר"ת, תש"ת ותר"ת. מנהג זה דחק את רגלי המנהגים האחרים וכיום ברוב העדות תוקעים לאחר כל ברכה עשר קולות. יוצאים מן הכלל הם התימנים וקצת מקהילות אשכנז המערבי הנוהגים כדעת הרמב"ם לתקוע רק תשר"ת למלכויות, תש"ת לזכרונות ותר"ת לשופרות, קצת מהספרדים במערב אירופה המקפידים לעשות 3 תשר"ת למלכויות, 3 תש"ת לזכרונות ו-3 תר"ת לשופרות, וקהילת וויען בירושלים (ואולי במקומות אחרים) שנוהגים כהרמ"א ורבינו תם לעשות תשר"ת אחד אחרי כל הברכות.

בהרבה קהילות החסידים מתפללי נוסח ספרד וברוב קהילות הספרדים נהוג לתקוע 30 קולות בתוך תפילת הלחש של הציבור, באופן דומה לתקיעות במהלך חזרת הש"ץ. על פי נוהג זה תוקעים שלושים קולות לפני מוסף, 30 קולות בתפילת הלחש ועוד שלושים קולות בחזרת הש"ץ. מנהג אשכנז, איטליה והספרדים במערב אירופה הוא שלא לתקוע במהלך תפילת הלחש.

ברוב הקהילות נהוג להשלים את מניין התקיעות למאה על ידי שמיעת עוד 10, 40 או 60 קולות (בהתאם לכמה שתקעו לפני כן) לאחר סיום מוסף, לעיתים באמצע הקדיש שלאחר חזרת הש"ץ. מספר זה מכוון כנגד מאה יבבות שיבבה אמו של סיסרא על פי המסורת.

אצל יהודי ספרד ותימן נהוג להוסיף בסוף התפילה תרועה אחת בודדת וארוכה הנקראת תרועה גדולה ובכך הם מגיעים לרוב ל-101 קולות. חסידי חב"ד נוהגים להוסיף בסוף התפילה עוד 40 קולות על אף שהם תוקעים גם בתפילת הלחש, כך שהם תוקעים סך הכל 130 קולות. לעומת זאת, מנהג הספרדים במערב אירופה הוא שלא תוקעים בשופר במהלך תפילת הלחש ולתקוע רק 10 קולות בסוף התפילה ולכן הם תוקעים רק 71 קולות.

ישנו מנהג עתיק לתקוע 30 קולות לפני תפילת שחרית בלא ברכה. מנהג זה נהג בעבר אצל חלק יהודי תימן והיה נהוג בעבר גם בקהילות ספרדיות רבות ביישוב הישן הספרדי בארץ ישראל, במצרים ועוד, אך בשל דרישת חכמי הקבלה בוטל המנהג וגם רוב אלו שנהגו לתקוע בתימן ביטלו זאת, כיון שבדורנו בטל הטעם לה.^{[דרוש מקור]}

אצל רוב האשכנזים נהוג להאריך בתקיעה האחרונה לאחר כל פרק של 30 תקיעות, ותקיעה זאת נקראת תקיעה גדולה.

ברכת התקיעה

בתקופת הגאונים והראשונים, נתגלעה מחלוקת על נוסח הברכה הראוי קודם תקיעת שופר. יש שסברו שיש לברך "על תקיעת שופר", או "לתקוע בשופר", ויש שסברו לברך "לשמוע קול שופר", או "לשמוע בקול שופר". ההלכה נפסקה כדעה השנייה, ועל כן נוהגים כיום לברך:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹל שׁוֹפָר.

בנוסף, ביום הראשון של ראש השנה (או ביום השני כשחל בשבת) מברכים שהחיינו. לגבי שהחיינו ביום השני (כשיום הראשון לא חל בשבת), נחלקו הפוסקים: לדעת השולחן ערוך, אין לברך שהחיינו, ואילו לדעת הרמ"א יש לברך. בקהילות אשכנז המערבי, לא נתקבל פסק הרמ"א, ונוהגים שלא לברך שהחיינו בשופר של יום השני, אלא אם חל חל יום הראשון בשבת.

מצווה לתקוע או לשמוע

המצווה מתקיימת בדרך כלל בצורה ציבורית, על ידי אדם אחד שתוקע בשופר, כשכל האחרים מקשיבים ושומעים את התקיעות. ואולם, שאלה גדולה התעוררה לגבי עיקרו של החיוב ומהות המצווה: האם לתקוע בשופר או שמא לשמוע קול שופר. שמא המצווה מתקיימת דווקא בפעולת התקיעה האקטיבית, ומה שגם השומעים יוצאים ידי חובה הוא רק משום שכולם נחשבים כמצטרפים אל תקיעתו של התוקע, על פי דין שומע כעונה או אולי שהמצווה היא השמיעה עצמה ולא התקיעה.

אחת התוצאות המעשיות מדיון תאורטי זה היא השאלה שהוזכרה לעיל על נוסח הברכה הנאמרת לפני התקיעה: "לשמוע קול שופר" או "על תקיעת שופר", כשהדעה המקובלת היא לברך "לשמוע". גם הרמב"ם הביא ראיות לכך שהמצווה היא לשמוע, אך מן האחרונים היו שהביאו הוכחות לכך שהמצווה היא גם בפעולת התקיעה שהיא ההשמעה לפני ה' וכמו שאומרים בתפילת לחש בברכת שופרות "שומע קול תרועת עמו ישראל".

המחויבים במצווה

במצוות השופר מחויבים הגברים בעם ישראל. נשים פטורות מהמצווה כיוון שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה. כמו כן פטורים מהמצווה חרש, שוטה וקטן. ואולם, חרש עליו דיברו חז"ל בכל מקום, הוא שאינו שומע ואינו מדבר, מה שאין כן במצוות השופר, שאפילו מדבר ואינו שומע אינו בן חיוב ואינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם.

תקיעה לנשים

בתלמוד נחלקו האם נשים כשרות לתקוע. בעלי התוספות (שם) האריכו לבאר שההלכה היא שמותרות ואף רשאיות לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". וכך פסקו הפוסקים ביהדות אשכנז, אלא שהשאגת אריה ביאר שלא כל הראשונים סוברים כך ועל כן עדיף שאיש יתקע בשופר בעבורן ולא הן בעצמן. לעומת זאת הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו שנשים יכולות לתקוע ויכולים לתקוע להן, אבל אינן יכולות לברך ולא מברכים עבורן, וכך נוהגים יהודי ספרד.

למרות שנשים פטורות ממצווה זו, נשים רבות נוהגות להדר ולשמוע תקיעות שופר בראש השנה. בבתי כנסת רבים נהגו לקיים תקיעת שופר מיוחדת עבור נשים בשעות הצהרים או אחר הצהרים.

ראש השנה שחל בשבת

ערך מורחב – פולמוס התקיעה בשבת

בימינו אין תוקעים בשופר ביום ראש השנה שחל בשבת, גזרה מחשש שתוקע שלא יודע לתקוע היטב ילך למבין בדבר, ויטלטל את השופר ברשות הרבים במקום ללא עירוב, דבר המהווה חילול שבת. לכן, בשנה שבה חל ראש השנה בשבת תוקעים בשופר רק ביום טוב השני של ראש השנה החל ביום ראשון בשבוע.

בשו"ת תורה לשמה, בתשובה על עניינה של תקנה זו, מחדש שעיקר גזירת חז"ל הוא מטעם אחר:

הטעם דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים לא אמרו רז"ל אלא בשביל לעשות טעם פשטי ונגלה לגזרתם לפני המון ישראל, כדי שתתקבל גזרתם אצל כל אדם ולא תהיה גזרה שאין בה טעם. אך אין זה עיקר הטעם שלהם, אלא העיקר הוא מפני שהם ידעו ברוח קדשם שהתיקון הנעשה ע"י מצות אלו ביום זה, הנה כאשר חל יום זה בשבת הנה הוא נעשה מאיליו מכח קדושת השבת, ואין צריך לעשותו על ידינו.

— תורה לשמה סימן תלו

הדיון בעניין תקיעה בשופר בשבת מופיע במשנה:

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעין; אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אליעזר, כשהתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין, לא התקין אלא ביבנה; אמרו לו, אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ועוד זאת הייתה ירושלים יתרה על יבנה – שכל עיר שהייתה רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבוא, תוקעין בה; וביבנה, לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד

— משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה א'-ב'

על סמך דברי המשנה, פסק הרי"ף שבראש השנה החל בשבת יש לתקוע בכל בית דין חשוב, אף על פי שאינו סמוך וכך גם נהג הלכה למעשה, אך דעתו לא התקבלה להלכה: "ולא מצינו מי שינהוג כמותו בשום מקום מישראל" (ריטב"א), "ובכל מקומות ישראל מנהג פשוט שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת" (שיבולי הלקט). ואף תלמידיו אחריו לא נהגו לעשות כן (הרא"ש), וכך נפסקה ההלכה ברמב"ם, הטור ובשולחן ערוך.

אולם, שאלת התקיעה נתעוררה שוב, שנים רבות לאחר מכן, בירושלים בשנים ה'תרס"ה וה'תרס"ו שבהן ראש השנה, שנה אחר שנה, חל בשבת. רעש גדול התעורר כשר' עקיבא יוסף שלזינגר קרא לתקוע בירושלים בשבת של ראש השנה ואף פרסם שורה של מאמרים הלכתיים על כך במאסף התורני תל-תלפיות שהופיע בהונגריה בשנים ההן. לדבריו, הסכימו לו ר' שמואל סלנט והאדר"ת. התנגדות עצומה קמה בירושלים שלבסוף לא נתנה לו להפיק את רצונו.

גם בדורנו התבצעה תקיעת שופר בשבת, על ידי חברי ארגון "הסנהדרין החדשה", בראש-השנה של ה'תשס"ז וה'תש"ע, וכן בשנת ה'תשפ"א. פרופ' הלל וייס, מראשי הפעילים לבניין המקדש, היה מיוזמי המעמד, שהתקיים בישיבת בית הבחירה, המסונפת למכון המקדש.

מעבר לתקיעת השופר, בראש השנה שחל בשבת יש שינויים נוספים: בתפילה מציינים ”זכרון תרועה” במקום ”יום תרועה”. האשכנזים לא אומרים "אבינו מלכנו", לפי שאין מבקשים תחנונים בשבת. בקהילות אשכנז ובכמה מקהילות ספרד נהוג לדחות את אמירת התשליך ליום השני של ר"ה.

ראש השנה בימות החול

בראש השנה החל ביום חול קיים איסור מדברי חכמים לתקוע בשופר שלא לצורך קיום המצווה, כשם שנאסרה השמעת קול בשאר כלי זמר בשבתות ומועדים אולם יש החולקים ואומרים שכל שתוקע לצורך מצווה כמו המלכת ה' מותר וכמו שמוספים עוד תקיעות כדי להגיע ל-100 תקיעות.

שופר בפסיפס מעון שהעתקו מוצג בפתח בית הנשיא יצחק בן-צבי.

יהי רצון או וידוי בין התקיעות

יש שנוהגים לומר וידוי בין סדר אחד של תקיעות למשנהו (לדוגמה בין תשר"ת תשר"ת תשר"ת לבין תש"ת תש"ת תש"ת). כך נוהגים על פי שער הכוונות. מנהג זה הובא על ידי פוסקים רבים. היו שחששו בכך להפסק בין הברכה לתקיעה, ולכן אמרו להרהר את נוסח הווידוי ולא לומר אותו בפה. בדורנו חיזק הכרעה זו הרב עובדיה יוסף, וחלקו על דבריו הרב יוסף שלום אלישיב והרב בן-ציון אבא-שאול.

בקרב יהודי אשכנז יש נוסח "יהי רצון" שמודפס במחזורים בין סדרי התקיעות. בחלק מהמחזורים מופיע נוסח "ישוע שר הפנים" שרבים טענו שהוכנס בזדון על ידי הצנזורה הנוצרית וראו בכך סיבה נוספת שלא לומר את הנוסח שבין התקיעות.

ראו גם

• קול הברה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תקיעת שופר בוויקישיתוף

• הלכות שופר באתר ויקיטקסט
• הרב יהודה זולדן, ‏תקיעת שופר בשבת במקדש ובמדינה, באתר "דעת"
• הרב יוסף קאפח, ‏שופר של ראש השנה; חיוב התקיעות בשופר כפוף, באתר "דעת"
• הלכות תקיעת שופר - פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד.
• הרב זמיר כהן, הלכות תקיעת שופר
• הקלטות של תקיעות שופר באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
• הדרכה הלכתית והדגמות לתקיעת שופר, 18 שיעורים לצפייה מאת הרב משה אהרון רוט, באתר בינינו
• מאיר בר-אילן, 'תקנת ר' אבהו בקיסרי', סיני, צו (תשמ"ה) עמ' נז-סו
• איתמר גרינולד, ראש השנה | כדי לבלבל את השטן, באתר הארץ, 5 בספטמבר 2021
• מידע על תקיעת שופר בקטלוג הספרייה הלאומית
• מאמרים בנושא תקיעת שופר, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.