יבמות מא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בהו רבנן האי דלא אזלא בהדה לבי דינא לא גזרו בהו רבנן:
מתני' אהחולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת בוכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה גשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה חלץ לה אחיו או כנסה יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס את אשתו דמת יבם יוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה:
גמ' מאי וכן אימא אבל המגרש אמר ריש לקיש כאן שנה רבי האחות גרושה מדברי תורה ואחות חלוצה מדברי סופרים:
שומרת יבם שקידש וכו':
אמר שמואל הלכה כדברי רבי יהודה בן בתירא איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ורבי חנינא דאמרי תרוייהו זמתה אשתו מותר ביבמתו שמואל ורב אסי דאמרי תרוייהו מתה אשתו אסור ביבמתו אמר רבא מאי טעמא דרב משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון מתיב רב המנונא ג' אחין ב' נשואין ב' אחיות ואחד מופנה מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואחר כך מת אחיו השני ואחר כך מתה אשתו אחריו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת ואמאי תיהוי כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון אישתיק לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרת ליה רבי אלעזר היא דאמר כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית הדר אמר אימור דא"ר אלעזר היכא דלא חזיא בשעת נפילה אבל היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמר הדר אמר אין והתניא רבי אלעזר אומר מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת לימא שמואל ורב אסי דאמרי כר' אלעזר אפי' תימא כרבנן עד כאן לא קמיפלגי רבנן עליה דרבי אלעזר אלא משום דמנפילה ואילך לא מיתסר עלייהו אבל הכא דאיתסר אפילו רבנן מודו:
מתני' חהיבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלשה חדשים טוכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד גרושות ואחד אלמנות אחד נשואות ואחד ארוסות רבי יהודה אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסות שביהודה מפני שלבו גס בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה
רש"י
[עריכה]
הך דאזלא בהדה לבי דינא - כשלאה חולצת מוליכה אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מנייהו יבמתו ואיכא דסבר דלרחל חלץ וכי נסיב צרת רחל דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו הוו שהרי חלץ לרחל:
האי דלא אזלא בהדה לבי דינא - כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה הלכך כי נסיב אחות צרה לא אמרינן אחות חלוצתו נסיב:
מתני' ולא מתייבמת - דהויא לה אחות חלוצתו ומיהו מחליצה לא מפטרא דמדאוריית' רמיא קמיה ואע"ג דאחותה קיימת דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים:
וכן המגרש - בגמרא בעי מאי וכן:
פטורה - אף מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה הואיל ואשתו קיימא ואחות גרושה מדברי תורה דכתיב (ויקרא יח) עליה בחייה כל שבחייה:
שומרת יבם שקדש - אחד מן האחין את אחותה לאחר שנפלה זו לפניהם והוזקקה לכולן:
המתן - מלכנוס דקא פגעת באחות זקוקה:
עד שיעשה מעשה - שיכנסו האחין את היבמה או יחלצו ותעקר זיקתה ממך:
מתה היבמה יכנוס את אשתו - דאפילו כנסה ומתה מותר באחותה:
מת היבם - ולא נותר לו אח אלא זה:
ואת אשת אחיו בחליצה - אבל יבומי לא דאחות גרושתו היא:
גמ' הלכה כרבי יהודה - דיש זיקה ואלימא למיסרא עליו:
מהו ביבמתו - מי אמרינן כיון דמתה פקע איסור אחות אשה ושריא או דלמא אע"ג דפקע איסור אחות אשה קם עליה באיסור אשת אח הואיל ונאסרה עליו שעה אחת בשעה שהיתה זקוקה ליבם ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית עליו:
מ"ט דרב - דשרי הרי נאסרה עליו שעה אחת:
שהותרה - בשעת נפילתה:
נאסרה - כשקידש זה אחותה:
ואח"כ מת אחיו - הב' ונפלה אחותה ואסרתה לראשונה עליו משום אחות זקוקה ואע"ג דעבד בה מאמר כדתנן בפ' ארבעה אחין ב"ה אומרים אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו:
ואח"כ מתה אשתו של שני אחריו - ונשארה בעלת מאמר זו:
ר' אלעזר היא - בפרק ב"ש המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם רבי אלעזר אוסר הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אח:
דבשעת נפילה לא איתחזאי - דמקמי נפילה איתסרא עליה:
מתה יבמתו - אמקדש אחות יבמתו קאי:
חולצת - כשמואל ורב אסי:
עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אלעזר - בפרק בית שמאי אלא גבי מגרש אשה והחזירה משום דמנפילה ואילך לא איתסרא עליה ואיסור שבחיי אחיו לא מהני השתא דליכא למימר אין אני קורא בה בשעת נפילה דלאו בשעת נפילה הואי אבל בברייתא דמקדש אחות יבמתו דמנפילה ואילך איתסרא עליה והרי אין אני קורא בה בשעת זיקת יבום יבמה יבא עליה לא פליגי:
מתני' לא תחלוץ - מפרש טעמא בגמרא:
בתולות ובעולות ארוסות ונשואות - בגמרא בעי מאי הפרש איכא בין בתולות לארוסות בין נשואות לבעולות:
הנשואות יתארסו - דטעמא משום להבחין בין זרע ראשון לזרע שני הוא שלא תלד ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון ובאירוסין ליכא למימר הכי:
והארוסות ינשאו - מיד דהא לא איעברא מן הראשון:
חוץ מארוסה שביהודה - דתנן פרק קמא דכתובות (דף יב.) ביהודה היו מייחדים החתן והכלה קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה כלומר רגיל ומצחק עמה שלא יהיו בושין זה מזה בבעילת מצוה הלכך חיישינן דלמא בעיל:
כל הנשים יתארסו - רבי יוסי אנשואות קאי והכי (קא"ל ר' יהודה) כל הנשים נשואות יתארסו כדקאמרת ולא גזרינן אירוסין אטו נשואין ומיהו בהא פליגנא עלך שלא חלקת בין אלמנה לגרושה והתרת אלמנה ליארס בתוך ימי אבלה ואנא סבירא לי אלמנה מן הנשואין לא תארס כל שלשים ימי אבלה:
תוספות
[עריכה]
הך דאזלא בהדה לבי דינא. פי' בקונטרס כשלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב"ד ואיכא דסברי שרחל חלצה ולהכי אסורה גם צרתה אפילו שתיהן נשואות לנכרי דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו שהרי חלץ לרחל ותימה גדולה פירש דהא תנן במתניתין ובאחותה בזמן שהיא קיימת הא מתה שריא ותנן נמי לקמן (דף מט.) חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי והא סברי שלאחותה חלץ ועוד דתנן האחין מותרין אע"ג דאזלי בהדיה לבי דינא ועוד דלא מיתסר צרה אלא דוקא במצוה כדאמרינן בפ' קמא (לעיל ח.) ולעיל בריש ארבעה אחין (דף כז. ושם) גבי התחיל באחיות מייתי לה למתני' דהכא דהיינו ששניהן נשואות לאחיו ופ"ה יש לישב קצת בנשואה לאחיו ולא לנכרי ונרא' לר"י דגרסי' הא דאזלא בהדיה לבי דינא פי' שהולכת לחלוץ וכיון דחלצה דמיא לגרושה טפי ואסרו גם צרת קרובתה כנשואה לאחין דדמיא לצרת ערוה אבל כשחולצת צרת לאה ולא לאה לא דמיא לאה לגרושה ואפילו רחל שהיא קרובת צרת חלוצה שריא ויש ספרים דלא גרסי לא בהדיה ולא בהדה אלא הא דאזלא לבי דינא והא דלא אזלא:
יוציא את אשתו בגט. בפ' ארבעה אחין (לעיל כט.) לא בעי למימר דזו היא למעוטי הך דהכא דפשע כדפרישית לעיל:
מתה אשתו מותר ביבמתו. ומתני' דקתני מתה יבמתו ולא נקט מתה אשתו דהוי רבותא טפי איידי דבעי למיתני מת היבם תנא נמי מתה היבמה:
מאי טעמא דרב משום דהוי יבמה שהותרה. ואע"פ דבפ' ארבעה אחין (שם דף כז:) שרי רב אפילו לא הותרה לכתחלה דקאמר מתה הראשונה מותר בשניה היינו דוקא בזיקה דרבנן אבל הכא אחות אשה דאורייתא דוקא משום דהותרה:
עשה בה מופנה מאמר. לא אצטריך אלא לאפוקי מב"ש דאמר (לעיל דף כט.) מאמר קונה קנין גמור אי נמי נקט עשה בה מאמר לאשמועינן דאע"ג דאין זיקת השניה גמורה אפילו הכי אוסרת את זו:
ואמאי תיהוי יבמה שהותרה כו'. תימה דלא פריך מהך ברייתא לרב בריש פרק ארבעה אחין (לעיל דף כח.) ולישני דרבי אלעזר היא כדמשני הכא:
הדר אמר אימור דאמר רבי אלעזר כו'. אכתי הוה מצי למימר דטעמא דר' אלעזר כדמפרש לקמן בפרק ב"ש (דף קט. ושם) אבל בהך ברייתא דלמא לא פליגי:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ד (עריכה)
ע א מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה כ', טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ד סעיף ג':
עא ב מיי' פ"ו מהל' יבום הלכה ט', סמ"ג עשין נא ועשה נב, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ג סעיף א':
עב ג מיי' פ"א מהל' יבום הלכה י"ד, ומיי' פ"ג מהל' יבום הלכה ח', סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ט סעיף ה':
עג ד מיי' שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ט סעיף ז':
עד ה מיי' פ"ב מהל' איסורי ביאה הלכה ז', סמג לאוין קח, טור ושו"ע אה"ע סי' ט"ו סעיף כ"ו:
עה ו מיי' פ"א מהל' יבום הלכה י"ג, סמג עשין נב ולאוין קי, טור ושו"ע אה"ע סי' קע"ד סעיף ג':
עו ז מיי' פ"ז מהל' יבום הלכה ח', סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קנ"ט סעיף ז':
עז ח מיי' פ"א מהל' יבום הלכה י"ט, סמג עשין נג, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ד סעיף א':
עח ט מיי' פי"א מהל' גירושין הלכה י"ח, סמג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' י"ג סעיף א':
ראשונים נוספים
הא דאזלה בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן. פירש"י ז"ל דסברי דלאחותה חלץ וכי נסיב צרתה דהיינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב וכן כתוב בהלכות.
ואיכא למידק אם כן אחות חלוצה תאסור לעולם אלמה תנן חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי ניחוש שמא יאמרו חלוצה חוזרת ונשאת לחולץ ולא קשיא משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולא היו רשאין להחמיר באחות חלוצה יותר מאחות גרושה וכיון שהיא מותרת אף צרתה מותרת שאין צרה לאשה אלא בזמן שהיא אסורה והיא במקום מצוה, וכל זה אינו מחוור כל הצורך.
ובתוספות מצאתי שהם גורסין הא דאזלא בהדיה והא דלא אזלא בהדיה ופירושו אף על גב דחלוצה שליחותא דצרה קא עבדה אותה שהלכה עמו לב"ד ונעשה בה מעשה אסרו עליו ולא איתה שלא הלכה עמו וזהו הפירוש הנאה והגרסא הנראית ובלבד שיהו הנוסחאות מודות לה.
ופקפק הרב ראב"ד ז"ל במה שאמר רבינו הגדול ז"ל דהלכה כר' יוחנן משום דלא אתמר מנינא דתלת אלא בפלוגתא דתרווייהו בלחוד והכא שמואל קאי כריש לקיש ואין דבריו של ר' יוחנן במקום שנים וכן אמר בפסקא דרב אחא ורבינא לקולא דכיון דאיכא רב אשי דפליג בה וסבר כריש לקיש הלכתא כותיה ודברי רבינו ז"ל נראין דתלת מילי דמנינן דלא כרבי יוחנן תניא כותיה דריש לקיש בכולהו ואפילו הכי מני להו אלמא אפילו משום סייעתא לא משכח אחרינא והתם גבי לשון מתנה פלוגתא דאמוראי אחרינא טובא היא דרב נחמן ורב המנונא ורב ששת ורבי אלעזר אלמא ליכא אפילו בהדי אחרינא דאיתא לריש לקיש אלא בהני תלת וכן בדרב אחא ורבינא וכן בדאביי ורבא כל היכי דפליגי אזלינן בתר כללא דידהו ואע"פ דפליגי אחרינא בהדייהו כי ההיא דריחיה חלא וטעמיה חמרא בבבא בתרא (דף צ"ה וצ"ו) ועובדות כוכבים ומזלות (דף ס"ו) וכי היכא דריחא מילתא בפסחים (דף ע"ו) ועכו"ם (דף ס"ו) שהן מפורשות בהלכות.
ובעל הלכות ראשונות כתב כלשון רבינו ומוסיף עליו אמר ואע"ג דרב אסי ס"ל כריש לקיש רב אשי ורבינא דבהדי רב אחא הלכה כרבינא דרב אחא ורבינא לגבי רב אשי בתראי נינהו.
ולא תקשי לך משוס דמשכחינן תניא כותיה דריש לקיש יותר מהני כגון נשא ונתן בפרק קמא דעכו"ם (דף ו') וכן גבי טמא שנגע בקדש בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ד) דהני לכ"ע קשיא אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהגמרא מכרעת בהדיא כאחד מהן הא בסתומות למדין ומשיבין.
מתיב רב המנונא שלשה אחין וכו'. הא דלא מותיב ממתניתין דארבעה אחין (דלעיל יבמות דף כ"ו) כדמותיב ר' יוסי בר חנינא לרבי יוחנן בפירקין (דף כ"ז) ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לה לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון משום דאיכא למימר בחיי' לא אמרינן אי משום גזירה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין והא דלא מותבי התם מהך מתניתא משום דמתניתין עדיפא ליה א"נ משום דהא מיתוקמא כר"א וההיא לא מתוקמא ליה כותיה.
הא מני ר"א היא וכו'. פירוש דרבי אלעזר סבר נשואין הראשונים מפילין והויא לה כיבמה שהותרה מתחלת נשואין הראשונים ונאסרה אחר כך כשגירש וחזרה והותרה כשהחזירה ואינה חוזרת להתירה הראשון ואיכא למידק לרב מי ניחא הא אמר בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ז) דאפילו באסורה מעיקרא בשעת נפילה דלא מתסרא אלא היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא ובהא מתניתין זיקה דרבנן קאי באפה ואנן לא שמעינן ליה לר"א בדרבנן כלום ואיכא למימר לר"א בנשואין הראשונים ואפילו מדרבנן הוא דהא קאמר חולצת אלמא לאו איסורא דאורייתא היא אלא מדרבנן כמו שהלכו אחר נשואין הראשונים לנבי נשואין דצרות בזיקה כדאיתא לעיל (יבמות דף ל') הילכך ש"מ דלרבי אלעזר אפילו שעה אחת של איסור דבריהם אוסרת עולמית.
ואקשינן אימר דאמר ר"א היכא דבשעת נפילה לא חזיא. דכיון שהוא הולך אחר נשואין הראשונים כשהחזירה אינה מתיבמת דנמצא איסורה איסור גמור והתירה כשהחזירה אינו גמור דכל שמשעת נפילה [פי' נשואין הראשונים] אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אינו היתר.
דחזיא בשעת נפילה מי אמר. כלומר אי ס"ד לרבנן לית להו לר"א נמי לא שמעינן ליה דלא פליגו רבנן ור"א בהא מילתא כלל ואמאן תרמייא למתניתא דמאמר אלא ש"מ דרבנן נמי לית להו יבמה שהותרה ונאסרה חוזרת להיתרה ואם אין אתה מפרש כן היכי אמר מקשה דחזיא בשעת נפילה מי אמר כ"ש דלא תקשי לרב.
ומפרקינן אין והתניא כו'. וכי היכי דשמעינן ליה התם הכי נמי מפרשינן טעמא דמתניתין דהמגרש.
ואקשינן לימא שמואל דאמר כר"א. פירוש ר"א דבפ' ב"ש (יבמות ק"ט ע"א) .
ומפרקינן אפילו תימא כרבנן התם דמנפילה ואילך לא איתסר. וכיון דמנפילה לא איתסר לא מתסרא כלל דרבנן מיתה מפלת סבירא להו אבל היכא דאיתסר אפילו רבנן מודו ורבי אלעזר דברייתא לא פליגי רבנן עלי'.
מתניתין. שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה: אחיך הגדול (כ"ה במשניות מ"ט) לאו דוקא דהוא הדין לגדול שקדם שאומרים לו המתן עד שיעשה אחד משאר האחין מעשה. וגדול דנקט מסתברא דלרבותא נקטיה לומר דאף על גב דקאי גדול דמצוה עליה רמיא, אפילו הכי יש זיקה לשאר האחין, וקטן נמי אינו יכול לכנוס עד שיעשה אחיו הגדול מעשה ויסלק זיקתו של זה. וכבר כתבתי בריש פרק כיצד (יח, ב ד"ה אומרים לו) למה מזקיקין אותו להמתין ומה הפרש בין קדושין לנשואין כשם שנשואין מפקיעין זיקתו קדושין יפקיעו. [בת"י: ובסוף המסכתא הארכתי בזה, ונמצא לפנינו להלן].
עוד אני חוזר לאותה ששנינו בפרק החולץ שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום רבי יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ואיכא למידק מאי שנא ארוסין ומאי שנא נשואין מכיון דקדשה אשתו דאורייתא היא ותצא הלזו משום אחות אשה. ועוד דבפרק ד' אחין (כט, ב) משמע דקדושין דעלמא דבתר זיקה דחו דחיה גמורה היבמה, דאמרינן התם ואי סלקא דעתין דמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה, אלמא קדושין דעלמא דבתר זיקה דקונה קנין גמור דוחין ביבמה דחיה גמורה. וכי תימא דלמא התם משום דסבירא להו לבית שמאי אין זיקה, דלמאן דאמר אין זיקה ודאי קדושין נמי דוחין ביבמה כדתנן בפרק בית שמאי (קט, ב) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה, ואתמר עלה בגמרא קסבר רבן גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה. ואמרינן לה בריש פרק כיצד (עח, א) דטעמא דרבנן גמליאל משום דקסבר אין זיקה. הא ודאי ליתא, דלבית שמאי יש זיקה סבירא להו כדתנן (לעיל כו, א) ברישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואם איתה זה יכנוס וזה יכנוס וכדאמרינן בריש פרק כיצד (יח, א) ואי אמרת קסבר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין הא ליבם חדא והא ליבם חדא. ותירצו בתוס' (לעיל יח, ב ד"ה אומרים) דלעולם טעמייהו דבית שמאי משום דקא סברי אין זיקה כדאמרן, והא דקא תני רישא הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, משום דקא סברי אסור לבטל מצות יבמין. ודחקו עצמן לומר דהא דאמרינן זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ולא חיישינן לבטול מצות יבמין הכי קאמר, לישוו אינהו ואינהי שליח וליפגע שליח בשליח דתו ליכא משום ביטול מצות יבמין, דבבת אחת מיקדשן.
ואינו נראה דאי טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין כי שוו שליח מאי הוי הא איכא למיגזר אטו מיבם האי לחודיה ואדמיבם איהו מיית אידך ומיבטלא מצות יבמין כדאמרינן פרק כיצד (יח, א) קסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם האי מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין, וכי תימא שאני הכא דלחלופי לא חיישינן, התם נמי אי לא חיישת לאיחלופי ליחלוץ היא לחדא וליבם אידך, ותו ליכא משום ביטול מצות יבמין. אלא דודאי חיישינן דלמא מיבם ברישא כו' וכמו שפירש רש"י ז"ל (שם בד"ה לעולם).
ומסתברא לי דודאי דינא הכי דאין אירוסין דבתר זיקה דוחין ביבמה דחיה גמורה למאן דאמר יש זיקה, והיינו דתנן אומרים לו המתין עד שיעשה אחיך הגדול מעשה, ותנן נמי מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. ומיהו משמע דדוקא מדרבנן בעלמא וכדבעינן למכתב קמן (בסוד"ה ומיהו ובד"ה ואיכא למימר) בס"ד. והא דאמרינן (לעיל כט, ב) ואי סלקא דעתין מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור, לאו קנין גמור כקדושין דעלמא קאמר, אלא קנין גמור כביאה ליבום ולפטור בגט קאמר, וכדאמרינן התם בהדיא לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור ומפטרא לה בגיטא, אלמא קנין גמור ככניסה בביאה קאמר, וכדבעי נמי רבה התם מאמר לבית שמאי אירוסין עושה או נשואין עושה וכדאתינן למפשט נמי התם דמאמר לבית שמאי נשואין עושה להפרת נדרים אף על פי שאינו כן בקדושין דעלמא ובהדיא אמרינן בפרק החולץ (לט, א) גבי שומרת יבם שנפלו לה נכסים קסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה, ודאי ארוסה לדחות בצרה, וספק נשואה לחלוק בנכסים, אלמא מאמר לבית שמאי אליבא דרבא עדיף מקדושין דעלמא, אם מתה אינו יורשה כלל, ואפילו הכי אוקימנא התם רבא כר' אלעזר דאמר (לעיל כט, א) מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד כדאיתא התם. דעלמא אפילו ודאי ארוסין אינן קונין לדחות בצרה, וכדאמר רב אשי בפרק ארבעה אחין (כט, ב) שדוחה ומשייר ואשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה דקא אמרי ב"ש בפרק ד' אחין (כט, א) ההיא משום דקדם מאמר לזיקה וכדאיתא התם (כט, ב) בהדיא דאמרינן יבמה דחזיא לכולהו מילי חזיא למקצתייהו יבמה דלא חזיא לכולהו מילי לא חזיא למקצתייהו, ומשום הכי אצטריך לאשמועינן התם בפ' ד' אחין דמאמר לב"ש אינו קונה כקנין ביאה, משום דלב"ש מאמר קונה הוא דבר תורה מדקתני תצא הלזו משום אחות אשה, ויליף לה מולקחה לו לאשה כדמשמע בירושלמי בריש פרק כיצד (ה"א). והלכך סלקא דעתך אמינא שיהא המאמר גומר בה כביאה, קא משמע לן ר' אלעזר דאין המאמר קונה קנין גמור דהיינו לגמור בה כביאה ומשום הכי קאמר ר' אבין (לעיל כט, א) אף אנן נמי תנינא וכו', ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור כלומר כביאה זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. אבל ארוסין דבתר זיקה ודאי לא דחו, והיינו דתנן אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. ומיהו ודאי נשואין דבתר זיקה דחו דחיה גמורה וכדמוכח בההיא דפ"ד אחין (כט, ב) בהדיא דאמרינן ואי סלקא דעתך מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. ועוד דבריש פרק ד' אחין (כז, ב) דאמר ר' יוחנן מתה שניה מותר בראשונה פרכינן עליה ממתניתין דד' אחין דקתני הרי אלו חולצות ולא מתיבמות, ואהדר להו ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן, ואקשינן ולימא ליה משום דאסור לבטל מצות יבמין. אלמא אלו כנס את האחת מיבטלא מיניה מצות יבמין לגמרי מן השניה ואפילו חליצה לא תיבעי, ואפילו לר' יוחנן דסבירא ליה יש זיקה מדקאמרינן מתה ראשונה אסור בשניה, ומיהו אפשר לדחות בזו דהתם דוקא למאן דאמר אין זיקה. ובריש פ"ק דמכילתין (ח, א) אמרינן אלא כי אצטריך עליה להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי, כלומר דהתם מיפטרא לגמרי, אלא דמהתם ליכא ראיה כל כך דהתם מדאורייתא קאמר ודמאורייתא בין נשואין ובין ארוסין משמע דדחי לגמרי.
ותנן נמי בפרק הערל (עט, ב) א"ר עקיבא אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו וכו'. ואקשינן עליה בגמרא מכדי שמעינן ליה לר' עקיבא דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו, ואתא רבא לאוקמה בשנפלה לו ולבסוף נפצע, ואמר ליה אביי וניתיאיסור פצוע ונדחי עשה דיבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מאנה מאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה כו', ואוקמה רב יוסף בטעמא אחרינא. ואיכא למידק מאי קא מקשה ליה אביי לרבה מר"ג, התם שאני דסבר ר"ג אין זיקה והלכך אתי איסור אחות אשה דבתר זיקה ודחי ליה משום דקלישא ליה, אבל אנן יש זיקה סבירא לן כר' יהודה בן בתירא ולא אידחיא. ואל תשיבני דאינו טעמא אלא לר"ע ור"ע אין זיקה ס"ל כדאיתא בנדרים פרק נערה המאורסה (עד, א) דתנן התם שומרת יבם בין ליבם אחד בין לשני יבמין ר' אליעזר אומר יפר ור' יהושע אומר לאחד ולא לב' ור' עקיבא אומר לא לאחד ולא לשנים, ואמרינן עלה בגמרא בשלמא לר' עקיבא סבר אין זיקה אלמא לר' עקיבא אין זיקה סבירא ליה. דהא ליתא, דמידי הוא טעמא הכא אלא לרבא אליבא דר' עקיבא, הא רבא ורב אשי דאוקימו טעמיה דר' עקיבא התם (שם עה, א) משום דאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה, ולדידהו ר' עקיבא לא נפיק לבר מהלכתא, ולעולם יש זיקה ס"ל והדרא קושיין לדוכתה. אלא ודאי מדפריק הכין אביי לרבא בהדיא, שמעינן דלכו"ע אחות אשה מן הנשואין דחיא לה לגמרי, דעד כאן לא פליגי עליה ר"ג אלא במאי דקאמר דלכתחלה תגדיל עמו, הא אם הגדילה אצלו ובעל תצא הלזו משום אחות אשה ואפשר נמי דאף אשתו אסרינן ליה כבית הלל דאמרי (לעיל כו, א) קדמו וכנסו יוציאו ומשום קנס הואיל ועבד איסורא, אלא שהיבמה נפטרת ממנו לגמרי ואפילו חליצה לא בעיא ואפי' מדרבנן.
ואיכא למימר דהכא שאני דכיון דקדושין קונין קנין גמור משעה שקדשה, נדחית היבמה ממנו דחיה גמורה דבר תורה, וכשהוא בא על אשתו לאו אחות זקוקה הוא בא שכבר נדחית, הלכך אין מחמירין עליו להוציא דהא לא עבד איסורא, אלא דלכתחלה הוא דלא יכנוס כדי שלא יראה ככונס אחות מקודשת לו וכמ"ש, וכן נראה לי עיקר. אחר כך בדקתי אחר התוס' (לעיל יח, ב ד"ה שומרת יבם) ומצאתי להם כסברא זו ממש ומן הטעם שכתבתי אני.
ומכל מקום עדיין קשה מה הפרש יש בין קדושין לנשואין שאלו דוחין דחיה גמורה ואלו אין דוחין דחיה גמורה, ויש מתרצין (רמב"ן לעיל יח, ב ד"ה אומרים) דלדברי האומר יש זיקה שתיהן במקודשת לו, וכשיקדש אחותה היאך תוציא מקודשת זו מקודשת ראשונה, דמאי אולמא דבתרייתא מקמייתא, אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שנכנסה אצלו, ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דאי אמרינן סבירא ליה לר' יהודה בן בתירא דזיקה דאורייתא ובמקודשת פטורה גמורה היא אצלו משעת נפילה, אם כן לא יהיו קדושין תופסין באחותה כלל. ואי אמרינן דזיקה לאו דאורייתא אם כן אכתי תהדר קושיין לדוכתא למה אין קדושין גומרין דאחותה דוחין אותה כמו שהנשואין דוחין אותה דחיה גמורה, שהרי הקדושין קונין הם קנין גמור ואשתו גמורה היא, ואם מת היבם למה תוציא את אשת אחיו בחליצה והלא משעה שקדש נדחית היבמה דבר תורה מינה דידיה דחיה גמורה ואפי' תאמר דכיון שנפלה לפני שני יבמין לא נפטרה מהאי ביתא לגמרי עדיין זיקתה קיימת, לא היא, דאדרבה כיון שנפלה לפני שני יבמין קלישא זיקתה טפי, ויש בדין שידחו קדושיו של זה יותר ממנו דחיה גמורה וכאלו אינה זקוקה לו מעתה אלא לאחיו הגדול וכשמת היבם תצא הלזו משום אחות אשה.
ואולי נאמר דלמ"ד יש זיקה הויא לה כעין מקודשת, וכיון שלא הספיק לכנוס את אחותה, אומרים לו המתין כדי שלא יראה ככונס אחות המקודשת לו ראשונה אבל אם קדש וכנס אין מחמירין עליו כל כך להוציא את אשתו, ואפי' להפרישה דמה שעשה עשוי ואף היא נמי כל שהוא מעוכב מחמתה אינה ניתרת לשוק בכדי, אלא חולצת מדבריהם. אבל בשקדם הוא וכנס ואינו מעוכב מחמתה, אף היא לא הצריכוה חליצה אלא יוצאה לשוק בלא כלום והא דתניא ר' אלעזר אומר מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת, ההיא משום דר' אלעזר יש זיקה סבירא ליה ובאשתו מן הארוסין קאמר, אבל אשתו מן הנשואין אין היבמה צריכה כלום. ואם תאמר אפילו מן האירוסין הלא מכוין שקדש את אחותה נאסרה יבמה עליו דבר תורה וקיימא עליה באחות אשה, ואם כן היאך היא חולצת דהא איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת וכדאיתא בפרק ארבעה אחין (לא, א).
ואם תאמר דפלוגתא היא התם ומהכא שמעינן דלא גזרינן הכי, אם כן הוי להו לאקשויי מהא מתניתא התם כדאקשי מהנך מתניתין, והוו שפיר טפי לאקשויי מהא מתניתין דמכלתין מלאקשויי ממתניתין דגיטין (עח, א), ויש לומר כיון דאמתניתין דבכול שהיו בהן קדושין או גרושין בספק אתינן, ניחא ליה טפי לאקשויי מהנך מתנייאתא דחולצות מספק ולא לאקשויי מהא מתניתא דאינה חולצת מספק אלא מן התקנה, וכיון דלא קמה ההיא אוקמתא ואידחיא לה מההיא מתניתין דהמגרש, תו לא אצטריכי לאקשויי מהא מתניתין, ולעולם לא חיישינן חששא דשאם אתה אומר חולצת מתיבמת.
והני מילי כולהו למאן דאמר יש זיקה, אבל למאן דאמר אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין, ואין צריך לומר למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, כיון שקדש את אחותה אין אומרים לו המתין, אלא מכיון שקדש אדחית ליה יבמה לגמרי, וכונס את אשתו וטעמא דמלתא כיון שקדש נתבטלה מיד לגמרי מיניה מצות יבמין ולמה ליה לאמתוני. ואם תאמר והלא אפילו למאן דאמר יש זיקה אינו צריך להמתין מן הדין אלא מחמת התקנה, אם כן אפילו למאן דאמר אין זיקה דלמא צריך הוא להמתין. לא היא, דהני מילי דוקא למאן דאמר יש זיקה משום דהויא לה כמקודשת ראשונה, ותדע לך מדאמרינן בירש פרק כיצד (יח, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל שומרת יבם שמתה אסור באמה אלמא קסבר יש זיקה ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל הלכה כר' יהודה בין בתירא, ואם איתא מנ"ל דר' יהודה בן בתירה משום דקסבר יש זיקה הוא, דלמא משום דאסור לבטל מצות יבמין הוא ולעולם אין זיקה. אלא ודאי אפילו למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, אין אומרים לו המתין אלא המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואינה צריכה חליצה כלל. וכיון שכן כיון דשמעינן ליה לרב דאמר (לעיל יז, ב) אין זיקה אף על גב דסבירא ליה אסור לבטל מצות יבמין, אפילוהכי אין אומרים לו המתין אלא כונס מיד ויבמה פטורה ממנו מן החליצה ומן היבום. וכדאמר רב פפא בפרק בית שמאי (קט, ב) קסבר ר' גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, ואף על גב דרבן גמליאל מותר לבטל מצות יבמין סבירא ליה (לעיל יח, א), בהא ליכא מידי בין מאן דאמר אסור לבטל ובין מאן דאמר מותר.
אי קשיא לך הא דתנן (כו, א) ארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות וכו' קדמו וכנסו יוציאו ר' אלעזר אומר בית שמאי אומרים יקיימו ובית הלל אומרים יוציאו. ולא אמרינן לבית הלל שתהא כניסת האחת דוחה את השניה לגמרי. ורב נמי לא שביק בית הלל ועביד כבית שמאי. וכי תימא מתניתין משום קנסא הואיל ובטל מצות יבמין, לא היא דהא במקדש אחות יבמה אע"ג דבטל מצות יבמין אפ"ה לא קנסינן ליה להוציא את אשתו אלא אדרבה שרינן ליה לכנוס. וליכא למימר נמי דטעמא דמתניתין דקתני יוציאו משום שעבר ובטל, אבל במקדש משעת קדושין אדחיא לה אחותה מיניה וכשבעל בהיתר בעל ולכתחלה שרינן ליה לכנוס, דהא ליתא דלמאן דאמר אין זיקה הא מישרא שריא לה אפילו לכתחלה לבעול, אלא משום איסור ביטול מצות יבמין, וכיון שעבר ובטל למה יוציא. (עיין מאירי לעיל יז, ב ד"ה והוא שאמרו קרוב לסופו). וכן נראה לי דאי אפשר לומר דשאני הכא דכיון דלאחר שיעשה אחיו מעשה ראויה לו אחותה מתחילה לא החמירו עליו לאסרה לו בשקדם וקדשה, אבל בההיא דד' אחין דב' אחיות אסרום חכמים לעולם להתיבם החמירו בהן להוציא אף לאחר שקדם וכנס. דהא נמי ליתא, ובההיא נמי אם מתה האחת שניה מותרת ואפילו מתה ראשונה כדאיתא בריש פרק ארבעה אחין (כז, ב). ולכולי עלמא נמי אם מתה השניה מותר בראשונה, ואם כן משכנס את הראשונה למה יוציא. ואיכא למימר דסבירא ליה (לרב כהנא) [לרב פפא כתנא] כאבא שאול דאמר (כח, א) קל היה להם לבית הלל בדבר זה בית שמאי אומרים יוציא ובית הלל אומרים יקיימו. אי נמי סבירא ליה דמתניתין כמאן דאמר יש זיקה והלכך אם כנס יוציא, לפי שכנס אחות זקוקתו, אפילו למאן דאמר אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס, אלא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין לכתחלה לא יכנוס הא אם עבר וכנס לא יוציא, דמאי דעבד עבד ואין לו תקנה עוד שלא תתבטל מצות יבמין.
ואע"ג דבריש פרק כיצד (יח, א) כי אוקמוה לה למתניתין דפרק ד' אחין כמאן דאמר אין זיקה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין, לא פרכינן מדקתני קדמו וכנסו יוציאו, היינו משום דהא לא אתמר הכי בהדיא במתניתין ולא בברייתא דליפריך מינה. ובשלהי פרק כיצד (כג, ב) גבי מתניתין דשנים שקדשו שתי אחיות כו' קדמו וכנסו לא יוציאו, אקשינן מאי שנא ממאי דתנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות כו' קדמו וכנסו יוציאו. ופרקינן הכי השתא התם אי למאן דאמר אין זיקה אין זיקה, אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה, דאלמא למאן דאמר נמי אין זיקה אם קדם וכנס יוציא לית ליה לרב הכין. אי נמי התם שיטיה הוא ולא סמכינן עליו.
ואיכא למידק טובא דכיון שנפטרה יבמה לגמרי בקדושי אחותה, אם כן היכי אמר רב בגמרא (יז, ב) מתה אשתו מותר ביבמתו ואנן נמי דקיימא לן כרב בהא אם מתה אשתו מותר ביבמתו, וקיימא לן נמי דנשואין מיהא דוחין ביבמה דחיה גמורה, והלכך אם עבר ונשא את אשתו נפטרה יבמה והלכה ונשאה לשוק, ואם כן היאך אפשר לאחר שתמות אשתו תחזור היבמה אצלו שכבר נפטרה. ואם תאמר דלא אמרו אלא במקדש את אחותה שלא נפטרה עדיין לגמרי. לא היא, דהא לרב אין הפרש בין ארוסין לנשואין כדאמרן ואפילו לדידן נמי מכל מקום מדאורייתא מיהא נפטרה לגמרי, ומדרבנן היא דצריכה חליצה ואחר שנפטרה דבר תורה היאך תחזור ותאסור זיקתה לו והכתיב דרכיה דרכי נועם. ושמא יש לומר דהא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו דוקא כשנפלה לפני שני יבמין דלא הותרה לשוק עדיין דמגו דאיתחזיא לשני איתחזיא נמי להאי היכא דמתה אשתו קודם שמת היבם ואע"ג דבאמת לא איתחזיא ליה משום דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה, וכדמשמע נמי בפ"ד אחין (כז, ב) דאמרינן התם אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, ואקשינן מאי קא משמע לן תנינא הרי זה אסורה עליו עולמית כו', ופרקינן מהו דתימא התם הוא דאידחיא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא דלא אידחי' מהאי ביתא לגמרי אימא מגו דחזיא לנשוי נכרית חזיא להאי נמי קא משמע לן. כלומר, קא משמע לן דכוין שנאסרה עליו בשעת נפילה נאסרה עליו עולמית אלמא הא כל יבמה שאני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אע"ג דבאמצע אידחיא לה מיניה כיון דלא אידחיא מהאי ביתא לגמרי אמרינן מיגו.
ומיהו לא נהירא דהתם האי סברא בדרך מהו דתימא קאמר ליה, כלומר דהא דרב אצטריכא דלא נטעה בהאי סברא, ולא שיהא הדין כך ואפי' בנאסרה עליו באמצע. ותדע לך דאם כן הוה ליה לרב למימר הכי בהדיא מת היבם ואחר כך מתה אשתו מותר ביבמתו. ועוד דאם כן אף כשמת ואחר כך מתה אשתו תאסר ביבמתו, דכשמת היבם ועדיין אשתו עמו מיד הותרה היבמה לשוק ונאסרה על זה, ומעתה עמדה עליו באסור ולא יהא לה עוד היתר, ומתניתין במת היבם מיירי ועלה קתני מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה, וקתני מתה יבמתו מותר באשתו, והכל נמשך אחר מת היבם ועלה קאמר רב, שאלו היה בהפך כגון שמתה אשתו מותר ביבמתו.
ומתוך כך יש לי לומר דלאו למימרא שתהא היבמה זקוקה לו לא לחלוץ ולא ליבם אלא מותר בלבד קאמר, כלומר שאלו רצה לישא אותה אינה אסורה לו, וטעמא דמילתא משום דכיון דבשעת נפילה הותרה לו שוב אי אפשר ליאסר בה משום אשת אח, וכדקיימא לן החולץ ליבמתו בין הוא ובין אחים אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת. ומהאי טעמא אמר ר' יוחנן בפ"ק (י, א) דמי איכא מידי דמעיקרא הותרה לו והשתא קאי עלה באיסור אשת אח בכרת, והכא נמי כיון דבשעת נפילה הותרה שוב אי אפשר למיקם עלה באיסור אשת אח, אלא דמשום דקדש את אחותה היא דנפטרה לה, והלכך כל שאשתו קיימת קאי עלה דיבמה באיסור אחות אשה והשתא דמתה אשתו חזרה יבמתו להתירה הראשון.ואם תאמר מכל מקום קאי עלה בלא יבנה. לא היא, דלא אמרינן הכי אלא כשנעשה באותו בית מעשה שדוחה אותה, בחליצה או שיבם לאחת מהם דקאי אצרה בלא יבנה, הא בשנדחית יבמה ממילא בקדושי אחותה לא אלא בשנפטרה ממנו ונאסרה ג"כ עליו מחמת הגורם וכשנסתלק הגורם בטל האיסור וכדאמר ר' יוחנן בירושלמי (ה"י) על הא מתניתין דגרסינן התם לא אמרו אלא מתה יבמתו אבל מתה אשתו אסור ביבמתו אמר ר' יוחנן זו דברי ר' אליעזר אבל דברי חכמים מתה אשתו מותר ביבמתו אמר ר' יוחנן זו דברי חכמים כל שהוא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האסור. ובגמרין נמי משמע ודאי דר' יוחנן גופיה הכי אית ליה כרב בהאי, מדאיפלגי רב ור' יוחנן בפ"ד אחין (כז, ב) בשתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד דרב אמר מתה הראשונה מותר בשניה ואין צריך לומר מתה השניה שמותר בראשונה. ור' יוחנן אמר מתה השניה מותר בראשונה מפני שהיא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשונה. אבל מתה הראשונה אסור בשניה שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עולמית. ולא שתהא זו כאשת אח שיש לה בנים לגמרי ולומר דזיקה דאורייתא ושתהא הראשונה כמקודשת גמורה, שאם כן תוציא השניה משום אחות אשה ותתיבם הראשונה. אלא ר' יוחנן כעין קאמר, כיון דבערוה דאורייתא איני קורא בה יבמה יבא עליה, אף כאן שעומד בפניה זיקה דרבנן הולכין בה כשל תורה להחמיר עליה וחולצת ואינה מתיבמת. ואפילו כן כשמת השני מותר בראשונה, ואמאי תהיה השניה כמקודשת לו ותאסור עליו את הראשונה ליבום, מפני שבחייה נדחית הראשונה מחמת, וכיון שנדחית שעה אחת שוב אין לה התר, אלא שמע מינה שאף ר' יוחנן סבר שהמקדש אחות יבמה אף על פי שנדחית היבמה דבר תורה לגמרי, אפילו כן שמתה אשתו מותר ביבמתו כרב כדרך שהוא מתיר כאן את הראשונה לאחר מיתת השניה, שאלו היתה מקודשת אוסרת את היבמה לעולם דבר תורה, היה ר' יוחנן אוסרה מחמת זיקת השניה להחמיר עליה, כדרך שהוא מחמיר בשניה כשמתה הראשונה. ומינה דלאו בכל הנדחות אנו אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה, אלא בנדחית מחמת מעשה שנעשה בגופו של בית כדאמרן. ומעתה הא דאמר רב מתה אשתו מותר ביבמתו לאו דוקא אשתו מן הארוסין כההיא דמתניתין קאמר אלא אפילו אשתו מן הנשואין.
גמרא. אמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא: וטעמא דר' יהודה משום דקסבר יש זיקה כדאיתא בריש פרק כיצד (לעיל יח, ב) והא דפירשו טעמיה דר"י משום זיקה ולא פירשו משום דאסור לבטל מצות יבמין, משום דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כיון שקדש את אחותה נתבטלה מצוה ונדחית יבמה לגמרי ומותר הוא לכנוס את אשתו דאינו פוגע באחות זקוקה דהא אין זיקה. אבל למאן דאמר יש זיקה הוא שאסור לכנוס, לפי שאלימא זיקתה שאין קדושין שלאחר זיקה מפקיעין אותה, והלכך אסור לכנוס ונמצא פוגע באחות זקוקה.
הא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דשלשה אחין ולא אותביה ממתניתין דארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתיבמות כדאותיב מינה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן בריש פרק ארבעה אחין (כז, ב) משום דאיכא למימר משום דכבר דחאה ר' יוחנן (שם) ואמר אחיות איני יודע מי שנאן, ורב המנונא בתרא הוא ודלמא ידע לה לההיא דר' יוחנן. אי נמי משום דאי מההיא הוה אמינא דהתם דבחיי אחותה לא, משום דאסור לבטל מצות יבמין, אבל הכא דלאחר מיתה וליכא משום בטול מצות יבמין שרי. אי נמי התם משום דאיכא למגזר דלמא חלץ לראשונה ומבים לשניה, אבל הכא דליכא למגזר שרי, והתם בריש פרק ארבעה אחין דאותיב ממתניתין ולא אותיב מהא ברייתא משום דמתניתן לא מתוקמא ליה כר' אלעזר כדאיתא התם, אבל ברייתא דאיכא לאוקמה כר' אלעזר לא בעי לאותובי מינה.
הדר אמר אימור דאמר ר' אלעזר דבשעת נפילה לא חזיא ליה: דאף על גב דר' אלעזר סבר דנשואין הראשונים מפילין, מכל מקום כיון דגרשה נאסרה על האחין באותה שעה לגמרי דבר תורה, ואף על פי שהחזירה מכל מקום כשנפלה עכשיו לפני יבם לא נפלה בהיתר גמור. אבל זו שבשעת נפילה נפלה לפניו בהיתר גמור, אף על פי שנאסרה בנתים כיון שחזרה והותרה לעולם אימא לך דשריא. שאלו לרבנן חזרה להתירה הראשון אפילו לר' אלעזר כן, דלא שמעינן ליה דפליג בהא, וכיון שכן ברייתא כמאן תרמייה. אלא ודאי איכא למימר דבין לרבנן בין לר' אלעזר כיון שנאסרה בשעת זיקה נאסרה עולמית. ואמרינן דודאי אשכחן לר' אלעזר דאסר אף בהא, וכיון שכן נוקי ברייתא כותיה ולעולם רבנן דפרק בית שמאי (קט, א) פליגי עליה בהא כדפליג בההיא דפרק בית שמאי. ושמואל מתרץ לטעמיה דלא פליג רבנן אלא בההיא, אבל בהא מודי ליה. וקיימא לן כרב דהא אשכחן לר' יוחנן דקאי כותיה בפרק ד' אחין[2].
משום ר' יהודה בן בתירא אמרו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' דסבר יש זיקה ואפילו בתרי כדאמרי' בפ' כיצד דליכא לפרושי טעמי' משום דאין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין דלמאן דסבר הכי כיון שקדש אחותה נפטרה יבמה ממנו והלכ' לה ומותר לאלתר באשתו שקדש:
עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' או שיחלוץ או שייבם וגדול לאו דוקא אלא דנקיט הכי מפני שמצו' בו ודוקא במעשה אחיו ביבמתו הוא דפקעא זיקת' מיניה אבל משום נשואי' דעביד באחות' לא פקעי כדכתיב לעיל ולפיכך צריך להמתין:
אימא אבל פירוש דלשון וכן הוא כמו באמת מלשון כן בנות צלפחד דוברות ולשון אבל כן בהרבה מקומות אבל שרה אשתך:
איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו פי' ארישא קאי דקתני מתה יבמתו מותר באשתו דהשת' עסקי' שמתה אשתו בחיי אחיו דלא אידחייא יבמה מהאי ביתא ולא נפטרה לשוק אבל בסיפא דקתני מת היבם יוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה ליכא למימר שאם מתה אשתו יהא מותר ביבמתו דכיון דהשת' ליכא יבם אחרינא אלא הוא כי נפלה קמיה לחוד אידחיי' מיניה לאיתסורי עליה משום אחות אשה דהא קדושי אשתו דאוריית' נינהו וכיון שנאסר עליו באותה שעה נאסר' עליו עולמית. מאי טעמא דרב דשרי פירוש דטעמא דמאן דאסר ברור הוא דקסבר דכיון דנאסר עליו שעה א' נאסרה עליו עולמית:
משום דהויא יבמה בשעת נפיל' ונאסר' כשקדש אחותה וחזרה והותר' כשמת' אשתו תחזור להתירה הראשון וא"ת ואליבא דרב למה ליה למינקט שהותרה בתחלה דהא שרי בריש כיצד אף כשנאסרה בנפילתה ואח"כ הותרה י"ל דהת' דאיסור' משום זיקא דרבנן אבל בזו שאיסורה דאוריית' משום קדושי אחותה אילו נאסר' איסור זה בתחלת' לא היה לה התר כדאמרי' התם בהדי' דמודה רב באיסור דאוריית':
לבתר דנפק אמר אמאי לא אמרת ליה ר' אלעזר היא דאמ' וכו' פי' ואנא דאמרי כרבנן דפליגי עליה דתניא המגרש אשתו והחזיר ומת משום ר' אלעזר אמרו חולצת ולא מתייבמת והתם בפרק ב"ש איתמרו ביה תרי טעמי איכא מאן דאמ' כר' אלעזר מספקא ליה דילמ' נשוא' הראשון מפילין כיון שגרש' נאסר' על אחיו משום אשת אח ושוב אין לה הית' או דילמא מיתה מפלת ולא נאסרה על אחיו לאחר נפילה:
ואיכא מאן דפריש דפשיט' ליה לר' אלעזר דמיתה מפל' והא מדינא שריא ליבם אלא דגזר גדול' אטו מגרש את אשתו קטנה שהשיאה לו אביה שגירושיה גמורים מן התורה וקיימא באיסור אשת אח ואין חזרתה אלא מדרבנן ואינה יבמה מן התורה כלל אלא אשת אח שלא במקום מצוה וסוגיין הכא ללישנ' בתרא דאיסורא של זו אינו אלא מדרבנן גזירה אטו קטנה והויא לה יבמה שהותרה בשעת נשואין ונאסרה כשגרשה וחזרה והותרה תחזור להתירא הראשון דאילו ללישנא קמא איסור דר' אלעזר משום חשש איסור תורה דנשואין הראשוני' מפילין ובאיסור תורה מודה רב שלא תחזור להתירה הראשון והא דנקטי' לה סתמא משום דלישנא בתרא דאמרן עיקר לרב אשי ותניא כוותיה:
וא"ת ולהאי לישנא שייך שפיר לישנא דהותר ונאסרה דמהו התר דתחלת' כיון דמיתה מפלת וי"ל דאה"נ מיהו לרב לא שאני ליה בהא כדאי' בפ' כיצד ועוד דדייקי לישנא דר' אליעזר דתני התם הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור אלמא לא שאני ליה בין שנאסרה בתחלת' או שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה והא דאותביה רב המנונא לרב מברייתא דג' אחין הקשו בתוס' אמאי לא אקשי' ליה אמתני' דד' אחי' שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הרי אלו חולצות ולא מתייבמות כדאותיב מיניה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן בריש פ' ד' אחי' (דף כ"ז) וי"ל דרב המנונא בתרא הוא והוא ידע ר' יוחנן לבר מהלכתא ואמר אחיות איני יודע מי שנאה. א"נ דאי מהתם ה"א משום דבחיי אחותה ואסור לבטל מצות יבמין אבל הכי דלאחר מיתה וליכא למימר הכי שרי וא"ת והתם בפ"ד אחי' אמאי לא אותבוה לר' יוחנן מהאי י"ל משום דהא דמתוקמא כר' אלעזר כדאיתא התם בהדי':
הדר אמר רבא אימור כר' אלעזר דבשעת נפיל' לא חזא דמקמי מיתת אחין איתסר' עליה ובההיא הוא דאסר ר' אלעזר גדולה אטו קטנה ולדידיה ליכא איסור נפילה כלל ולהכי שרי אבל היכא דחזיא בשעת נפילה כי הא דידן מי שמעת ליה לר' אלעזר דאסר ופליג עליה דתימא אנא דאמרי כרבנן הא ודאי לא שמעת ליה כלל דפליג בהא וא"ת ברייתא דלעיל למאן לרמייה לא ר' אלעזר ולא רבנן אלא ע"כ לא דמיא מתני' דלעיל דאותיב רב המנונ' לאידך דפליגי ר' אלעזר ורבנן ואנא אמינא לך במגרש פליגי מטעמי דכתיבנא לעיל אבל מתני' ד"ה היא והדר קושי' דרב המנונא לדוכתה ופרקי דודאי אשכחן לרבי אלעזר דאסר היכא דחזיא בשעת נפיל' דתני' ר' אלעזר אומר מת' אשתו פי' וכיון דכן שפיר איכא למימר דמתני' דלעיל ר' אלעזר היא ואנא דאמרי כרבנן:
ואמרינן דא"כ לימא דשמואל ורב אשי דאמור כר' אלעזר ומהדרי אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן אלא במגרש דלית בה לרבנן שום איסור נפילה אבל מתני' דג' אחין ואידך דר' אלעזר דקתני מתה אשתו אסו' ביבמתו אפי' רבנן היא וא"ה הלכת' כרב דר' יוחנן קאי כוותיה בריש פ"ד אחין:
מתניתין היבמה לא תחלוץ וכו' מפרש לה בגמ':
רבי יהוד' או' הנשואות יתארסו פי' דלא גזר ארוסה דלית בה חשש עיבור אטו נשואה ובנשואה נמי לא גזר אירוסין אטו נשואין:
רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו פירש חוץ מן האלמנה מפני האיבול פרש"י ז"ל ר' יוסי אנשואי' קאי ולא למעוטי ארוסה מלהנשא דהא בהבחנה טפי מקיל ר' יוסי מר' יהודה כדאית' בשלהי פ"ד אחין ולא אתא ר' יוסי לאפלוגי אלא בנשואה. ואין זה מחוור דמאי מקל בהבחנה ר"י טפי מר' יהודה בשלהי ד' אחין בטעמ' דרבא דקסבר אשה מזנה מתהפכת ור' יהודה חייש שמא לא נתהפכ' יפה ותרוייהו לא גזרו זנות אטו נשואין משום דלא שכיח אבל בגזירה דהכא דגזרי אירוסין אטו נשואין אפשר הוא דמחמיר רבי יוסי טפי מרבי יהודה תדע דהא אתי לומר בגמר' דאיכא בנייהו נשואה ליארס דר' יהודה שרי ור' יוסי אסר ולא פרכינן מההיא דשלהי פ"ד אחין דמקל רבי יוסי טפי מר' יהודה אלא ודאי דההיא לאו ראיה היא מטעמא דאמרן ומתני' שפיר איכא לאוקומי כפשוטה דכל הנשים יתארסו נקט בדוקא דלא גזרי אירוסין אטו נשואין ובנשואין אסר אפי' בקטנה ובתולה ובכלהו נשים דרישא מיירי ולא שרי בהו אלא אירוסין וגזר נשואין דארוסה אטו נשואין דנשואה ולא גזר אירוסין אטו נשואין ואפילו בנשואה ולא גזר זנות אטו נשואין וכדבעי' למימ' לקמן ויהא מחמיר בגזרו' מר' יהודה:
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ד (עריכה)
ומותר אדם בקרובת צרות חלוצתו מ"ש רישא ומ"ש סיפא. הא דאזלא בהדה לב"ד גזרו בה רבנן הך דלא אזלא בהדה לב"ד לא גזרו בה רבנן פי' בשלאה חולצת מוליכא אחותה שמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסברי דרחל חלוץ דכי נסיב צרת רחל דהיינו צרות קרובות חלוצתו אמרו צרות חלוצתו נסיב אבל כשהיבמה חולצת אין צרות קרובות חלוצתו הולכת עמה, הלכך כי נסיב אחות הצרה ל"א אחות חלוצה נסיב:
אר"ט ב"ק א"ש הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מ"ט באיסורא קיימה ולית ה"ל כוותי' משום דקאי ר"ל אבל ר"י פליג עלייהו ואמר בין הוא בין אחים אינם חייבים על צרת חלוצתו אלא לאו וה"ל כר"י וה"ל כר"י כדכתבינא בפ"ק.
מתניתין החולץ וכו' ש"י שקידש אחיו את אחותה משום ריב"נ אמרו אומר לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. חלצו לה אחים או כנסו יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס מת היבם מוצי אאת אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה פי' ש"י שקידש א' מן האחים אחותה לאחר נפילתה לפניו והוזקקה לכולן א"ל למקדש המתן מלכנוס דקא פגעית באחות זקוקה עד שיעשה אחיך מעשה או ליכנוס או לחלוץ ותפקע זיקתה ממך. מתה היבמה יכנוס את אשתו פי' שאפילו כנסה ומתה מותרת באחותה מת היבם ואין שם אח אחר אלא זה שקידש מוציא את אשתו בגט משום דהוה אחות זקוקתו ואסורה לזה ואת אשת אחיו בחליצה אבל יבום לא דהוא אחות גרושתו. ואי קשיא כיון דקידש את אחותה והיו קידושין גמורים מדאורייתא תיפוק יבמה בלא כלום משום ערוה ותשתרי נמי איהי לכונסה דפקעה זיקת היבמה ולעיל אמרן לב"ש אי ס"ד דמאמר קונה קנין גמור יעשה מאמר ויקנה והכא בקידושין כ"ע לא פליגי דקני קנין גמור באחותה מדאוריתא ואפי' איסורא דרבנן משום זיקה ליכא אלא בביאה אם הי' בא עלי' באל קידושין והשתא דאיכא קידושין תפקע זיקתה ותשתרי בביאה. תשובה. דמ"ד אין זיקה ה"נ דשרי אפילו בא עלי' לכתחלה ולהפקיע זיקתה כדתנן לקמן רג"א אם מיאנה מנה ואם לא תמתי עד שתגדיל ותצא הלה משום אחות אשה אבל ר"י דסבר יש זיקה כל מאי דאמרי בקידושין דאורייתא אמרי' מדרבנן בזקוקה כי היכי דאין קדושין תופסין באחות אשה דאורייתא ה"נ דלא תפסי קדושין באחות אשה דאורייתא ה"נ דלא תפסי קדושין באחות זקוקה דרבנן ומ"ה לא מפקעי' קדושי' זיקת דידה ואמרי מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.
אמר שמואל ה"ל כריב"ב איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו רב ור"ח דאמרי תרווייהו מתה אשתו מותר ביבמתו ושמואל ורב אסי דאמרי תרווייהו מתה אשתו אסור ביבמתו א"ר מ"ט דרב משום דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון וקיי"ל כוותי' באיסור וכ"ש דקאי ר"י כוותי' כדאמרי' בפירקין דלעיל.
אר"ה א"ר שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם א' מתה הראשונה מורת בשני' ואצ"ל מתה שני' שמורת בראשונה משום דהו"ל אחות יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ר"י אמר מתה שני' מותר בראשונה אבל מתה הראשונה אסור בשני' שהתחחת נפילתה נפלה באיסור והל' כר"י:
מתניתין היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהי' לה ג"ח וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהי' להם ג"ח א' בתולות וא' אלמנות וא' בעולות וא' גרושות וא' ארוסות וא' נשואות ר"י אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסות שביהודה שלבו גם בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה, כולה מפרשה בגמרא.
א) ועוד קשה דלפ"ה היכא דנולדה לאחר חליצת אחותה תשתרי צרתה דהא לא אתיא בהדה לב"ד וא"כ מתני' לא מיירי בכל ענין ועוד קשה דפ"ה דאף בנשואות לנכרי אסירן ליה ואמאי הלא אף אם היתה צרה עמה ממש שריא ליה כיון דאינה מאחין דאין צרה אלא מאח וגם לפ"ה קשה הלשון דנקט במתני' דצרת קרובת חלוצה דהא לא מקרייא צרה אלא מאח ונראה לפרש דה"ק הך דאלא בהדיה לבי דינא כלומר שהולכת עם האיש לב"ד לחלוץ ולייבם גזרו בה רבנן לאסור קרובותיה כמו קרובי גרושתו ואם כן אסור בצרתה כמו בצרת גרושתו ובנשואות [לנכרי] לא מיירי אבל הך דלא אזלא לב"ד בהדיה דהיינו הצרה שאינה הולכת עמו לב"ד שהרי לא עשה בה מעשה לא גזור רבנן לאסור קרובותיה ולכך מותר בקרובת צרת חלוצתו:
היכא דחזיא בשעת נפילה מי אמר. תימה א"כ לא מצי אתיא אפילו כרבנן ודלא כרבי אליעזר כדמפרש ואם כן מאי קאמר הדר אמר דמשמע דעדיין קשה ליה הך דמייתי רב המנונא ומשום הכי אשתיק הא ודאי לא קשיא ליה דהא משבשתא היא שהיה רוצה לומר דלא אתיא כרבי אליעזר וא"כ הך ברייתא ליתא כמאן דכיון דלא אתיא אפי' לר' אליעזר וכ"ש אליבא דרבנן לא מצי אתיא דהא רבנן שרו לה לגמרי וי"ל דידע שפיר שנויא דלקמן דעד כאן קא שרו רבנן אלא דמשום דנפילה ואילך לא מתסר עלויה אבל היכא דמנפילה ואילך אתסר אפילו רבנן מודו דאסירא ומש"ה ניחא הא דקאמר ולא מתייבמת וא"כ שפיר קאמר הדר אמר דודאי היה מתחרט ממה שאמר דאתיא אליבא דרבי אליעזר דודאי אתיא כרבנן כדפי' וא"כ אשתיק בדין שהרי לא ידע מה (היה) לתרץ ממה שאמר תחזור להתירה הראשון דהכא חזינן דאינה מתייבמת ולא אמרינן תחזור להתירה הראשון:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה