פלפול

פִּלְפּוּל הוא מונח נפוץ במשנה ובתלמוד, המתאר חריפות יתרה והבנה עמוקה בדברי הלכה. בניגוד לשיטת הפלפול לה קמו מתנגדים רבים במהלך ההיסטוריה היהודית, הפלפול מובא בתלמוד לרוב בהקשרים חיוביים. המילה "פלפול" מציינת חריפות, ומקובל לחשוב כי מקורה האטימולוגי הוא מהמילה פלפל, כפי שנכתב במסכת סופרים: ”נמשלה התורה כמלח והמשנה כפלפלין” (פרק ט"ו); אך דעה זו כנראה שגויה, והמשמעות של הביטוי הוא "פל-פל", כלומר, צמד הברות המבטאות היפוך לכאן ולכאן; הלוך ושוב, קושיה ותירוץ, הבעת דעה וחזרה ממנה.

מאפייני הפלפול המדרשי

הפלפול לבש צורות שונות ומאפיינים שונים לאורך הדורות. הפלפול התנאי-מדרשי אופיין בדרך חשיבה הפכפכה; כשמו כן הוא, "פל-פל", הטיית הדעה אנה ואנה. צורת חשיבה שאינה מתמקדת במהותם של הדברים, אלא ביכולת הלוגית המופשטת לטעון אותם, וכתוצאה מכך לכל A תמיד ניתן לטעון לא-A. ביטוי נפוץ בספרות התנאית המדגים צורת חשיבה זו הוא "או אינו אלא"... או ביטוי דומה אחר: "או כלך בדרך זו"; שני ביטויים המדגימים את היכולת האינטלקטואלית לחשוב את היפוכה של ה"הוא-אמינא" (בארמית, בתרגום חופשי: 'ההנחה המוקדמת'). מאפיין עיקרי נוסף, הוא שהדיון בשורשו לרוב הכיל יסוד מעשי והושתת על שאלה הלכתית פרקטית - בניגוד לפלפולים המאוחרים - אך באמצעו ובמהלכו סטה המפלפל ממטרתו המקורית ודן בשאלות תאורטיות, אך לבסוף כמעט תמיד נקבעה הלכה למעשה.

חומרי הגלם של פלפול זה היו לרוב פסוקים, בעיקר מהמקרא אך גם בתנ"ך, וכן סתירות בין סוגיות הלכתיות שונות.

פלפול בעל מאפיינים מעט שונים, שנפוץ במשנה ובתלמוד, התבסס בעיקרו על מעין שעשוע בדברי הלכה; כלומר, שימוש בנימוקים אנטי-הלכתיים באופן שברור היה כי על-אף שהם עוסקים בנושא מעשי - אין כל ספק שאין ביכולתם לשנות הלכה פסוקה, כך לדוגמה: ”רבי מאיר היה אומר על טמא - טהור, ומראה לו פנים, ועל טהור - טמא, ומראה לו פנים” (מסכת עירובין, דף י"ג, ב'). לכולם היה ברור כי הטמא - טמא והטהור - טהור, אך לשם הפלפול השתמש רבי מאיר בחריפותו כדי להבהיר את ההפך, המעשי - כביכול. דוגמה נוספת המדגימה שעשוע אינטלקטואלי לשמו, היא טיהור השרץ: ”תנא, תלמיד ותיק היה ביבנה, שהיה מטהר את השרץ בק"נ טעמים” (מסכת עירובין, דף י"ג, ב').

פלפול כשבח

לפי התלמוד במסכת שבת, דף ל', עמוד א', אחת השאלות שאדם נשאל לאחר מותו היא ”פלפלת בחכמה?”. כלומר הפלפול אינו רק שבח אלא אפילו חובה.

בתלמוד מופיעים סיפורי-הלל על אודות חכמים לאורך ההיסטוריה שהפליאו לפלפל. כך לדוגמה נכתב על עתניאל בן קנז: ”אלף וארבע מאות קלין וחמורין, וגזרות שוות, ודקדוקי סופרים, נשתכחו בימי אבלו של משה, והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו” (מסכת תמורה, ט"ז, א'). תנא שבלט בחריפותו היה רבי מאיר, שעליו נאמר: ”שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים” (מסכת עירובין, י"ג, ב'). מגמה זו של הצגת פנים הפוכות מן ההלכה הפסוקה, נמצאת בתלמוד באותו מקום גם לגבי סומכוס, תלמידו של רבי מאיר: ”אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן (רבי אבהו בשמו של רבי יוחנן): תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו, שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה. תנא: תלמיד ותיק היה ביבנה שהיה מטהר את השרץ במאה וחמשים טעמים.” (תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, ב').

כך גם, כאשר רבי חייא ורבי חנינא התווכחו זה עם זה, אמר רבי חנינא לרבי חייא: אם תשתכח תורה מישראל, יכול אני להחזירה על ידי פלפול.

תורת ארץ ישראל

ערך מורחב – תורת ארץ ישראל (שיטת לימוד)

כמה מן ההוגים החשובים ביהדות דיברו על המושג 'תורת ארץ ישראל', כמציין את שיטת הלימוד המקורית הממעטת בפלפול. הראי"ה קוק פיתח את הנושא, וקרא לשוב לשיטת הלימוד הזו. הוא הזהיר שאם לא תהיה השקעה בפיתוח הסגנון הארץ-ישראלי ותלמידי החכמים שבארץ ימשיכו ללמוד בסגנון הלימוד המסורתי, לא תהיה להם הצלחה בלימוד.

קישורים חיצוניים

• פלפול, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"