הקרב על ברלין
ערך מחפש מקורות
| ||
ערך מחפש מקורות | |
רחוב הרוס במרכז ברלין, 3 ביולי 1945 | ||||||||||||||||||
מערכה: הזירה האירופית | ||||||||||||||||||
מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
תאריכים | 16 באפריל 1945 – 2 במאי 1945 (17 ימים) | |||||||||||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
קרב לפני | קרב בלטון | |||||||||||||||||
קרב אחרי | הקרב על פראג | |||||||||||||||||
מקום | ברלין, גרמניה | |||||||||||||||||
קואורדינטות |
52°31′07″N 13°22′34″E / 52.518611111111°N 13.376111111111°E | |||||||||||||||||
תוצאה | ניצחון לברית המועצות | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
הקרב על ברלין היה אחת המערכות האחרונות שהתנהלו בזירה האירופית של מלחמת העולם השנייה, והמתקפה האחרונה של הצבא האדום במסגרת המלחמה נגד גרמניה. הקרב החל ביום 16 באפריל 1945 והסתיים ביום 8 במאי 1945, עם כניעת גרמניה הנאצית. במסגרת המערכה השתלט הצבא הסובייטי על רוב השטח שנכלל מאוחר יותר בתחומי גרמניה המזרחית (אזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה), כולל העיר ברלין, בירת הרייך השלישי. הכוחות הנאציים שעמדו מול הצבא האדום הפגינו התנגדות עיקשת וקנאית, והסבו אבדות כבדות לשלוש קבוצות הארמיות הסובייטיות שנטלו חלק במערכה. יש לציין שלפי כמה מקורות בקרב על ברלין לצבא האדום היו 2,500,000 חיילים, אך למען האמת זה היה מספר החיילים במערכה ההתקפית על ברלין, בקרב ברלין עצמו הפעילו הסובייטים בין 500,000 ל-843,000 חיילים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום 12 בינואר 1945 פתחו הסובייטים במתקפה גדולה נגד הכוחות הגרמניים בפרוסיה המזרחית ובפולין, שנודעה בשם מבצע ויסלה-אודר. עיתוי המבצע ומיקומו הפתיעו כליל את הפיקוד הגרמני. קצב ההתקדמות הסובייטית היה מהיר מאוד, ולא איפשר לצבא הגרמני להתארגן מחדש. עד סוף החודש הגיעו כוחות החלוץ של החזית הבלארוסית הראשונה אל הנהר אודר, כ-60 ק"מ בלבד מזרחית לברלין, אך הפיקוד הסובייטי העליון החליט להימנע מניצול ההצלחה לצורך כיבוש בירת הרייך השלישי, מחשש למתקפת נגד גרמנית על האגפים החשופים של כוחותיו המתקדמים. הוא החליט שיש לאבטח את אגפיו לפני שהצבא האדום יוכל להמשיך בהתקדמותו מערבה. שלוש ארמיות גרמניות של קבוצת ארמיות מרכז, שהחזיקו בפרוסיה המזרחית ובפומרניה, נותקו על ידי הכוחות הסובייטים המתקדמים, ולאחר מכן הושמדו בזו אחר זו. שלוש הארמיות של קבוצת ארמיות A בשטח פולין ספגו אבדות כבדות מאוד במהלך המתקפה הסובייטית, ושרידיהן נסוגו מערבה. עד ראשית חודש אפריל 1945 השלים הצבא האדום את השתלטותו על השטח שממזרח לנהרות אודר ונייסה (כולל שלזיה, פומרניה ופרוסיה המזרחית), חיסל את הכוחות הגרמניים שנותרו בעורפו, ואף הצליח לכבוש מספר ראשי גשר מעבר לנהר אודר באזור קוסטרין.
הצבא הגרמני בחזית המזרחית נחלש מאוד כתוצאה מהאבדות שספג בחודשים הראשונים של שנת 1945, וסבל ממחסור חמור בדלק ובנשק כבד (טנקים ומטוסים). אולם סיפורי הזוועה בדבר התנהגות הצבא הסובייטי כלפי האוכלוסייה האזרחית הגרמנית באזורים שנכבשו על ידו, והפחד מפני גורל החיילים שייפלו בשבי הסובייטי, חיזקו את נחישות החיילים הגרמנים להילחם עד הסוף, כדי למנוע את המשך התקדמות הצבא האדום אל מעבר לנהר אודר, לתוך ליבה של גרמניה.
למרות עצות יועציו, החליט אדולף היטלר להישאר בברלין. הוא שמע ביום 12 באפריל על מותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט ברדיו ומצב הרוח עלה בפיהררבונקר, בתקווה שגרמניה תינצל מנפילה בידי האויב (כפי שקרה במלחמת שבע השנים).
לסטלין היו שני יעדים מרכזיים לקראת סוף המלחמה – ראשית, לנוע מערבה במהירות הגדולה ביותר כדי להשתלט על חלק גדול ככל האפשר משטח גרמניה, ושנית, לכבוש את ברלין. הוא היה חשדן מאוד ביחס לכוונות ארצות הברית ובריטניה, וחשש שמעצמות המערב ינסו לכבוש את ברלין לפני הצבא האדום, אף שעל פי ההסכמים החשאיים שקבעו את חלוקת גרמניה בין בעלות הברית לאחר תום המלחמה, נכללה העיר באזור השליטה הסובייטי. הוא האיץ, לפיכך, בפיקוד הסובייטי להקדים ככל האפשר את פתיחת המתקפה הסופית לכיבוש ברלין, כדי להבטיח שהצבא האדום הוא שיכבוש את העיר. לכיבוש הבירה הנאצית הייתה חשיבות סמלית ופוליטית גדולה מאוד מבחינת ברית המועצות.
למעצמות המערב היו אמנם תוכניות מגירה לכיבוש ברלין, שכללו, בין השאר, שימוש בכוחות מוצנחים. אולם תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל מכיוון שגנרל דווייט אייזנהאואר, המפקד העליון של הכוחות האנגלו-אמריקאים בזירה האירופית, העריך שכיבוש העיר יעלה לכוחותיו בקורבנות רבים. הוא לא היה מוכן לשלם בחיי חייליו תמורת כיבוש ברלין, משום שידע שהעיר אמורה להיכלל באזור ההשפעה הסובייטי לאחר תום המלחמה. התרומה העיקרית של בעלות הברית המערביות לקרב על ברלין הייתה הפצצות הרבות שהונחתו על העיר במהלך שנת 1945.
ההכנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכנות הגרמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-20 במרץ החליף גנרל גוטהרד היינריצי את היינריך הימלר כמפקד קבוצת ארמיות ויסלה. קבוצת הארמיות הוקמה בחופזה בסוף ינואר 1945 לאחר התמוטטות קבוצת ארמיות A, כדי לסתום את הפער שנוצר בינה לבין קבוצת ארמיות מרכז, ולהגן על דרכי הגישה לברלין. בראשית אפריל נערכה קבוצת הארמיות ויסלה על הנהר אודר. היא כללה שתי ארמיות – ארמיית הפאנצר השלישית בפיקוד גנרל האסו פון מנטויפל, והארמייה התשיעית בפיקוד תאודור בוסה. שתי הארמיות ספגו אבדות כבדות ביותר במהלך המערכה בפולין ובפרוסיה המזרחית (רוב היחידות של ארמיית הפאנצר השלישית הושמדו במערכה על פרוסיה המזרחית), והוקמו מחדש באמצעות תגבורות שהוזרמו מעתודות הצבא הגרמני. חלק ניכר מהיחידות שלהן הורכב מטירונים חסרי ניסיון קרבי, או מחיילים שגויסו מדרגי העורף של הצבא הגרמני. חלק מהדיוויזיות שהוצבו תחת פיקודו של היינריצי (בעיקר דיוויזיות הפאנצר והפאנצרגרנדיר) היו מאומנות היטב ומצוידות במיטב הציוד הצבאי הגרמני, אך לא מעט יחידות הורכבו מחיילים מבוגרים מאוד, ששירתו במשמר המולדת הגרמני ("פולקסשטורם"), או מחיילים צעירים מאוד, חברי הנוער ההיטלראי ("היטלר יוגנד"), חסרי ניסיון קרבי וציוד לחימה ראוי.
גנרל היינריצי, שנודע כאחד הטקטיקנים ההגנתיים המוכשרים ביותר בצבא הגרמני, החל מיד בהכנת תוכנית המגננה שלו. הוא העריך שהמתקפה הסובייטית העיקרית תונחת מראשי הגשר שמעבר לנהר אודר, שהוחזקו על ידי החזית הבלארוסית הראשונה, בנתיב הקצר והמהיר ביותר לעיר ברלין, ולכן הקים את מערך ההגנה העיקרי שלו על רמת זלו (Seelow Heights), שהשתרעה על פני כ-17 ק"מ מערבית לאודר וכ-45 ק"מ מזרחית לברלין ושלטה על ראשי הגשר הסובייטיים. היינריצי ריכז בגזרה זו את היחידות החזקות ביותר שעמדו לרשותו, והמהנדסים שלו הציפו חלקים מהשטח המישורי הנמוך שבין הרמות לבין האודר (אודרברוך), כדי להקשות על תנועת הכוחות הסובייטיים התוקפים. על רמת זלו נבנו שלוש רצועות הגנה, שכללו תעלות נגד טנקים, עמדות לתותחים נגד טנקים וכן מערכת מסועפת של בונקרים.
מדרום לקבוצת ארמיות ויסלה נערכה ארמיית הפאנצר הרביעית מקבוצת ארמיות מרכז על הנהר נייסה (יובל של נהר האודר), מול כוחות החזית האוקראינית הראשונה, ובנתה מערך הגנה מבוצר על הגדה המערבית של הנהר.
הכנות הסובייטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביום 9 באפריל נפלה קניגסברג לידי הצבא האדום לאחר מצור ממושך. השלמת חיסול כיסי ההתנגדות הגרמניים האחרונים בפרוסיה המזרחית, שחררה את כוחות החזית הבלארוסית השנייה בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, שרותקו ללחימה באזור זה, להצטרף לשאר כוחות החזית בחזית האודר. כתוצאה מכך יכול היה מרשל גאורגי ז'וקוב, מפקד החזית הבלארוסית הראשונה, לרכז את כוחותיו העיקריים באזור קוסטרין – פרנקפורט על נהר האודר מול העיר ברלין.
הפיקוד העליון הסובייטי ריכז 3 "חזיתות" (המונח הסובייטי לקבוצת ארמיות) לקראת המתקפה הסופית על ברלין. לפי תוכנית המתקפה, שהושלמה בראשית אפריל 1945, נועדה החזית הבלארוסית הראשונה לתקוף מראשי הגשר שלה מעבר לאודר, ולכבוש את ברלין בהסתערות חזיתית. במקביל ינועו כוחות החזית הבלארוסית השנייה, שהחזיקה בשטח שבין חוף הים הבלטי לעמדות שתפסה החזית הבלארוסית הראשונה, במהירות צפונה במגמה להשתלט על הנמלים החשובים בצפון מזרח גרמניה ועל דנמרק, שהייתה תחת כיבוש נאצי.
החזית האוקראינית הראשונה, שנערכה על קו נהר נייסה מדרום לחזית של ז'וקוב, נועדה להתקדם לכיוון דרום מזרח, להשתלט על דרזדן ולייפציג, ולהמשיך בתנועה לכיוון צ'כוסלובקיה. חלק מכוחותיהם של גאורגי ז'וקוב ואיוואן קונייב נועדו לכתר את מרחב ברלין מצפון ומדרום בתנועת איגוף עמוקה.
סטלין השאיר פתוחה את האפשרות שהחזית האוקראינית הראשונה (בפיקוד איוואן קונייב) תפנה חלק מכוחותיה צפונה, ותתקוף את ברלין מדרום, במקרה שהמתקפה החזיתית של ז'וקוב תיתקל בקשיים. הוא ניצל את היריבות האישית העזה בין שני המצביאים הסובייטים, כדי לדרבן אותם להשלים את כיבוש מרחב ברלין במהירות המרבית.
הכוחות הסובייטיים, שנועדו ליטול חלק במתקפה על ברלין, כללו 2.5 מיליון חיילים, יותר מ-6,000 טנקים ותותחים מתנייעים, 7,500 מטוסים ויותר מ-40 אלף כלי ארטילריה. הם נהנו מעדיפות עצומה בכוח אדם ובמיוחד בציוד כבד על הכוחות הגרמניים, שהגנו על מרחב ברלין.
הלחימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב על רמת זלו
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתקפה של החזית הבלארוסית הראשונה החלה ב-16 באפריל לפני עלות השחר. היא נפתחה בהפגזה ארטילרית אדירה על העמדות הגרמניות. ז'וקוב גם השתמש ב-143 זרקורים להגנה אווירית, שכוונו ישירות אל קווי ההגנה הגרמניים, בניסיון לסנוור את המגינים. מפקד קבוצת ארמיות ויסלה, גוטהרד היינריצי, הצליח לחזות מראש את עיתוי המתקפה הסובייטית, בהסתמכו על דיווחי המודיעין, והורה לכוחותיו לסגת לקו ההגנה השני לפני תחילת ההרעשה הארטילרית. מהלך זה הפחית במידה רבה את האפקטיביות של ההכנה הארטילרית הסובייטית. על גזרת רמת זלו הגנו שני קורפוסים של הארמייה הגרמנית התשיעית, שכללו כמאה אלף חיילים, למעלה מ-500 טנקים ותותחי סער וכמה מאות תותחי נ״מ 88 מ״מ, שהוסבו לשימוש כתותחי נ״ט כבדים.
הכוחות הסובייטיים התוקפים, ובראשם ארמיית המשמר השמינית בפיקוד גנרל וסילי צ'ויקוב (שמילאה תפקיד מרכזי במהלך קרב סטלינגרד), נתקלו בהתנגדות נחושה וקנאית של הכוחות הגרמניים, שהמטירו עליהם אש מעמדותיהם השולטות ברמת זלו, וכוחות השריון ספגו אבדות כבדות מאש הטנקים ותותחי הנ"ט הגרמניים. קצב ההתקדמות של כוחותיו של ז'וקוב היה איטי ביותר, והואט לכדי זחילה כשהכוחות התוקפים הגיעו למרגלות רמת זלו. ז'וקוב חסר הסבלנות, החליט להטיל לקרב את הארמיות המשוריינות שלו לפני שהושגה הבקעה של מערך ההגנה הגרמני העיקרי, ובכך גרם לעיכובים נוספים בהתקפה, עקב צפיפות יתר של כוחותיו, שלא יכלו להתפרס כראוי, ופקקים לוגיסטיים ענקיים שנוצרו באזורי העורף.
למרות הכישלון הסובייטי הראשוני, התקשו המגינים הגרמנים להחזיק מעמד לאורך זמן מול העדיפות הכמותית הגדולה של הכוחות התוקפים, ונדחקו אט אט לאחור. מהלומות הארטילריה הסובייטית ותקיפות בלתי פוסקות מהאוויר על העמדות הגרמניות ועל קווי האספקה שלהם, גרמו לאבדות כבדות והיקשו על תגבור הכוחות הגרמניים. ביום 19 באפריל, לאחר 4 ימי לחימה עקובה מדם, הצליחו הכוחות הסובייטיים להבקיע דרך רצועת ההגנה הגרמנית השלישית ולהשלים את כיבוש רמת זלו. חלק ניכר מהכוחות הגרמנים הסדירים שהגנו על דרכי הגישה לברלין הושמדו, ובכך הוכרעה למעשה המערכה על ברלין.
אין נתונים מדויקים באשר לאבדות הצבא האדום במהלך כיבוש רמת זלו, אבל אין ספק שהן היו כבדות. אנטוני ביוור העריך, שהחזית הבלארוסית הראשונה ספגה כ-30 אלף הרוגים במהלך קרב ההבקעה, אך לא ציין מהם המקורות עליהם הסתמך. מספר זה נראה מוגזם מאוד נוכח העובדה, שבמהלך כל המערכה במרחב ברלין (16 באפריל עד 8 במאי 1945) ספגה החזית הבלרוסית הראשונה 37,580 הרוגים ונעדרים בסך הכל. החוקר הרוסי אלכסיי איסייב, המסתמך על נתונים מהארכיונים הסובייטיים, טוען שהכוחות הסובייטיים ספגו כ-20 אלף נפגעים, מתוכם 5,000–6,000 הרוגים, במהלך הקרב. אולם מספר זה מתייחס רק לאבדות שספגו שתי הארמיות (מתוך 11 הארמיות של החזית הבלארוסית הראשונה), שעמדותיהן נמצאו היישר מול הרמה, שמשני עברי העיר Seelow. מספר הנפגעים הכולל, שספגו כוחותיו של ז'וקוב במהלך הבקעת מערך ההגנה של הארמייה התשיעית (16 עד 20 באפריל), היה כנראה 50–60 אלף איש, מתוכם למעלה מעשרת אלפים הרוגים. בנוסף לכך איבדה החזית במהלך קרב ההבקעה כ-750 טנקים ותומ"תים, ש-320 מתוכם הושמדו לחלוטין.
כיתור ברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקביל למתקפה של ז'וקוב על רמות זלו, תקפה החזית האוקראינית הראשונה את המערך הגרמני על נהר נייסה, שהוחזק על ידי ארמיית הפאנצר הרביעית. אף על פי שלקונייב (בניגוד לז'וקוב) לא היו ראשי גשר מעבר לנהר, הצליחו כוחותיו לצלוח את הנהר בחסות מסך עשן, ולהבקיע את מערך ההגנה הגרמני כבר ביום הראשון של המתקפה. אחד הגורמים העיקריים לכך היה, שהכוחות הגרמניים שניצבו מול קונייב היו חלשים בהרבה מהכוחות שהגנו על רמות אלו, וכללו מעט יחידות ניידות ומשוריינות. קונייב ריכז את שתי ארמיות הטנקים שבפיקודו באגפו הימני, כדי שיוכל להפנות אותם לכיוון ברלין, אם תתקבל הפקודה לכך. ההתקדמות האיטית של כוחותיו של ז'וקוב, וחוסר יכולתו להבקיע במהירות את מערך ההגנה הגרמני בחזיתו, גרמו לסטלין לתת לקונייב אישור להפנות חלק מכוחותיו לנוע לעבר ברלין מכיוון דרום. הכוחות הניידים של קונייב התקדמו במהירות רבה, תוך עקיפת כיסי ההתנגדות הגרמנית, חצו תוך כדי תנועה את נהר שפרה, והגיעו לפרברים הדרומיים של ברלין כבר ביום 21 באפריל.
ההתקדמות המהירה והמפתיעה של החזית האוקראינית הראשונה, הצליחה לנתק מעורפם קורפוס אחד מארמיית הפאנצר הרביעית, שני קורפוסים של הארמייה התשיעית, ואת חיל המצב של פרנקפורט על האודר (סך הכל 80 אלף עד 100 אלף חיילים) שנלכדו בין הכוחות המתקדמים של ז'וקוב וקונייב, באזור מיוער מדרום-מזרח לברלין, שזכה מאוחר יותר לכינוי "כיס האלבה". במהלך הימים הבאים התחוללו באזור זה קרבות קשים, כאשר הכוחות המכותרים ניסו לפרוץ את טבעת הכיתור הסובייטית פעם אחר פעם, בסיוע כוחות מהארמייה הגרמנית ה-12, שבאו לעזרתם ממערב. לפי מקורות גרמניים, כ-25 אלף חיילים הצליחו בסופו של דבר לפרוץ את הכיתור, לאחר שאיבדו את כל ציודם הכבד, לחבור עם הארמייה ה-12 ולהימלט מערבה אל מעבר לנהר האלבה בראשית חודש מאי 1945. הנותרים נהרגו או נפלו בשבי. הכוחות הסובייטיים ספגו אף הם אבדות ניכרות במהלך הלחימה סביב "כיס האלבה".
היטלר האמין, שניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו באמצעות התקפות נגד מתמקדות מדרום ומצפון, שינתקו את ראשי החץ הסובייטיים מעורפם, וישמידו את כוחות החלוץ של הצבא האדום. הוא הורה לקורפוס הפאנצר אס אס ה-3, בפיקוד פליקס שטיינר, לתקוף מצפון את האגף הימני של ז'וקוב. במקביל קבוצת ארמיות מרכז, בפיקוד פרדיננד שרנר, נועדה לתקוף את האגף השמאלי (הדרומי) של קונייב מדרום, בעוד הארמייה התשיעית תוקפת את אגפו הימני מכיוון קוטבוס. אולם תוכניותיו ופקודותיו של היטלר היו מנותקות מהמציאות בשטח, והתבססו על יחידות שהיו קיימות בעיקר על הנייר. רוב הדיוויזיות של שטיינר, למשל, הועברו תחת פיקוד הארמייה התשיעית, כדי לסייע לה בקרב על רמות זלו. למרות, שמתקפת הנגד של שרנר על האגף הדרומי של החזית האוקראינית הראשונה נחלה הצלחה ראשונית מסוימת, היא נבלמה תוך זמן קצר. היחידות שנועדו לבצע את התקפות הנגד לא היו מסוגלות לבצע את המשימות שהוטלו עליהם נוכח העדיפות המספרית המכרעת של כוחות הצבא האדום במרחב ברלין. כאשר התברר להיטלר, במהלך ישיבת מטה שנערכה בשעות אחר הצהריים של 22 באפריל, שלא ניתן לבצע את התקפות הנגד המתוכננות, הוא נתקף בהתקף זעם, הכריז שהמלחמה אבודה, והודיע שאין בכוונתו לעזוב את ברלין, ושהוא יישאר בפיהררבונקר עד הסוף המר. באותו יום נכנסה ברלין לטווח אש הארטילריה של החזית הבלארוסית הראשונה, והתותחים הכבדים של החזית פתחו בהפגזה כבדה על מרכז העיר, הפגזה שנמשכה ללא הפוגה עד לכניעתה. הארמיות של ז'וקוב התקדמו לעבר הרבעים המזרחיים והצפון מזרחיים של העיר, בעוד שתי ארמיות מהחזית של קונייב מתקדמות לעבר הרבעים הדרומיים של העיר.
ב-20 באפריל תקפו כוחות החזית הבלארוסית השנייה, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, את מערך ההגנה של ארמיית הפאנצר השלישית על נהר האודר העליון, בין שוודט ושטטין, ועד 22 בחודש הצליחו ליצור ראש גשר בעומק 15 ק"מ בגדה המערבית של הנהר. ביום 25 באפריל פרצו כוחות החזית מראש הגשר שלהם, הבקיעו את החזית הגרמנית, והחלו להתקדם במהירות לכיוון נמלי הים הבלטי. ביום 24 באפריל הושלם כיתור ברלין, כאשר כוחות החלוץ של ז'וקוב וקונייב נפגשו ממערב לעיר. ביום 26 באפריל נפגשו לראשונה כוחות אמריקנים מהדיוויזיה ה-69 של הארמייה הראשונה עם כוחות סובייטיים מדיוויזיית המשמר ה-58 של הארמייה החמישית (מהחזית האוקראינית הראשונה) בעיר טורגאו שעל נהר האלבה. פגישה היסטורית זו בין כוחות בעלות הברית המערביות לכוחות הצבא הסובייטי, פיצלה לשניים את השטח שנותר בשליטת הנאצים בגרמניה, והיוותה צעד סמלי חשוב לקראת הכנעת גרמניה הנאצית וסיום המלחמה ביבשת אירופה.
הלחימה בתוך ברלין
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאשר כוחות הצבא האדום סגרו על ברלין, הכוחות הנאציים שנותרו להגן על העיר כללו פחות מ-100 אלף איש. כ-45 אלף חיילים סדירים של הצבא והוואפן אס.אס. (שרובם השתייכו לקורפוס הפאנצר ה-56 מהארמייה התשיעית, שנסוג אל העיר מרמות זלו), שנתמכו על ידי כוחות משטרה, יחידות נ"מ, וכמה עשרות גדודי פולקסשטורם דלי ציוד, שהורכבו ממתנדבים מבוגרים ונערים צעירים מההיטלר יוגנד. הלמוט ויידלינג, מפקד קורפוס הפאנצר ה-56, שמונה ביום 26 באפריל לעמוד בראש הגנת העיר, ארגן מחדש את כוחותיו, וחילק את העיר ל-8 גזרות הגנה. על אף שהוכנו תוכניות להפוך את ברלין למתחם הגנה מבוצר היטב, הושלמו רק חלק קטן מעבודות הביצורים לפני תחילת המתקפה הסובייטית.
המתקפה הסובייטית על פרברי ברלין החלה ביום 23 באפריל. למרות החולשה היחסית של המגינים הגרמנים, הלחימה בתוך העיר הייתה קשה ביותר, וגבתה אבדות כבדות מכוחות הצבא האדום. רק לאחר שמונה ימי לחימה, הצליחו 7 ארמיות סובייטיות, שהשתייכו לחזיתות של ז'וקוב וקונייב, להשלים את ההשתלטות על העיר ולהכניע את כיסי ההתנגדות האחרונים. המגינים הנאצים עשו שימוש יעיל במטולי נ"ט אישיים מדגם פאנצרפאוסט, שנופקו להם בכמויות גדולות, והשמידו טנקים סובייטיים רבים במהלך קרבות הרחוב שהתנהלו בשטח העירוני הצפוף. ביום 30 באפריל בשעה 4:00 אחר הצהריים התאבד אדולף היטלר. באותו יום נותרו בעיר רק כעשרת אלפים מגינים גרמנים, שהתרכזו במרכז העיר. בלילה שבין יום 1 במאי ליום 2 במאי, נעשה ניסיון אחרון לפרוץ את קווי הכיתור הסובייטיים, אך רק חיילים מעטים, שתקפו דרך רובע שפנדאו, הצליחו לפרוץ את הקווים הסובייטים, ומעטים עוד יותר זכו להגיע לקווי בעלות הברית המערביות ולהיכנע שם. ביום 2 במאי, בשעות הבוקר המוקדמות, כבשו הסובייטים את הרייכסקאנצלרייה ודגל ברית המועצות הונף מעל הרייכסטאג. הלמוט ויידלינג, המפקד הגרמני, חתם על הסכם הכניעה של שרידי הכוחות הגרמניים בברלין, במפקדתו של וסילי צ'ויקוב. הלחימה מחוץ לעיר, באזורים ממזרח לנהר האלבה, נמשכה עד ליום 8 במאי 1945, יום כניעת גרמניה הנאצית.
תוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקרב על ברלין היה למעשה אקורד הסיום של גרמניה הנאצית ונפילת ברלין בידי הצבא האדום סימנה את ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. תושבי העיר סבלו מרעב למשך זמן רב. זאת בשל ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית על העיר וכן בשל הקרב שאירע בה. חרף מאמצי הרשויות הסובייטיות, נותרה בעיית הרעב קשה. בחודש יוני 1945, כאשר נכנסו האמריקנים לשטחי הכיבוש שלהם בעיר, הם גילו כי הברלינאי הממוצע חי כשהוא מקבל רק 64 אחוז מההקצבה היומית שלו (הקצבה של 1,240 קלוריות ביום). הקרב גם מנע את תחילתו של מבצע אייזנהמר שהיה אמור לצאת לפועל בימים הראשונים של הקרב.
ביום 9 במאי 1945 חתם גאורגי ז'וקוב בברלין בשם ברית המועצות, על מסמך הכניעה של גרמניה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- נפילת ברלין 1945, אנטוני ביוור, הוצאת יבנה, תל אביב 2003
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ברלין המופצצת, יולי 1945, סרטון באתר יוטיוב
- ברלין, הקרב על, ברלין, גרמניה, 1945, דף שער בספרייה הלאומית